כל החברים שלה והמשפחה שלה כבר קנו אחד או שניים כל אחד, כולם
חוץ ממנה. זה היה להיט היסטרי בשוק, זה הופיע בפרסומות ברדיו
ובטלוויזיה, בכרזות ענק ובעיתונים. כולם דיברו על זה, לבשו את
זה והצהירו באופן חד משמעי- "את פשוט חייבת לקנות את זה! אין
לך מושג מהחיים שלך עד שלא תנסי את זה. זה... זה מדהים פשוט,
אין מילים!"

  זה לא שהיא לא רצתה. זה סיקרן אותה והיא רצתה לדעת על מה
כולם מדברים, אם זה באמת מדהים כמו שכולם הבטיחו. זה גם לא היה
עסק יקר מדי, זה היה במחיר מציאה ממש, מאתיים שקלים לשימוש
רב-פעמי. וזה עוד עלה בסביבות החמש-מאות כשזה רק הגיע לארץ, אז
בכלל צריך לקפוץ על ההנחה המטורפת הזאת.

"זה באמת כל כך טוב?" היא שאלה את אבא שלה ערב אחד, בזמן ארוחת
הערב. היא הרגישה מעט לא שייכת, מעט מובכת מכל הסיפור. זה היה
כמו להיות הבתולה היחידה בחדר שכולם מדברים על ההתנסויות
המיניות שלהם והזיון הכי טוב שהשיגו.

"זה לא סתם טוב," אבא שלה חייך אליה בסבלנות. "זה מצוין! זה
שיקם את היחסים של אמא שלך ושלי פלאים." הוא חייך חיוך לבן
וזוהר. הוא היה נראה לה מאושר, דבר שלא יכלה לומר עליו קודם
לכן. כנראה שבאמת היה משהו בכל העסק הזה. כולם הסתובבו סביבה
עם חיוך גדול, כאילו שהם כולם שותפים לסוד שרק היא לא יודעת.
כולם מסביבה לא רבו, לא צעקו, לא התרגזו, רמת הפשיעה שאפה לאפס
וכולם דיווחו שהם מאושרים באמת.

  בסוף היא נכנעה וקנתה אחד גם כן. היא קנתה סוודר פלאים בצבע
סגול, עם פסים כחולים ואדומים לרוחבו. היא מדדה אותו בחנות,
כדי לוודא שיעלה עליה ויישב עליה טוב, ובהססנות קנתה לה אחד,
אבל שמרה על תווית הקנייה, למקרה שתרצה להחזיר אותו.

"את לא תצטרכי את זה," המוכרת החייכנית אמרה בשמחה. "ברגע
שתשימי את זה, את לא תרצי להוריד אותו אף פעם, באחריות!"

  היא לקחה את הסוודר הביתה, לשמחת הוריה ומכריה. היא הרגישה
את העיניים של כולם נועצות בה, מחכות, מצפות ולוחצות שתנסה את
זה כבר, מה יש לה להפסיד? היא הסתגרה בחדר ולקחה כמה נשימות
עמוקות, כדי להרגיע את הלב הפועם שלה. היא רק תנסה את זה, מה
כבר יקרה? מקסימום היא תחליט שזה לא בשבילה, ושלום וביי. היא
לקחה נשימה עמוקה, החזיקה אותה ושמה את הסוודר בבת אחת. היא
עצמה את העיניים וחיכתה למכה שתבוא, לתחושת הבום שתכה בה.

 היא לא הרגישה כלום וחשבה שאולי זה מקולקל, הרי זה אמור
לגרום לה אושר, ככה היה כתוב באריזה: "גורם לאושר מיידי! פריט
חובה לכל אחד!" אבל היא לא הרגישה שונה, היא הרגישה אותו הדבר.
כל מה שהיא הרגישה הייתה תחושת חמימות כזאת מתפשטת בכל
הגוף...

  היא פקחה את העיניים וחייכה לעצמה. הנה זה מתחיל. עוד מעט
היא כבר לא תבכה בלילות לבד מתוך בדידות, היא לא תשקע יותר
בדיכאונות כרוניים ותפסיק לשנוא את עצמה ולחתוך את עצמה. היא
תתמלא בשמחה אינסופית ומתמשכת, ותרגיש בפעם הראשונה בחיים שלה
אושר, כמו כולם. היא תפסיק להיות שונה וסוף סוף תהיה חלק
מהחברה, ולא בשוליים שלה.

  ההרגשה הנעימה והחמימה המשיכה להתפשט בכל הגוף שלה. היא
הרגישה כאילו שהיא מרחפת, כאילו שהיא עפה באוויר, צפה על
עננים. היא עצמה את העיניים בהנאה, בציפייה דרוכה והרגישה איך
הרגליים שלה מאבדות תחושה, איך היא לאט לאט מתרוממת באוויר,
הנה זה בא, אוטוטו זה קורה...

  היא נחתה חזק על הקרקע ודפקה את הראש ברצפה. כל התחושה
החמימה התפוגגה והיה לה פתאום קר, קפוא ממש. כל הרגשות
החיוביים והנחמדים שהיא הרגישה נמוגו וכל מה שנשאר היה כאב חד
וחודר, כמו מחט רותחת בלב או איפה שהלב שלה היה פעם וכרגע יש
רק חור גדול. כאב, כאב, כאב, כאב ודיכאון, הרגשה כבדה במעמקי
הבטן שלה. הכל מתערבב בפנים כמו מלט וגורם לה לשקוע עמוק,
עמוק, עמוק, עמוק בתוך הבוץ של עצמה...

  ההורים שלה לא היו רגילים לשמוע בכי יותר, ולכן הופתעו
כששמעו את הקול המוזר הזה. הם הלכו לכיוון הקול ופתחו את דלת
החדר שלה. הם הביטו בחיוך רחב מאושר ומסוקרן בבתם השוכבת רועדת
ובוכה על הרצפה, מתבוססת בדם של עצמה. הסוודר ההרוס שלה היה
זרוק בצד השני של החדר.

"כנראה שהסוודר שלה מקולקל", אמא שלה אמרה בחיוך וצחקקה. "לא
נורא, הסוודר הבא יהיה יותר טוב."

"שמעתי שעוד מעט יוציאו סוודרים שמעוררים אהבה", אבא שלה אמר
בחיוך.

"קראתי על זה משהו," אמא שלה אמרה בהתלהבות וסגרה אחריהם את
הדלת. "כדאי שנזמין מראש, לפני שייגמר המלאי."

  היא המשיכה לשכב שם, המומה, מכונסת בתוך עצמה והרגישה איך
לאט לאט היא נרדמת והכפור מתחלף באטימות ובאדישות.