[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הם נפגשו בפעם הראשונה ביום הזיכרון לחיילי צה"ל וחללי מערכות
ישראל. כל המטופלים במחלקת שיקום ישבו עם המשפחות שלהם מסביב
לטלוויזיות, האוזניות עוברות מאדם לאדם. הייתה התקהלות רבה
בחדר שלהם ואנשים העלו זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים, מלחמת
ההתשה, מלחמת ששת הימים והזקנים ביותר גם דיברו על מלחמת
השחרור. היו שדיברו על מלחמת שלום הגליל, אך מאחר ומדובר בנושא
טעון פוליטית ורצו לשמור על אווירה טובה, הם ניסו לא להזכיר
אותה.

לקראת סוף היום כולם חיכו לזיקוקי הדינור, לשירת התקווה וליום
שמח שבו חוגגים את עצמאות המדינה. סתיו אף פעם לא הבינה את
המעבר החד הזה מיגון לשמחה, מיום אבל ליום חג, מיום שבו מדברים
על פיגועים ומלחמות, ליום שבו עושים מנגל עם כל המשפחה. כאילו
כלום לא קרה. היא הייתה עייפה וכל מה שהיא רצתה זה שהמשפחה שלה
תחזור כבר הביתה. זה לא שהיא לא אהבה אותם, או רצתה שיהיו אתה,
זה פשוט היה מסוג הימים שבהם היא רצתה להיות לבד והתקהלות של
הרבה אנשים העיקה עליה והחניקה אותה.

כשהם סוף סוף עזבו, היא נשמה לרווחה. החדר היה עדיין רועש
מדיי, כי שאר המשפחות של השכנים שלה עדיין היו שם. היה רווח
קטן בוילון לשמאלה, והיא הביטה מבעדו על משפחה מאושרת שצחקה
להנאתה מהטקס המפואר, כולם יושבים על המיטה עם הילד הקטן. משום
מה התמונה הזאת עשתה לה בחילה והיא הסיטה את מבטה לצד השני. זה
היה הרגע שבו הבחינה בו לראשונה. הוילון נפתח לימינה וזז מספיק
כדי שתציץ בבחור שוכב במיטה עם תחבושת ענקית ומגוחכת על הראש.
היא שמעה את מי שהניחה שהם ההורים שלו מבטיחים לו שיחזרו מחר
עם אוכל ויחגגו ביחד את יום העצמאות. הוא מלמל משהו בעייפות
וכשהם משכו שוב את הוילון היא ראתה אותו שוב והעיניים שלהם
נפגשו לחצי שנייה, לפני שהוא נעלם.

הוא היה חדש במחלקה, זה היה ברור לה. סתיו הייתה בשיקום כבר
כמעט חודש והכירה כל מטופל במחלקה, במיוחד בחדר שלה. אבל הוא
נראה לה מוכר, כאילו ראתה את הפנים שלו איפה שהוא בעבר, אבל
היא לא יכלה לומר איפה. היא ידעה שזה ימשיך להציק לה עד שתדע,
ולכן היא הסיטה קצת את הוילון וכחכחה בגרונה. העיניים שלו
נפקחו והביטו בה - עיניים עייפות - אך הוא חייך אליה מנימוס.

"שמעתי ששכן חדש בא לשכונה, אז החלטתי לקבל את פניו כראוי,"
היא אמרה בצחוק. "ברוך הבא, אדון -?"
"אורי," הוא חייך לבדיחה העלובה שלה.
"סתיו," היא אמרה בהקלה. "אתה באמת חדש פה, נכון?"
"כן, עברתי לפה אתמול בלילה," הוא אמר וניסה להתיישר, ללא
הצלחה מרובה.
"אתה מוכר לי מאיפה שהוא," היא אמרה ישר ולעניין. "מאיפה אתה
מוכר לי?"
"לא יודע," הוא אמר בחוסר נוחות, לא אוהב את המבט הבוחן והחודר
הזה שלה.
"באיזה בי"ס למדת?" היא המשיכה לתחקר אותו.
"מקיף גילה," הוא אמר. "תראי, אני עייף, נראה לי שאני אלך
לישון."
"טוב," היא אמרה בקרירות. "סליחה שהפרעתי לך באמת." היא סגרה
את הוילון וחזרה לשכב, העיניים שלה בוהות בתקרה, מקווה שהערב
החלומות לא יחזרו.





"וואי וואי וואי, מה אני אעשה לטלי הזאתי אם אני פוגשת אותה
ברחוב, אני מפוצצת אותה במכות!" סתיו הכריזה לאף אחד מהמיטה
שלה, הידיים שלה רועדות ממאמץ וכל הגוף שלה שטוף בזיעה.

"מישהי שאני מכיר?" מישהו שאל. היא הסתובבה והסיטה את הוילון.
אורי שכב שם עם חיוך מבודר, נהנה מהסבל שלה.
"אם אתה עוד לא מכיר אותה, אתה עוד תלמד להכיר - היא
הפיזיותרפיסטית," סתיו אמרה בפרצוף חמוץ.
"אה, זה מסביר הכל," אורי אמר בחשש. "האמת, יש לי היום
פיזיותרפיה בפעם הראשונה."
"אני משתתפת בצערך," סתיו אמרה באנחה תיאטרלית. "האישה
סדיסטית, תאמין לי - אני איתה כבר חודש."
"חודש," אורי אמר כלא מאמין. "להיות פה חודש..."
"תענוג שלא נגמר," סתיו אמרה בציניות.
"סיוט," אורי הסכים אתה. הוא זז במיטה בחוסר אונים פתטי, כאילו
שהוא חייב לעשות משהו שהוא לא רוצה. "תקשיבי, אני מצטער על
אתמול. זה היה יום מעייף והמשפחה שלי הייתה פה... בסדר, זה לא
תירוץ, פשוט לא התכוונתי להיות -"
"מניאק?" סתיו שאלה בחיוך. "זה בסדר, גם אני הייתי די מעצבנת.
אבל קצת משעמם פה ואין עם מי לדבר, אז נטפלתי אליך קצת, לא
התכוונתי לחטט או משהו."
"אין בעיה." אורי אמר בחיוך סלחני.
"סבבה," סתיו אמרה והדליקה את הטלוויזיה שלה. "כי, אתה יודע,
שכנים לא בוחרים והכל, ואם נהיה צמודים אחד לתחת של השני, עדיף
שנסתדר."
"כן, עדיף," אורי הסכים. הוא המשיך להביט בה עוד כמה דקות,
לפני שהעז לשאול: "תקשיבי, את יכולה אולי לסגור את הוילון?"
"מה אתה מתעצל לעשות את זה בעצמך?" היא שאלה בחצי חיוך, היד
שלה כבר מושטת לוילון.
"לא, לא מתעצל, פשוט לא יכול להזיז את הידיים כל כך." הוא אמר
וניסה להרים את היד, שרק נגררה קצת על המיטה.
"אוי!" סתיו אמרה ודפקה את הראש על הכרית. "אני מה זה מצטערת.
אני כזאת סתומה, דפוקה, מפגרת..."
"נו, תמשיכי," הוא אמר בצחוק.
"העיקר שאתה נהנה מהפדיחות שלי," היא התנהגה פגועה, אבל בעיקר
חשה הקלה. "אז... יש לי הרגשה שתהיה פה עוד הרבה זמן."
"כן, גם לי," אורי נאנח ועצם את העיניים.

