אמיר עצמון / ירושלים #7 |
במחרוזת הבלתי נמנעת של הזמן
הילדים הערב כמעט מרחפים
קלים משכחה, באים אל השמיים
חלומות כתומים-כחולים ויללה של תן
האדמה פוערת לנו פיה,
לא אוקיינוס, לא תהום,
בור רדוד ומסומן
בקצה מרוץ של צחוק וצער
פנים הנשטפות אל המפתן
בקצה העיר אני עומד ואיזהו ביתך?
שפתיים נשוקות ירח, לב מוכה חשמל
הם הובילו עד לכאן
זהו רגע הרקום דוגמת בדידות
במחרוזת הבלתי נמנעת של הזמן
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|