פרק 1

ההורים שלי לא ידעו שהשם שהם נתנו לי, שביט, בכלל לא מתאים לי.
הרי שביט אמור להיות משהו טוב, אז למה הכול תמיד הולך לי רע?
אני שביט. זה השם שלי, אני בת 17. לא יפה ולא מכוערת - שיער
חום ערמוני, עיניים כחולות. זו אני, שביט.
אני לא יודעת מה גרם לי לעשות מה שעשיתי, לברוח. אולי הדחף
לאקשן והרפתקאות או העובדה שאבא שלי אלכוהוליסט מכה ואמא שלי
תמיד יורדת עלי.
יום אחד פשוא נמאס לי מהכול - מהדירה הקטנה שורצת הג'וקים,
מריח האלכוהול של אבי, מהמכות והצעקות של אמי.
העיקר שיש לי שם עם "כבוד" - שביט.
יום אחד, כשהייתי לבד בבית, החלטתי לברוח. ארזתי תיק עם מעט
בגדים, אוכל וכסף שחסכתי מעבודות כמו בייביסיטר, הזמנתי מונית
ודבר ראשון נסעתי הרחק מקריית גת, "הבית" שלי.
ירדתי בצד כביש עפר מוקף שדות. רק שדות יבשים, אז פשוט התחלתי
ללכת וללכת הרבה מאוד זמן ולא ראיתי בתים או אנשים.
התחיל להחשיך ועדיין היו רק שדות מלפני, מאחורי ומצדדי.
כשהתיאשתי, ראיתי מרחוק איש על טרקטור, סימנתי לו והוא התקרב
אלי וירד מהטרקטור.
הוא היה כבן 40, עם שפם והתחלה של שיער שיבה כסוף, והוא לבש
מכנס קצר וגופיה.
"כן?" שאל אותי בקול בס נמוך.
"שלום, אני..." לא ממש ידעתי מה לומר והוא שאל: "הלכת
לאיבוד?".
"בערך... כן", עניתי.
"אני גר שם, לא רחוק", אמר והצביע לעבר נקודה באופק, "בואי
איתי".
הורי לימדו אותי לא ללכת עם זרים אבל לאור הנסיבות הלכתי
אחריו.
נכנסנו לבית לבנים קטן. היה חמים בפנים ועל ספה לבנה ישבה אישה
כבת 35, שיערה השחור אדוק בפקעת, והיא לבשה שמלה פרחונית.
"לילי, הבאתי אורחת", אמר ופנה לאישה.
"הו, נעים מאוד. אני לילי וזה מנחם, בעלי", אמרה לילי.
"אז מה מעשייך כאן?" שאל מנחם.
"אני... הלכתי לאיבוד", אמרתי קצרות.
"את בוודאי רעבה. הצטרפי אלינו", אמרה לילי.
"תודה. אני שביט", אמרתי והתיישבתי אתם סביב שולחן עץ שחור
וגדול, עליו היו מונחים מספר תבשילים.
הייתי מאוד רעבה ולכן אכלתי בשקט.
"אז... לאן את צריכה להגיע?" שאל מנחם.
"אני לא ממש יודעת..." עניתי בפה מלא.
"איפה את גרה?" שאלה לילי.
"רחוק מאוד. אני אוכל לישון פה היום?" שאלתי, מופתעת מהאומץ
שלי.
"כמובן, בואי", אמרה לילי והראתה לי היכן לישון.
אחר כך הם הדליקו טלוויזיה. שמעתי בחצי אוזן את קריין החדשות
אומר: "נעדרת מאז הבוקר - שביט בן יהודה", אבל זה לא ממש הזיז
לי.

פרק 2

התעוררתי למחרת בבוקר והבית היה ריק.
על השולחן היתה ארוחת בוקר.
אכלתי ויצאתי מהבית. לא רציתי להישאר אצלהם עוד, אז התחלתי
ללכת בין השדות והגעתי לכביש ראשי.
חיכיתי בשמש היוקדת לטרמפ. אני לא יודעת כמה זמן חיכיתי כי לא
היה לי שעון, אבל לפי הבטן שלי הבנתי שכבר אחר הצהרים.
כשנואשתי מלחכות לטרמפ, התחלתי ללכת לאורך הכביש.
המון מכוניות נסעו והתעלמו ממני, כאילו שזה נורמלי לראות נערה
הולכת לבדה בכביש עם קיטבג על הגב.
הלכתי עד שהחשיך, ואז ראיתי תחנת דלק עם קיוסק, אז נכנסתי
וקניתי לי אוכל ושתיה.
ליד המשאבה של הסולר, שאל אותי בחור בלונדיני ושרירי: "את
צירכה טרמפ?".
"לאן אתה מגיע?" שאלתי.
"לאילת", ענה.
בלי היסוס עניתי: "מתאים לי", ונכנסתי לסובארו שלו.
בזמן הנסיעה, שאל אותי: "מה יש לך באילת?".
"משפחה", שיקרתי.
"ואיך קוראים לך?" שאל.
"סטאר", שיקרתי, כי הרי הודיעו עלי בחדשות ולא רציתי שימצאו
אותי.
"אני אור", ענה.
בזמן שנהג, העפתי בו עוד מבט: בלונדיני, שרירי, עיניים ירוקות
וחיוך משגע.
"אז בת כמה את?" שאל.
"17", עניתי.
אחר כך אני חושבת שנרדמתי, כי כעבור זמן מה הוא נגע בזרועי
ואמר לי: "בואי נעשה פה הפסקה", ועצר ליד בית קפה.
התיישבתי מולו והוא הזמין קפה הפוך לשנינו.
"את מאוד יפה", אמר לי לפתע.
"תודה", עניתי מבוישת.
"אז... לכמה זמן תהיי באילת?" שאל.
"אני לא בטוחה", עניתי.
כשסיימנו לשתות, נכנסנו שוב לאוטו.
הוא אחז בזרועי ואמר: "את אמיצה".
רכנתי לנשקו אך הוא הזיז ראשו.
"למה?" שאלתי נעלבת.
"כי יש בעיה", אמר.
"מהי?"
"אני נוסע לאילת לחבר שלי", אמר.
"חברה", תיקנתי אותו.
"לא, חבר שלי. אני גיי".
"גיי?"
"אני הומו", אמר.
"מה?!" אמרתי, מוכת הלם.
"כן כן. ואני יודע בדיוק מי את - שביט בן יהודה הנעדרת", אמר.
"איך ידעת?" שאלתי.
"פרסמו תמונה שלך בבוקר בטלוויזיה".
את שאר הדרך העברנו בשתיקה.


המשך יבוא.