"טוב, אני אתן לך לנוח," סתיו אמרה בהתנצלות וסגרה את הוילון.
"אם אתה תהיה היום עם טלי, אתה תצטרך הרבה מנוחה."
"הלו, בובה - אני לוחם גבעתי, אני לא מפחד משום אישה." היא
שמעה את האגו שלו מדבר מבעד לוילון.
"היא לא אישה," סתיו אמרה. היא יישרה את השמיכה שלה, שמה
אוזניות והדליקה את הטלוויזיה. "היא השטן בכבודו ובעצמו."





"נו?" סתיו שאלה בחיוך ברגע שאורי חזר מהטיפול. "איך המרגש?"
"נהדר," אוקי שיקר וניסה לא לגנוח כשהעבירו אותו בחזרה למיטה.
"לא היה קשה בכלל, המסע כומתה שלי היה יותר קשה."
"בטח," סתיו גלגלה את העיניים. "אתה לוחם גבעתי - אתה גבר-גבר
אתה ולא נשבר אף פעם."
"בדיוק," אורי הסכים וניסה להסדיר את הנשימה שלו.
"אז בטח תשמח לדעת שאתה תעבור את החוויה המרנינה הזאתי כל יום
במשך החודשים הקרובים. ובמצב שלך, בטח תעבור גם ריפוי בעיסוק
ועוד כמה דברים כייפים."
"כיף," אורי גנח בסבל.
"מאוד," סתיו הסכימה באנחה.
"זה משתפר בכלל?" הוא שאל בשקט, רציני לגמרי הפעם.
"קצת," סתיו אמרה בחוסר אונים, לא רוצה לבאס אותו על ההתחלה.
"יש ימים טובים יותר ופחות, בעיקר פחות. ובתכל'ס ככל שתתחזק
אתה תצליח יותר, אבל זה איטי ורצחני ועינוי סיני. כל פעם שאתה
חושב שהשתלטת על התרגיל, היא מנחיתה עליך משהו חדש וקשה פי
מאה, אבל..."

"אבל...?" אורי שאל בעייפות.
"אבל שורדים וזה מה שחשוב," סתיו אמרה והביטה לו בעיניים, מנסה
להעביר לו משהו. "אתה רוצה טלוויזיה? אתה רוצה שאני אדליק לך
אותה?"
"כן, בטח. תודה." הוא אמר בחיוך אירוני. "לא ראיתי טלוויזיה
שנים."
"כן?" סתיו שאלה בהשתאות. "איך אפשר? אני לא יכולה לשרוד בלי
טלוויזיה, מחשב, עיתונים... רק בשביל זה הייתי משתמטת מהצבא,
כדי שאני לא אפסיד תוכניות בטלוויזיה." היא נשענה על המעקה
והדליקה לו את הטלוויזיה עם השלט.
"את משוגעת לגמרי," הוא אמר וניסה להזדחל לתוך האוזניות שלו,
כשהוא נעזר בכתפיים שלו בלבד. "משהו פחד."
"העיקר שלא משעמם איתי," סתיו חייכה כאילו שהוא נתן לה מחמאה
ושמה גם כן אוזניות.
"משוגעת," אורי אמר לעצמו. "היו משחררים אותך על פרופיל 21,
סעיף נפשי."
"אני עדיין שומעת אותך," סתיו אמרה באדישות, מזפזפת בין
הערוצים.
"התכוונתי שתשמעי," אורי מלמל, מנסה להתרכז בתוכנית, אבל תוך
כמה דקות הוא נרדם מרוב תשישות.





"אורי... אורי - קום!"

אורי היה קופץ מהמיטה בבהלה אם רק היה מסוגל לכך, אבל במצבו
הוא הצליח רק להקפיץ את הראש, כך שנתפס לו הצוואר. הוא היה
שטוף בזיעה, הדופק שלו לא היה סדיר והוא לא יכול היה לנשום.
"אתה בסדר?" סתיו שאלה בלחש מהמיטה ליד, הוילון הדק מפריד
ביניהם.
"כן, כן, אני בסדר, למה?" הגרון שלו היה יבש פתאום והוא רצה
לשתות קצת מים, אבל הוא עוד לא היה מסוגל להרים חפצים קטנים
עדיין, אז הוא לא ניסה אפילו. הוא כבר חודש בשיקום, עושה
פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ובדיבור, ואין שיפור. הוא יכול
להחזיק כדור גומי ענקי בין הידיים, אבל הוא לא יכול עדיין לפרק
M-16 לחלקים או להדליק את הטלוויזיה עם שלט, לכן מבחינתו אין
שיפור. לפחות הוא יכול ללכת בקושי - גם זה משהו. אמנם הוא נתקע
בקירות ומפספס את האסלה...

"סתם, צעקת מתוך שינה, פחדתי שתעיר את השכנים - אתה יודע איך
הם מרכלים," סתיו אמרה והוא יכול היה לשמוע את החיוך בקול שלה.
הוא צחק והרגיש קצת הקלה. לסתיו הייתה נטייה לעשות את זה -
להוציא אותו לגמרי משיווי משקל, והוא היה אסיר תודה על כך. זאת
לא הייתה הפעם הראשונה שהוא מתעורר מסיוט או שוקע בדיכאון,
ואיכשהו ההומור השחור והיבש שלה, שלא לדבר על האישיות המשוגעת
שלה, תמיד מצליחה לאפס אותו בחזרה.

