לענבר,
"אני שלך לנצח, את המלאך שלי..." אביב גפן - מלאך

ענבר חושבת שהיא אלוהים. לא חושבת, בטוחה. כן, ענבר בטוחה שהיא
אלוהים. ובחיי, אם לא הייתי סבלני כמו שאני, הייתי חושב בדיוק
כמו כולם. שענבר היא ילדה עם דפיקה כלשהיא, שריטה. חור. אבל
בגלל שאני סבלני כל-כך, אני מסוגל לשבת שעות ולשמוע את
הסיפורים שלה, את הרכילויות מלמעלה. גם מלאכים מרכלים, וענבר
שומעת הכל, כי היא אלוהים, גם את הדברים הפחות נעימים. וענבר
לא ממש סבלנית, ואת כל מה שאומרים היא מספרת לי בשטף דיבור ממש
מהיר ואני בקושי מבין, אבל מתאזר בסבלנות, אולי יום אחד אני
אבין.
לענבר תמיד יש משהו להגיד והיא תמיד מחייכת. "אלוהים לא יכולה
להיות עצובה", היא אומרת. לטענתה, היא נסתה את זה בעבר, לשבוע,
"רק מתוך סקרנות", ולא היה טוב. היא ספרה לי במהירות יתרה,
שבאותו שבוע, כל מי שהיא דברה איתו היה עצוב או שמשהו רע קרה
לו. "נגיד, רק לשם ההיבט האלוהי, לצורך הבנתך את נקודת המבט
שלי", כמו שהיא אומרת, "אז גיא ומיכל נפרדו והחתול של אנה
נדרס", וכל זה קרה בשבוע בו אלוהים, ענבר, הייתה עצובה.
"ואפילו לא הייתה לי סיבה", היא לוחשת, ובקלות אפשר לשמוע את
האשמה וההתחמקות בקולה. ענבר לא סתם נהיית עצובה. "אז זהו, מאז
אני רק מחייכת". אלוהים מחייכת וחושפת חיוך מלא שיניים צחורות
וגומת חן אחת ויחידה. וכל הפרטים הקטנים הללו, מתחברים לתמונה
הכוללת שיוצרת אותה, את אלוהים, את האלוהים שלי. אלוהים עם
שיער פחם מבולגן. אלוהים שלובשת גלימה לבנה ושמלת תכלת פשוטה
וארוכה, שכבר מוכתמת לחלוטין. אבל ענבר לא מכבסת אותה, שכן
המלאכים יכעסו עליה, כי כל כתם מסמל משהו, מקום בו הייתה,
אירוע בו נכחה. וענבר מסבירה לי את זה בפעם המי יודע כמה ואני,
סבלני כתמיד, מתעניין ושואל איך זה שהמלאכים יכולים לכעוס על
אלוהים. וענבר חושבת ואני יודע שבכלל אין לה תשובה, אז כשהיא
אומרת לי: "ככה זה", אני אפילו לא מתאכזב. רק סופג וממשיך
הלאה.
בשיעור הסטוריה למדנו על דארוויניזם, וענבר נעמדה על הכסא שלה
ולחשה בביישנות שאם דארווין היה חי, אז היא מזמן הייתה הורגת
אותו, כי הוא הרס לה את הכל. והכיתה הביטה בה בהשתוממות, כי הם
רגילים לשמוע את אלוהים מדברת, אבל לא כאלה דיבורים. כי ענבר
לא פוגעת באף אחד, היא אל חנון ורחום. והיא מסבירה שבכלל לא
משנה לה אם היא הייתה צריכה ללכת לבית כלא, כי אחרי הכל, היא
אלוהים, והיא יכולה לצאת מכל דבר בסדר, כי לגיהינום היא כבר לא
תגיע. ואלוהים אומרת את זה בנימה קצת מאוכזבת, כאילו הייתה
רוצה להגיע לשם, ולראות את מה היא מפסידה. וכל הכיתה מקשיבה,
אף אחד לא מפריע לה, אפילו המורה מאפשרת לה לסיים. ואז איזה
ילדה שבדרך כלל שותקת, מחליטה שזה הרגע הנכון ושואלת את ענבר
שאלה מכשילה. "אבל ענבר, את מבינה שמה שאת אומרת בכלל לא
הגיוני, כי אם את באמת אלוהים, מה את עושה בבית ספר?" וכל
הכיתה פוערת עיניים, מחכים לאיזה תשובה מפוצצת. ואני יודע
שבכלל אין לה אחת כזו, לפחות לא משהו שידהים אותם, שיגרום להם
למחוא לה כפיים. אז היא מתיישבת באיטיות, תוהה. ואז מישהו שואל
משהו בקשר למבחן השבוע, וכל הכתה המולה והתרגשות, וכולם כבר
שכחו מה שאלוהים אמרה. אבל אלוהים לא נעלבת, היא מבינה שזה חלק
מהכל. אז היא שותקת אבל לא מפסיקה לחייך, למרות שמבפנים היא
בוכה. נמאס לה להיות אלוהים נחמדה.
