יום, יום. הולכים ברחובות.
עיניים רואות, מסתכלות, מתבוננות,
למראה הטבע, הנוף, האנשים.
אך, האם העיניים באמת מתבוננות?

האם ציפור המצייצת היא רק צליל רקע?
האם עץ הנישא הוא רק חלק מהנוף?
האם הים הוא רק מרענן?
האם פרח רק מיפה?

לא לקחת דבר כמובן מאליו,
כי הוא לא.
ציפור נופלץ,
עץ נכרת,
ים מזדהם,
פרח נובל.

שבועות, חודשים, שנים,
חיים את השגרה.
הולכים באותם הדרכים,
פוגשים באותם האנשים.

נוסעים בכבישים, חיה נדרסת,
זה כבר חלק מהדרך.
הולכים, דורכים, גוזלים חיים,
ללא מודע.

לא לקחת דבר כמובן מאליו,
כי הוא לא.
ציפור נופלץ,
עץ נכרת,
ים מזדהם,
פרח נובל.

מדוע צריך לקרות אסון בכדי להעריך?
מדוע אוהבים יותר אחרי שמאבדים?

לא לקחת דבר כמובן מאליו,
כי הוא לא.