"את דפוקה את," אורי לחש בהכרת תודה.
"אני לא דפוקה," סתיו הגנה על עצמה. "שאר העולם דפוק. בכלל
נראה לי שנדפקנו לכל החיים." היא סיימה ברצינות.
"אני חוזר לישון," אורי הודיע, לא היה לו כוח להתחיל לדבר על
נושאים כבדים עכשיו.
"חלומות נעימים," סתיו אמרה בחצי חיוך ושניהם ידעו שזה לא
יקרה.
"כן, גם לך." אורי עצם את העיניים ונרדם.





"אז מה אתם עושים לראש השנה?" סתיו שאלה בוקר אחד, כשבוע לפני
החג. שניהם היו שכנים למעלה מ-4 חודשים, תקופה שהייתה כמו נצח
עבורם. הם גילו שיש להם חיבה משותפת לכדורסל והפועל ירושלים,
ומהר מאוד הבינו שאין טעם להיכנס לוויכוחים פוליטיים. הוא היה
ימני והיא הייתה שמאלנית וכל פעם שרק התחילו לדבר על נושא רגיש
הטונים עלו, הם צעקו אחד על השני והפריעו לשכנים. היו להם
שכנים חדשים במקום השניים שעזבו והלכו הביתה. אבל סתיו ואורי
עוד היו שם ועברו כל יום מסכת עינויים שכללה פיזיותרפיה, ריפוי
בעיסוק ודיבור, וביקורי משפחות וחברים.

מצבו של אורי הלך והשתפר. הוא כבר יכל להשתמש בשלט וללכת עד
לשירותים בלי להתעייף. הקואורדינציה, חישוב המרחקים וחלק
מיכולת הדיבור שלו עוד לא חזרו לעצמם, אך הוא היה נחוש לחזור
לעצמו. סתיו, מנגד, לא הייתה חדורת מוטיבציה כמוהו לעזוב את
המקום ונראה היה שהיא השלימה עם מצבה הנוכחי. היא לא יכלה ללכת
וכך כנראה תהיה עד סוף חייה.

"אנחנו?" אורי שאל במשיכת כתף. "אין לי מושג. אמא שלי בטח תבשל
איזה משהו, מה אתך?"
"גם," סתיו נאנחה. "זה סיוט כל החגים המשפחתיים האלה, הם תמיד
מחניקים אותי."
"מה לעשות, משפחה לא בוחרים," אורי העביר תחנה לאופרת הסבון
ששניהם בסתר התמכרו אליה.
"כן, אה?" סתיו חייכה והביטה במסך שלה. "כמה מתערבים שהוא יגלה
שהיא זאת שרצחה את אבא שלו?"
"אין סיכוי, הם צריכים למשוך את הסיפור עוד חצי שנה לפני שיגלו
לו," אורי התווכח כאילו שהוא מומחה. "את קולטת שאנחנו לא רק
רואים אופרת סבון, אנחנו גם מתווכחים עליה?"
"מצבנו עגום ביותר," סתיו הסכימה ברצינות. "מצד שני, אין מה
לעשות ודי משעמם פה."
"אפשר להזמין פיצה," אורי הציע, ספק ברצינות.
"עם בצל?" סתיו שאלה בתקווה.
"זיתים."
"בצל."
"זיתים."
"בצל."
"זיתים."
"חצי-חצי," סתיו הציעה פשרה. "נגיד שהזמנו פיצה, איזה שתייה
נזמין?"
"קולה," אורי אמר בלי להסס.
"אני שותה רק דיאט."
"איכס, איך את יכולה לשתות את הגועל נפש הזה?" אורי שאל בפרצוף
חולה.
"איך אתה יכול לאכול פיצה עם זיתים?" סתיו החזירה לו.
"פיצה עם זיתים זה נורמלי." אורי הגן על הבחירה שלו בחירוף
נפש.
"אולי ליצורים כמוך," סתיו אמרה בילדותיות.
"אני לא זה שהתכוונתי להשתמט רק כדי לא לפספס טלוויזיה."
"נו, זה היה בצחוק," סתיו אמרה ברצינות. "הייתי מבקשת מאח שלי
שיקליט לי," היא חייכה. "איזה גלידה אתה מעדיף?"
"שוקולד."
"וניל עם פצפוצי שוקולד, קצפת ורוטב שוקולד חם," סתיו אמרה
בהשתוקקות.
"דני?" הוא שאל הפעם.
"שחור."
"לבן."
"בית קפה או מסעדה?" סתיו המשיכה במשחק.
"באר."
"בית קפה, ובאר לא היה באפשרויות."
"מכונית?" אורי שאל.
"מרצדס אדומה."
"פרארי שחורה."
"כרות ידיים או רגליים?" שתיו שאלה בקלילות.

"מה?" אורי שאל בהפתעה. "מה זאת השאלה הזאת?"
"מה אתה מעדיף?" סתיו המשיכה בשלה.
"לא זה ולא זה," אורי אמר והרגיש שהשיחה גולשת לאזורים שהיה
מעדיף שהיא לא תגיע אליהם, אזורים כבדים מדיי.
"בסדר, אבל אין לך אופציה כזאת, זה או להיות בלי ידיים או
להיות בלי רגליים." סתיו אמרה ברצינות גמורה, והוא ידע שהיא לא
תניח לו עד שלא יענה לה על השאלה.
"לא יודע, רגליים," הוא אמר בחוסר נוחות. "בלי רגליים אפשר
להיות בכסא גלגלים ולהמשיך לחיות. אין לי מושג מה אפשר לעשות
בלי ידיים."
"צודק, גם אני," סתיו אמרה בטון שקט ומהורהר. "תגיד לי, אתה
בכלל לא חושב על הדברים האלה?"
"על מה?" אורי שאל בחוסר סבלנות, השיחה הפסיקה להיות כייפית
וקלילה.
"נו... על הדברים האלה- מה היה קורה אם... מה היית מעדיף... מה
היית עושה...?"
"לא," אורי ענה בתוקפנות. "לא שווה לחשוב על כל ה"מה אם" שיש
בעולם. מה שקיבלנו זה מה שיש וצריך לחיות עם זה ולקבל את זה."
"בטח," סתיו אמרה בציניות. "כי אתה כל כך מקבל את הנכות שלך."
"אני לא נכה," אורי הרים את הקול שלו בכעס.
"לא, בכלל לא, אתה סתם נתקע בקירות ומפספס את המגש שלך כל פעם
מחדש כי זה כיף. אתה בכלל לא נכה, ממש לא."
"סתמי," אורי סינן לה בשקט. "אני לא נכה כמוך! אצלי זה רק זמני
ונמאס לי מהשאלות המפגרות שלך!" הוא חיכה לתשובה מתחכמת או
להערה צינית, אבל היא לא באה. הוא הביט לעברה וראה שבאמת פגע
בה והיו לה דמעות של כעס בעיניים. "תראי -"

