כשאני משילה את עורי
הצבע בעיני דוהה,
והליכלוך פורץ מתוך הנקבים
כמו בורח מהשיטפון הגדול.

כשאני משילה את עורי
העולם נעשה מזוהם מסביבי,
ונשמתי נעשית מרה מכל שחור
עד שאפילו הכליות מאבדות ממוסרן.

עצרו את הכל, אני רוצה לרדת!
תנו לי להתפלש בביצות הבושה
ולשקוע בתוך הרחמים
ללא ענף שאותי יושיע.
טובעת בעיניים בוציות
בעוד הרפש חודר לריאותי באין מפריע.

אני מייחלת להקיא את נשמתי כבולמית
שמזמן מאסה באוכל המציף את קיבתה.
שוכבת בחדרי חדרים על אסלה עירומה,
מרימה את ראשה בעיניים ריקות
ומסרבת להודות בקיום השריטה.

כשאני משילה את עורי
השמן נשפך משיערי ומחתים את ידי אהוביי המנחמות.
הם אינם מבינים.
זהו תהליך בלתי נמנע בו אני חושקת וממנו נגעלת.
נחשפת כולי בשיא כיעורי.

פניי נהפכות לחסרי תווים
כמו בציוריי.
פנים המעידות על אישיות
הנמחקת מהדף בהתנגדות מינימלית.
איש כבר לא מסוגל להביט בהן
מבלי לחוש סלידה.

מסביבי כלים יפים ללא תוכן
עם קלשונים בעינייהם,
אותם הם נועצים בעורי החשוף
תחת השכבה המושלת,
ומוסיפים צלקות חדשות
אשר יחרטו בבשרי לנצח.