כשאני חושבת על זה עכשיו, אף פעם לא נמשכתי לעצמים, אף פעם לא
עצרתי להתבונן בכלום. יש הטוענים שזאת אגואיסטיות, יהיו כאלה
שינסו להסביר שאולי זאת בריחה - אני, בכל אופן, לא אוהבת לתת
הגדרות לדברים. נהנית לי מחיים פשוטים, הולכת ברחוב, לא מסתכלת
לצדדים, לא מחפשת, לא רואה - חיה במעין מציאות מדומה -
פספוס??? בשבילי הנאה גדולה.

המון זמן פחדתי משגרה, ריטואלים חוזרים, טקסיות, תכניות לעתיד
והתחייבויות כאלה ואחרות, זה היה נשמע לי כמו רצף של מילים
שאיך שהייתי שומעת אותן הייתי נכנסת למצב מגננה. ואז, בלי שום
הודעה מוקדמת, החלטתי להתחיל ללמוד. אני, שידועה כאוטודידקטית
באופי שלי, החלטתי להיכנס לנישה שזרה לי לחלוטין - לימודים.

כמובן שהיו כמה (למען האמת, הרבה) "נשמות טובות" שפקפקו בעניין
ולא הבינו מה נסגר איתי ומאיפה נובע "השגעון הרגעי החולף שלי",
כמו שהם מכנים אותו, אבל אני בשלי. אחותי אומרת שאין דבר
שמתאים לי יותר מקריאייטיב, שאני אחת האנשים היותר קריאטיביים
שהיא מכירה - אבל עם שיער צבוע בסגול (גוונים), פירסינג באף
וקעקועים - פלא שיהיו כאלה שגם יאמרו שאני נראית קריאייטיבית
לחלוטין?!

כמובן שעם הזמן (אומרים "זמן ועת לכל דבר" - אז אומרים) הנשמות
הטובות והביקורות שלהם, שאולי שוב קפצתי למים במזג אוויר לא
מתאים ולמה לעזאזל לא בדקתי את גובה הגלים לפני, עוררו אצלי את
מה שנקרא... 'הספק'!!!

בהתחלה הוא הופיע רק בשעות הלילה הקטנות, כשהייתי נכנסת למיטה
בדירתי השכורה; אבל אז הוא התחיל לנקר לו שם גם בבוקר, כשהייתי
מתבוננת בראי; במשך היום, כצל המלווה אותי בדרכי, כאויב המנסה
לשים לי רגל ולגרום לי למעוד, כחלק ממני, ותנו לי לומר לכם
משהו - כשהספק מנקר בכם, בחלק מכם - זה הזמן לצאת למלחמת חורמה
נגדו.

ואכן יצאתי...

סוף סמסטר א' עם ממוצע ציונים גבוה, החלטתי לעצור את הזמן
מלכת, לקחת את כל תכניותיי (אלו הממשיות, אלו על הנייר ואלו
העונות לכינוי 'תכניות מגירה'), לצאת מהדירה, להתפטר מהעבודה,
להקפיא את הלימודים ולהגשים את חלומי... יקירי, החלטתי לטוס
להודו...

בלי לשאול אף אחד, אפילו לא את מספר האנשים המצומצם שאני בד"כ
שואלת, קניתי כרטיס. מעבר לזה לא עניין אותי כלום, פתאום לא
עניינו אותי הלימודים, פתאום הדירה שכה אהבתי והשקעתי בה מעצמי
נראתה לי מיותרת, פתאום החלטתי שאני מקשיבה רק לדבר אחד -
ללב...