"לך תזדיין," היא סיננה וסגרה את הוילון. אורי נאנח - הוא היה
עייף ולא התכוון להעליב אותה ככה. אבל עכשיו זה מאוחר מדיי,
הנזק נעשה והוא לא חשב ש"סליחה" יספיק. אז במקום זה הוא שם את
האוזניות, תפס את השלט בשתי ידיים והגביר את הווליום, מנסה
להישאב לתוך העולם מקרטון של אופרת הסבון.





"היי," אורי אמר כשגלגלו את כסא הגלגלים שלו לחדר, אחרי
פיזיותרפיה מתישה במיוחד.

"היי," סתיו ענתה בקרירות, שמה עליה את האוזניות של הדיסקמן
שלה והמשיכה לתפור. הוא בכלל לא ידע שהיא יודעת לתפור. אורי
נתן לאחות להעביר אותו למיטה בלי התנגדות. סתיו לא דיברה איתו
כבר כמעט חודש והמצב היה בלתי נסבל. הם חיו באותו חדר, אבל
הוילון חצץ ביניהם כמו חומה.

"פאקינג חומת ברלין," אורי לחש לעצמו בעגמומיות. הרגליים שלו
כאבו, אבל זה היה סימן מעולה מבחינתו - הוא דחף את עצמו היום
יותר מאשר בעבר ועוד מעט הוא יוכל להיפטר מכסא הגלגלים, לפחות
חלקית. השיער שלו גדל וכיסה כמעט לגמרי את הצלקות על הראש שלו
והקואורדינציה שלו משתפרת כל הזמן. ואז יש את סתיו... היא
בקושי הזיזה את עצמה, כאילו אין לה סיבה לחיות או משהו כזה.
היא נראתה זוועה והוא לא שמע אותה אומרת משפט וחצי כבר הרבה
מדיי זמן. הוא התרגל לחברה שלה ולשטויות שלה, שזה חסר לו עכשיו
פתאום. הוא ידע שהוא צריך להתנצל, אבל בחודש איחור?

"סתיו?" אורי אמר בהססנות. היא לא ענתה. הוא משך את הוילון
וקרא לה שוב. אין תגובה. הוא הרים פלייר לאיזו עמותה שמישהו
חילק במחלקה מקודם, קימט אותו לכדור וזרק לעברה. הכדור החטיא
אותה, אבל משך את תשומת הלב שלה.
"תגיד לי, אתה דפוק?" היא התרגזה והורידה את האוזניות. "מה אתה
רוצה, קרצייה?" שני משפטים, כבר הישג.
"להגיד סליחה, יא פוסטמה," הוא התרגז בחזרה, היא לא בדיוק הקלה
עליו.
"אה, תודה באמת. עכשיו אני יכולה לישון בשקט," היא אמרה
בארסיות ועמדה להחזיר את האוזניות. "זה כבר מאוחר מדיי."
"נו, אל תהיי תינוקת," הוא לחץ עליה. "אמרתי שאני מצטער, מה את
רוצה, תגידי לי?"
"כלום, אני לא רוצה ממך כלום," היא ענתה בכעס.
"הייתי מפגר," הוא הודה לבסוף מחוסר ברירה. "בסדר? פחדתי שאני
אהיה נכה -"
"כמוני," סתיו אמרה באדישות.
"לא התכוונתי שאת נכה -"
"למה לא? אתה צודק, אני באמת נכה," היא חייכה חיוך מריר
ומכוער. "תראה," היא לקחה את המחט שתפרה אתה ודקרה את הרגל שלה
דקירה עמוקה. "כלום. אני לא מרגישה כלום. שום פיזיותרפיה
מזדיינת לא תשנה את העובדה הזאת." היא המשיכה לדקור את הרגליים
שלה בנחישות, ממחישה את עמדתה.

"תפסיקי, מטומטמת! את תפצעי את עצמך!" אורי אמר וניסה לתפוס את
היד שלה, אך החטיא כל פעם מחדש.
"תראה אותנו, כמו מערכון עלוב," סתיו צחקה עם דמעות בעיניים.
"אם זה לא היה כל כך עצוב זה היה מצחיק." הוא הצליח לתפוס את
היד שלה ולקחת ממנה את המחט. הדם שלה היה מרוח לו על כל היד,
אבל לא היה לו אכפת כרגע.
"את מנסה להתאבד, או שאת פשוט סתומה?" אורי סינן ולא הרפה מהיד
שלה.
"סתם עייפה," סתיו לחשה בהכנעה, משכה את היד שלה בכוח ונשכבה
על הגב. "אני כל כך עייפה... נמאס לי מהכל. מפיזיותרפיה,
מההורים, מהחברים, מהסיוטים, מעצמי, מהרגליים האלה ומהחיים
בכלל."

