עד שחשבתי שיצאת לי מהחיים.
שדרכינו נפרדו שוב,
שהשלוש שנים האלו עכשיו יכולות להגליד.
פתאום את בהמון מקומות שוב, אפילו בכולם.
ותראי - אני אפילו מסוגלת לחייך שאני כותבת לנו את זה.
לפעמים אני תוהה אם זה הגורל שמתעקש שאני לא אצליח להתעלם ממך,
כי ניסיתי ובכל כוחי.
בהכול אני רואה אותך או אולי אני פשוט מחפשת כל הזמן?
רק את תצליחי לבלבל אותי ככה, מענין אם את יודעת את זה, שאת
תמיד שם.
אבל זה הכי יפה עד שבכלל לא אכפת לי להמשיך לחיות ככה לנצח. כי
בכל דבר שהוא את יש תקווה. רק שאני לא בדיוק יודעת למה.

תהיי בי לנצח. בבקשה.