בחודש הראשון שלי בהודו עוד רצתי...
מאנג'ונה ומארמבול - ברחתי כמו מאש.
בפאלולים נשארתי שבוע - עד שחבר אמר לי שאני כמו דג במים אז
יצאתי מהים ונעלמתי.
בפונה - קפצתי לאשראם של אושו אבל כבר מבחוץ זה היה נראה לי
כמו מטחנת כסף אז התנדפתי.
בפושקר - בכיתי בפעם הראשונה כי שם גיליתי את הודו (הרוח, הצבע
והטקסיות).
בדלהי - חטפתי קלקול קיבה (דווקא מפיצה האט).
רישיקש - שעממה אותי למוות כבר בלילה הראשון.
                          ובדראמסלה זה קרה...

אומרים שאדם זוכר בד"כ סיטואציות שמתלוות לרגע אבל לא את
התחושה המדויקת, אבל אני, אני זוכרת כל דקה, כשצעדתי לעבר
המקדש, כל ריח - של שמנים ארומתרפיים וקטורת, את הטעם של המומו
שקניתי ברחוב ואת הצליל - איך אפשר לשכוח - זה היה ה-TEACHING
של הדלאי למה, אני זוכרת איך הצליל נכנס לריאות, לנשמה, ואז
אני זוכרת שהוא הגיע... השינוי!!!

מדהים איך ברגע שאתה לא מייחל למשהו הוא מגיע... והוא הגיע,
כמו סופת ברקים כזאת שבחיים לא תשכח שראית, כמו הבוקר הראשון
בו אתה מתעורר לצד אהבת חייך - ואתה מסתכל עליו/ה ישנים שם
לצדך בחיוך, כמו הפעם הראשונה שאתה מרגיש שהצלחת לבד, כמו הפעם
הראשונה שבכית... מאושר.

ככה הוא מגיע, בעצמה שאין שני לה, בעצמה שאין לה סוף - השינוי.
להגיד לכם שהוא תפס אותי לא מוכנה - אני לא יודעת, הרי מאז
שאני זוכרת את עצמי ארבתי לו בפינות הכי חשוכות, בחורים הכי
אפלים: בגיל הבגרות המתסכל ('הגיל המגעיל', כמו שאני מכנה
אותו), תמיד רציתי שהוא יגיע בדמות יפה יותר, רזה יותר ומצליחה
יותר. בשירות הצבאי בלשתי אחריו, ופתאום כשכבר לא חשבתי עליו
הוא הגיע במלוא תפארתו והדרו, פתאום הזמן עצר מלכת, לקחתי סיכה
ופוצצתי את הבועה הזאת שנקראת 'אני'.

הפסקתי לרדוף אחרי שום דבר והוכחות מטופשות, התחלתי להתבונן
בצבעים, לחוש את הריחות ולהתמקד. פתאום אני לא מפחדת יותר
ממילים כמו 'שגרה', 'ריטואלים חוזרים', 'טקסיות', 'תכניות
לעתיד', והתחייבויות כאלה ואחרות - אני מקבלת אותן כחלק
מהשינוי, כחלק מעצמי.

אז נכון להיום אני בוגרת יותר, יפה יותר ופחות מתגוננת. הפסקתי
לעשן - כנראה שכשטוב לך בפנים אתה מקרין את זה החוצה. אף פעם
לא נמשכתי לעצמים - וכשאני חושבת על זה היום אני לא מבינה איך,
הרי כל כך הרבה יופי יש בעולם, צריך רק להאט ולהתבונן.

ובקשר לתכניות שלי... אז קודם כל חזרתי ללימודים והתחלתי לחלום
בגדול, אחותי אומרת שזה צעד מצוין להתחלה. הפסיכולוג שלי אמר
לי שהיום אני יכולה לעמוד לבד, בלי להאחז, כי יצרתי לעצמי
יציבות בריאה. הטיול הזה גרם לי להבין שלא משנה איפה תהיה -
מעצמך אתה לא יכול לברוח!! אומרים שהשינוי מתחיל בתוכנו... אז
אומרים.
אבל אני, כמו שהבנתם, לא אוהבת לתת הגדרות לדברים.


                                                           
          נובמבר 2004