"וממני?" הוא שאל בחיוך מזויף, מנסה להרים לה את מצב הרוח.
"ממך נמאס לי על ההתחלה," היא חייכה אליו חיוך אמיתי ועצוב.
"את משוגעת את, פסיכית לגמרי, את צריכה אשפוז," הוא אמר חצי
בצחוק, חצי ברצינות.
"כן," היא הסכימה והביטה ברגליים המדממות שלה. "נראה לי שכדאי
שאני אקרא לאחות. מה כדאי לי להגיד לה - שהמחט נפלה לי מהיד
עשרים פעם, או שניסיתי לתפור טלאי בשמיכה כשהיא עליי?"
"אולי תגידי שניסית לעשות דיקור סיני על עצמך?" אורי הציע לה,
מרגיש שהיא חוזרת אליו.
"וואלה, אחלה רעיון," סתיו הנהנה ולחצה על כפתור הקריאה. "אתה
בסדר אתה, אפילו אם אתה גבעתי ימני."
"גם את בסדר, אפילו אם את משתמטת שמאלנית אוהבת ערבים." הוא
אמר בחיוך, אבל לא הצליח להחביא את הדאגה שלו. "את באמת
בסדר?"
"לא," סתיו אמרה בכנות גמורה, הקול שלה מעט מפחד. "ולא נראה לי
שאני אי פעם אהיה 'בסדר' יותר, מה אתך?" אורי לא ענה, הוא לא
ידע מה להגיד. הוא פשוט סגר את הוילון וחיכה בשקט עד שהאחות
תגיע. רק אחרי שהוא ידע שמישהו יטפל בסתיו, הוא הרשה לעצמו
לישון.





"כריסטופר ריב מת," סתיו הכריזה בוקר אחד, העיתון פרוס
מלפניה.
"מי?" אורי שאל בעייפות. הוא נזהר לידה בזמן האחרון, מפחד שהיא
שוב תפגע בעצמה. היא הייתה נראית לו גבולית, כאילו שעוד שנייה
היא תחתוך את הוורידים. הרופאים כנראה הסכימו, כי אחרי שחזרה
שוב למחלקה לאחר הסתכלות במחלקה הפסיכיאטרית, הם דאגו שלא יהיו
לידה חפצים חדים ושהיא תדבר עם פסיכולוג. סתיו מצדה שיתפה אתם
פעולה ואמרה את כל הדברים הנכונים שהם רוצים לשמוע. אבל בלילות
היא הייתה צוחקת עם אורי על כל השטויות האלה ואומרת
שפסיכולוגים זה חארטה. היא לא צריכה בן אדם מנופח עם תואר כדי
שיגיד לה מה לא בסדר בחיים שלה, זה מובן מאליו, לא? מה שחסר
לה?

אורי לא אהב את ההומור השחור שלה, אבל היו לו מספיק דאגות
משלו. הסיוטים לא עזבו אותו וכל כמה לילות הוא שוב היה שם,
בשטח עם החברים שלו במהלך אותו מארב גורלי. החברים מהיחידה
המשיכו לבקר אותו, אבל הוא הרגיש נבגד משום מה - הם המשיכו
בלעדיו, בזמן שהוא נשאר כאן ונאבק בגוף שלו. התקווה היחידה
שלו, לצאת מפה ולחזור כמה שיותר מהר ליחידה, התרחקה ממנו יותר
ויותר ונראתה פתאום כפנטזיה ולא יותר מזה.

"נו, סופרמן," סתיו ענתה כאילו שזה מובן מאליו. "זה שנפל מהסוס
והיה משותק מהצוואר ומטה?"
"טוב," אורי אמר באדישות. "באסה."
"זה לא הקטע," סתיו גלגלה עיניים. "הבן אדם היה משותק כמעט עשר
שנים. כאילו תקלוט - עשר שנים שהוא לא יכול לנשום לבד, לעשות
סקס, להאכיל את עצמו או שום דבר. עשר שנים... זה נצח!"
"באסה," אורי אמר שוב. "מה את רוצה שאני אגיד?"
"לא, אתה לא מבין," סתיו ניסתה לנסח את המחשבות שלה באופן יותר
מסודר. "לא התכוונתי לדכא או משהו, זה כל הקטע - הבן אדם היה
נכה גמור, אבל הוא לא הפסיק להילחם ולקוות שיצליח ללכת, בן אדם
אופטימי לגמרי. אני לא מבינה איך הוא הצליח להמשיך לחיות ולא
התאבד פשוט וזהו."
"לא יודע," אורי הקדיש קצת מחשבה לנושא. "טוב, אולי הייתה לו
תקווה שמתישהו בעתיד הוא יוכל ללכת. אמונה זה דבר חזק, את
יודעת."

"אתה דתי?" היא שאלה בסקרנות.
"מסורתי," הוא תיקן במשיכת כתף. "אבל מאז... מאז שנפצעתי אמא
ואבא שלי נהיו יותר מאמינים, הם חושבים שזה ששרדתי זה נס."
"זה לא נס," סתיו אמרה בנחרצות. "אולי אספרסו קצר, אבל בהחלט
לא נס."
"מצחיק," אורי ייבש אותה.
"סתום, אני עייפה." סתיו תירצה. "זה מזל, זה לא כאילו שאלוהים
החליט שדווקא אותך הוא אוהב ורוצה שתחייה. לא נראה לי שאתה זה
שתמציא את התרופה לסרטן או משהו כזה."
"אז את לא מאמינה שיש סיבה שאת בחיים?"
"במקום החברות שלי שהיו אתי בבית קפה?" סתיו שאלה בכעס. "אם יש
גורל או משהו, או סיבה שאני בחיים והן לא, אז אלוהים חייב לי
כמה הסברים."
"לכי תביני איך הדברים עובדים," אורי אמר ברצינות. "אין דבר
כזה מקריות - סנטימטר שמאלה והייתי מת. אבל אני לא והחברים שלי
מהיחידה כן ואין לי מושג למה. אבל הייתי רוצה להאמין שיש סיבה
שאני בחיים, שקיבלתי הזדמנות שנייה."

"אתה חוזר בתשובה?" סתיו שאלה בבלבול.
"לא, אני פשוט... סתם חושב על דברים קצת אחרת, זה הכל." אורי
ניסה להסביר. "אם אין סיבה ואין אלוהים... זה פשוט בלגן אחד
גדול, לא? אין סיבה אמיתית לחיות ואחרי שמתים אין כלום. זה
הרבה יותר מדכא."
"העיקר שלא יהיה מדכא," סתיו אמרה בקול ציני לחלוטין. "בוא
נשים את המשקפיים הוורודות שלנו, רק שלא נתמודד עם האמת המרה
על החיים."
"את יודעת מה אמת ומה לא?" אורי שאל בתוקפנות. "אף אחד לא יודע
מה האמת, זה שאלה של אמונה. אני מכבד את הדעות שלך, אבל את לא
מסוגלת לשמוע דעה שקצת שונה משלך בלי לתקוף."
"בטח, כי אתה בכלל לא חושב שכל שמאלנית היא טלי פחימה. אני
לפחות אומרת את האמת בפנים ולא מסתירה אותה כאילו שאני
פלורליסטית - אתה לא מסוגל לשמוע את המילים 'פינוי' ו'סרבנות'
בלי לחטוף שבץ." היא אמרה בבוז.