ואני, אני אוהב את ענבר יותר מהכל ומאמין בה, גם אחרי שסבא שלי
נפטר. ואחרי שהוא מת, לא שתקתי לה. שאלתי אותה איך?! איך
לעזאזל היא מסוגלת לתת לכל-כך הרבה אנשים למות, ועוד כאלה
שמגיע להם לחיות. לסבא שלי הגיע להמשיך לחיות. ואלוהים כעסה
וענתה שהיא לא יכולה לדאוג להכל, שגורל של אנשים זה דבר בלתי
נמנע. והיא, גם בתור אלוהים, לא יכולה לשנות את הכל. ובכלל לא
הבנתי אותה, כי בתור אלוהים היא אמורה למנוע כאלה דברים.
וכל-כך כעסתי עליה, על הילדה היפה שאפילו בהלוויה שלו לבשה את
השמלה התכולה המלוכלכת וחייכה את החיוך הקורן שלה. אז פשוט
הטחתי בה את מה שהרגשתי. "איזה מן אלוהים את?!, למה נתת לו
למות?!, את לא שווה כלום. את אלוהים גרועה!" ואלוהים כל-כך
נעלבה שהיא לא דברה איתי שבוע. ולא חייכה. ובשבוע הזה גיא
ומיכל נפרדו והחתול של אנה נדרס. וכשהיא ספרה לי את זה, הרגשתי
כל-כך אשם שקניתי לאנה גור חתולים חדש, ושכנעתי את גיא שהוא
בעצם כן אוהב את מיכל ושהם צריכים לחזור. ואנה לא הבינה
מאיפה זה בא לי, לקנות לה גור חתולים, אבל היא שמחה וגם מיכל,
לפחות בהתחלה. ואחרי יומיים, שהם נפרדו שוב והחתול החדש של אנה
ברח, לפחות יכולתי לישון בשקט, בידיעה שזה לא הכל באשמתי.
כשאלוהים ראתה את מה שעשיתי, היא חזרה לחייך, אבל המשיכה לטעון
שזה ממש לא בגללי, כאילו לא רצתה לתת לי להנות מההרגשה. אז היא
אמרה שהיא סלחה לי מהעובדה הפשוטה, שהיא, ענבר, היא אל חנון
ורחום וענבר אפילו נתנה לי נשיקה, ובאותו רגע הייתי בטוח שאני
רואה מלאכים וחיבקתי אותה חזק ולא הרפתי, עד שהיא התעקשה שהיא
צריכה ללכת לפייס שני מלאכים שרבו על חלקת ענן. ולא רציתי
לעזוב אותה, רציתי להיות איתה, רציתי להרגיש אותה, רציתי
להמשיך לראות מלאכים.
ולמחרת, כשאלוהים התנהגה קצת מוזר, שאלתי אותה אם זה בגלל
אתמול. והיא ענתה שכן, ושהמלאכים נורא כעסו עלייה. ואני אישית
חשבתי שזה ממש חוצפה מצידם, לכעוס על אלוהים, אבל הקשבתי
בסבלנות להסברים שלה, ועם כל מילה שהיא אמרה, הרגשתי את ליבי
שוקע יותר ויותר. כי ענבר סיפרה לי לאט וברור, בצורה כל-כך
שונה מבדרך כלל, שלאלוהים אסור להתאהב, כלומר אסור שיהיה לה
חבר, כי אז היא תתייחס אליו יותר מאשר אל אחרים, ולא תוכל
לשפוט כלום בצורה הגונה ולא תהיה לה סבלנות לעשות את העבודה
שלה, ואז יהיה רע. כי זה בעצם מה שקרה פעם, ובגלל זה יש עכשיו
גיהינום ושטן. כי פעם, אז הם כולם חיו באושר יחדי, ואלוהים
ושטן היו מאוהבים, רק שהוא עוד לא היה שטן. ואלוהים התייחסה
אליו יותר מאשר אל אחרים ושכחה מהכל. וקרו דברים. והיא לא ידעה
איך להתמודד אתם כי לא הייתה לה סבלנות לאף אחד חוץ ממנו. אז
המלאכים הפרידו ביניהם ושמו אותו למטה, רחוק ממנה, בממלכה
שכולה אש. אבל מלאך אחד גילה לה בסוד, שבעצם בכלל לא רע שם כמו
שמספרים, פשוט שטן עשה קצת שטויות, אז יצא למקום שם רע.
וששולחים לשם אנשים רק כי אין מספיק מקום בגן-עדן לכולם.
ואלוהים נרגעה קצת כששמעה על זה, וגם אני. לפחות אני אוכל
לישון בשקט, בידיעה שהגיהינום דווקא מקום בסדר. ואחרי שהיא
ספרה לי את זה, לא ידעתי מה להגיד. כי מה אתה אמור להגיד אחרי
שאומרים לך כזה דבר? וגם פחדתי. פחדתי שאם אני אפתח את הפה אני
אתחיל לבכות. כי אני אוהב את אלוהים. אלוהים שלי. ענבר.

אז ענבר חושבת שהיא אלוהים, ואני, אני מאמין בכל מאודי, שאם רק
אתעזר בסבלנות, רק עוד קצת, גם זה יעבור לה.