"איך אפשר לסרב לשרת את המדינה? עזבי אותך מפוליטיקה עכשיו -
אנשים מתו ומתים כדי שתוכלי לגור פה, איך את לא מסוגלת לתרום
מעצמך, להקריב קצת למען המדינה שלך?"
"נראה לי הקרבתי מספיק בשביל המדינה המזדיינת הזאת," סתיו אמרה
בעצבים. "עמוד שדרה אחד לא מספיק?"
"זה לא קשור -"
"זה ועוד איך קשור! הכל קשור - הצבא, המתנחלים, השמאלנים,
הפלשתינאים, המתאבדים - כולם קשורים אחד לשני ומשפיעים אחד על
השני."
"אל תתפלספי," אורי התווכח. "אני מדבר אתך בדוגרי."
"ואני מסתכלת על התמונה הגדולה," סתיו לא וויתרה.

"את נפצעת בפיגוע, נכון?" אורי שאל אותה ישירות בפעם הראשונה.
"כן," סתיו אמרה בקול מאופק.
"אז איך את יכולה להגיד: 'אוי מסכנים הערבים האלה'? הם הורגים
אותנו!"
"אני עושה הבחנה בין מתאבדים לפלשתינאים וערבים שלא עשו כלום.
לא כל ערבי הוא מחבל."
"אבל הם מגדלים אותם להיות שהידים, לשנוא אותנו! כל הזמן רואים
בטלוויזיה ילדים קטנים עם נשק שחולמים להתאבד כשיהיו גדולים."
"ומה שהם עושים זה חולני, ואני בעד חינוך מחדש," סתיו הסכימה.
"אבל יש סנקציות נגדם, אין להם עבודה, אין להם כסף להאכיל את
המשפחה שלהם, המצב שלהם רע - ואז מתפלאים שקל לשכנע אותם
להתאבד, כדי שיפרנסו את המשפחה שלהם? אני לא מצדיקה פיגועים,
חס וחלילה, אבל זה דבר ידוע שאם טוב לאנשים, הם לא הולכים
ומתאבדים ורוצחים אנשים. צריך לנסות לעזור לאוכלוסייה שלא עשתה
לנו כלום ואף אחד לא דואג לה. ערפאת סתם גונב להם כספים והם
חיים בתת תנאים."

"אי אפשר להקל עליהם, אנחנו במלחמה," אורי אמר בתנועת ראש
נחרצת. "צריך מחסומים, צריך סגר, צריך בידוק קפדני, כדי לעצור
את המחבלים."
"הולך לנו ממש טוב עד עכשיו," סתיו העירה ביובש.
"יכול היה להיות הרבה יותר גרוע," אורי לא הסכים. "אנחנו
במלחמת קיום ואני לא מתכוון לוותר בגרוש על הביטחון שלי, של
המדינה שלי, מצטער."
"אז סבבה, בוא נמשיך את מעגל הדמים הזה," סתיו אמרה בביטול.
"נמשיך להרוג פלשתינאים חפים מפשע, נבצע ווידוא הריגה בילדה בת
13, הם ימשיכו לבצע פיגועים עד שנהרוג אחד את השני לגמרי."

"מה את מציעה שנעשה?" אורי שאל בהתרסה. "מה הפתרון שלך?"
"אין לי פתרון, זה העניין," סתיו אמרה בעייפות. "אין פתרון אחד
מושלם, אני רק יודעת שהמצב לא יכול להמשיך, צריך לעשות משהו
ובסופו של דבר חייבים להיות מגעים מדיניים, כי בלי הסכם -"
"כמו אוסלו?" אורי שאל בגיחוך.
"לא, הסכם אמיתי, כזה שיחזיק מעמד. צריך לפנות את ההתנחלויות
ולוותר על עזה ועל השטחים, זה במילא אמור להיות שלהם. אני לא
אומרת שנוותר על ערים שתוך ישראל, כאלה שיש בהם ריכוז יהודי
גדול או על ירושלים, אבל על השטחים, כן. צריך לוותר עליהם."

"נו, ברור שזה מה שיקרה בסופו של דבר," אורי גלגל עיניים. "לא
כל ימני הוא ברוך גולדשטיין, אנחנו יודעים שבסוף יהיה הסכם
ושתי מדינות. אבל אי אפשר לוותר עד שהם לא יפרקו את ארגוני
הטרור ויפסיקו את הפיגועים. אם נוותר בלי להשיג כלום בתמורה,
הם יחשבו שאפשר לנצל אותנו והמצב רק ימשיך ויחריף."

היה רגע של שקט מתוח ביניהם, לפני שסתיו העבירה נושא. "אתה
עלית על מטען, נכון? אני זוכרת שהייתה כתבה ענקית בעיתונים
עליך ועל הנס הרפואי שלך."
"כן," אורי אמר באיפוק, העיניים שלו משדרות את הכאב.
"אתה עדיין חולם על זה, נכון?" היא שאלה בשקט.
"כן," אורי הודה.
"גם אני," היא אמרה והפנתה את ראשה לתקרה. "לפי יואב,
הפסיכולוג, זה נורמלי לחוות את האירוע הטראומתי מחדש, קוראים
לזה PTSD או משהו."
"וואלה?" אורי שאל בציניות. "טוב לדעת."
"כן, גם מסתבר שנורמלי לחוות רגשי אשמה על זה ששורדים כשאחרים
לא. נכון שלא היית חושב על זה?" סתיו צחקה בלגלוג. "פסיכולוגים
מפגרים, גם אני יכולתי לומר את זה, לא צריך תואר, רק קצת
שכל."

"במקרה שלך, ממש קצת." אורי חייך וניסה להעביר נושא למשהו קליל
ובטוח.
"לפחות יש לי," סתיו חייכה אליו במתיקות. "איזה מזל שחטפת
רסיסים בראש, לא היה להם במה לפגוע."
"לי לפחות יש תירוץ עכשיו." אורי חייך ברשעות. הוא לא היה רגיל
לצחוק על נושאים כאלה רציניים, אבל לסתיו לא הייתה בעיה כזאת.
כמה שהנושא יותר אישי וכואב, ככה הבדיחות שלה יותר ארסיות
וההומור שלה יותר יבש.

"כפרה, אתה לוחם גבעתי, זה כבר תירוץ לכל מוגבלות שתהיה לך
בעתיד."
"עד כאן," אורי אמר כאילו שהוא נעלב. "לא לצחוק על גבעתי."
"מי שחלם גבעתי, מי ש... משהו גבעתי," סתיו שרה בחיוך. "זה
כומתה סגולה, נכון? דווקא צבע יפה... תגיד למשפחה שלך שתביא
אותה בפעם הבאה, בא לי למדוד אותה."
"הצבא זה לא 'קסטרו'," אורי נאנח בייסורים. "ואת לא תעשי צחוק
מהכומתה."
"הצבא זה בדיחה אחת גדולה," סתיו התווכחה. "ובכלל, למה אתה כזה
לחוץ על גבעתי?"

"אח שלי היה בגבעתי," אורי הסביר בשקט, בחיוך נזכר. "הוא נרצח
כשמחבל חדר למוצב שלהם. מאז שהייתי קטן הערצתי אותו וידעתי
שבשבילי יש רק גבעתי, אין שום דבר אחר."
"אני מצטערת, לא ידעתי," סתיו אמרה במבוכה. "אני יותר לא אצחק
על הנושא, מבטיחה."

"איך הגענו לנושא הזה בכלל?" אורי שאל בהשתאות, מנסה להעביר
נושא. "דיברנו בכלל על הסופרמן הזה שלך, ואז התווכחנו על פינוי
התנחלויות..."
"נכון," סתיו צחקה. "אני תמיד קופצת נושאים. לא יודעת, אם אני
הייתי במקומו של סופרמן וידעתי שאני לא אוכל ללכת, להזיז את
הידיים או לחיות ממש..." סתיו אמרה במבט מרוחק ושוקל. "לא
הייתי שורדת חודש, שלא לדבר על תשע שנים. הייתי מתאבדת ממזמן,
או מבקשת שיהרגו אותי וינתקו אותי מהחמצן. זה היה נחשב להמתת
חסד."
"אסור לאבד תקווה ולוותר," אורי אמר ברצינות גמורה, לא בפעם
הראשונה מפחד עליה.
"איזו תקווה?" סתיו צחקה במרירות. "שתוך שמונה שנים הוא יוכל
להזיז אצבע? או לנשום בכוחות עצמו? שבעוד עשרים שנה אולי
יצליחו לארגן לי איזה עצב תחליפי שיגרום לרגליים שלי לזוז?"
הוא שם לב שהיא הפסיקה לדבר על סופרמן, אבל הוא לא אמר כלום.
היה ברור לשניהם שהמהות של השיחה לא באמת הייתה על כריסטופר
ריב ז"ל.

"את היית מוותרת מראש? כמו לוזרית אמיתית?" הוא ניסה להתריס
אותה, לעורר בה מרידה.
"הייתי מציאותית," היא אמרה בהשלמה, באפאתיות כמעט. "כשזה כבר
מפסיק להיות חיים, החיים צריכים להיפסק."
"את לא יודעת מה יקרה בעוד שנה-שנתיים, הטכנולוגיה כל הזמן
מתפתחת, כל הזמן ממציאים דברים חדשים."
"זה השביב-של-תקווה לכל הנכים כמוני," סתיו הודתה בחיוך קטן.
"הסיבה שאנחנו קמים בבוקר בכלל. שיום יבוא ונהיה נורמליים. ואז
יש את המשוגעים האלה שמקבלים את הנכות שלהם ומשלימים אתה
לגמרי, המטורפים האלה. הם לא מבינים בכלל."

"מה הם לא מבינים?" אורי שאל, למרות שלא היה בטוח שהוא רוצה
לדעת.
"הם לא מבינים שאנחנו כבר לא שלמים, כבר לא אנשים. אנחנו
חצאי-אנשים. הם רוצים חיים נורמלים עד כמה שאפשר עם הנכות
שלהם, שיבושם להם. היו לי פעם רגליים שעובדות. רקדתי וחלמתי
להופיע על במה, להיות שחקנית או משהו. עכשיו זה נגמר והמציאות
המרה היא שאני נכה, כנראה לתמיד. זהו, אין מה לעשות." היא
הרגישה שמה שאמרה היה כבד מדיי, מדכא מדיי, לכן מיהרה להוסיף
בחיוך מעושה. "כמובן שלא הכל רע, יש חנייה בחינם, ואני לא אחכה
יותר בשום תור לשירותים. יהיו לי שרירים בידיים ואני ארזה
באזור הירכיים והאגן- תמיד חשבתי שיש לי תחת שמן."
אורי צחק, אבל זה היה צחוק מאולץ, כמעט היסטרי. "אני רק רוצה
לצאת מהמקום המזדיין הזה כבר," סתיו סיננה לעבר הקירות. "אני
פה יותר מדיי זמן, אני מפחדת שאני עוד אמות פה בגיל שבעים."

"את תצאי מפה, אל תדאגי," אורי ניסה להרגיע אותה.
"באמת?" סתיו שאלה בכעס. "אתה פה כמה זמן? אתה עוד
חודש-חודשיים גג תצא מפה ותתחיל לחיות את 'ההזדמנות השנייה'
שלך. אני פה יותר זמן והמצב שלי לא מזהיר. אולי אם אני אהיה פה
מספיק זמן יקראו למחלקה על שמי, או לפחות לחדר הזה."

"זה לא שאצלי הכל שושנים, טוב?" אורי השיב בעצבים. "נמאס לי
שאת מתלוננת כאילו שאת האדם היחידי פה. אני שוכח מילים ואנשים,
נתקע כל הזמן בדברים ולא מצליח לתפוס דברים ביד אחת. אני כנראה
סיימתי את השירות שלי ואין לי מושג מה אני אעשה עכשיו."
"עצוב, עצוב מאוד," סתיו אמרה בציניות.  "אה רגע - אני לא
יכולה ללכת! אתה יודע מה הייתי נותנת בשביל עמוד שדרה חדש?"

"את יודעת למה קשה לך יותר?" אורי שאל בלי רחמים. "כי את מרחמת
על עצמך ומצפה ששאר העולם ירחם עלייך גם כן. את יכולת להיות
קבורה באדמה עכשיו, אבל את חיה. וכן, זה קשה לתפקד במצב החדש,
אבל להתבכיין כל הזמן לא יעזור לך בכלל. את צריכה לקבל את זה
ולהמשיך הלאה. את אפילו לא מתאמצת בפיזיותרפיה, את לא רוצה
להשתפר- טוב לך ככה, פה ושכולם ירחמו על סתיו המסכנה. את יודעת
מה, בסוף באמת תישארי פה, איפה שבטוח, איפה שאת יכולה להיות
עצלנית ולא לעבוד קשה."
"אין לך מושג -"
"יש לי מושג," אורי קטע אותה. "גם אני פה, זוכרת? וכשאני הגעתי
לפה לא יכולתי להזיז את היד שלי בכלל. אבל אני החלטתי שאני לא
מוותר ונלחמתי כדי להשתפר. אפילו סופרמן שלך המשיך להילחם
והמצב שלו היה הרבה יותר גרוע משלך. אם הוא לא התבכיין וויתר,
לך אין זכות לעשות את זה."

סתיו השתתקה ולא אמרה כלום. היא סגרה את הוילון וניסתה לא
להתעמק במה שאורי אמר יותר מדיי, ולא להיפגע ממנו. היא ידעה
שהוא קצת צודק, אבל זה היה קשה מדיי, כואב מדיי להתמודד עם זה.
היא לא הייתה לוחמת, זה לא היה באופי שלה. כל החיים שלה היא
חלמה על ריקוד ומשחק ועכשיו אין לה את האופציה הזאת יותר. מה
בדיוק היא אמורה לעשות עכשיו אם וכאשר תצא מהמחלקה? המחשבה
הדירה שינה מעיניה והפחידה אותה יותר מהכל. היו ימים שבהם היא
חשבה לגלגל את עצמה מהחלון ולגמור עם כל הסיפור.

ואז היו ימים, נדירים ככל שיהיו, שבהם היא ניסתה להיאחז באיזה
שהוא קרש הצלה ולא לטבוע. אבל הימים ההם היו מעטים ורחוקים זה
מזה והיא לא חשבה שלדבר עם יואב יציל אותה - היא כבר החלה
לבלוע מים, אם לשחוק את המטאפורה עד הסוף. היא הייתה לבד באמצע
האוקיינוס הקפוא, היא לא ידעה לשחות ורק קרש קטן ובודד החזיק
אותה בחיים. כרגע הקרש היה להוכיח לאורי שהיא לא סתם לוזרית
בכיינית שמוותרת מראש. לא היה לה טעם לחיות, לנסות, להתאמץ -
חוץ מהרצון לא לתת לאורי את הסיפוק שבלהיות צודק.





"הוא מת כבר?" אורי שאל את סתיו, שצפתה בטלוויזיה בדריכות רבה.
הוא לא ידע להגיד אם מצבה השתפר או לא אחרי השיחה הקשה שלהם,
אבל היא ניסתה להשקיע בפיזיותרפיה ולא התלוננה יותר על מצבה.
אמרו לו שהוא עוד מעט משתחרר, תודה לאל. שניהם עמדו להשתחרר
בקרוב, אחרי שגם הרופאים, גם סתיו וגם ההורים שלה הפנימו שהיא
לא תוכל ללכת בזמן הקרוב והם מיצו את השיקום. מי יודע, אולי הם
אפילו ישתחררו באותו הזמן וייצאו ביחד לדרכם החדשה. אורי שוחרר
רשמית מהצבא, אבל הוא התכוון לחזור בהתנדבות ברגע שיוכל. לסתיו
לא היה מושג מה היא תעשה אחרי שתצא. היא שקלה להירשם לאיזשהו
ספורט נכים, כמו שראתה בטלוויזיה. מי יודע, בעוד כמה שנים אולי
היא תוכל להיות ה-קרן ליבוביץ' הבאה ותזכה להגשים חלום ולהופיע
על במה.

אבל שניהם ידעו לאן הם יילכו ברגע שייצאו דבר ראשון - אורי להר
הרצל, וסתיו לבית העלמין, לבקר את החברים שהיו איתם ולא שרדו.
אף אחד מהם לא היה בהלוויה ולא ביקר את הקברים עדיין. מי יודע,
אולי הם אפילו יחליטו ללכת ביחד.

"עוד לא," סתיו ענתה לו בחוסר סבלנות, עונה על אותה שאלה עשרים
אלף פעם. מאז סוף השבוע כולם מתעסקים בערפאת ובמצבו הבריאותי.
שמועות על מוות מוחי התרוצצו חופשי וטענות שהוא כבר מת ממזמן.
באותו יום חמישי, ה-11/11 בשעות הבוקר המוקדמות, שניהם היו
דבוקים למסך הטלוויזיה, מחכים לכל פיסת מידע.

"היו אמורים לנתק אותו כבר ביום שלישי," אורי התלונן. החברים
שלו בעזה נכנסו לעוצר יציאות והיו בכוננות שיא. לא בפעם
הראשונה הוא התחרט שהוא לא נמצא שם אתם, ולא ידע איך לעכל את
המצב החדש שנוצר, את הדאגה אליהם.

"שש- שקט," סתיו אמרה והצביעה על הטלוויזיה. ההכרזה באה סוף כל
סוף על מותו של הראיס. "זהו," סתיו אמרה ביראה. היא לא ידעה אם
היא העדיפה את ראש ארגוני הטרור הזה חי או מת או צלוי למחצה.
היא רק פחדה מקרבות היורשים, מהמהומות, מגל חדש של פיגועים
שתחזיר את החלומות וממנהיגות אנטי-ישראלית עוד יותר גרועה.
"סופו של עידן."

"הגיע הזמן באמת," אורי אמר והיה ברור איך הוא הרגיש בנושא.
אבל היא ידעה שגם לו יש חששות רבים, ושגם הוא כנראה לא יישן
בשלווה הלילה. סתיו משכה בכתפיה, לפני שהסתובבה אליו בחיוך
אירוני ואמרה:

"יש לי הרגשה שהולכים להיות לנו בקרוב שכנים חדשים."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוויל משריש.



-מילון לקללות
עסיסיות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/1/05 4:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה