כבר יומיים שאני תקוע בבית, מחכה לאיציק שיגיע. יומיים שאני
יושב בבית, מזפזפ בין ערוצים, בין אתרים, בין ספרים. יומיים
שאני מתקלח וחוזר ללבוש את אותו שרוואל ואותה חולצה שלא הייתי
מסתובב איתה בחוץ. יומיים שלא גרבתי גרביים או נעלתי נעליים.
יומיים אני יושב בבית ומחכה לאיציק שיגיע. יומיים שאני מתקשר
ומשאיר לו הודעות. יומיים שהוא מתחמק וממציא לי תירוצים.
יומיים שאני לא ישן כמו בן אדם. מה בסה"כ רציתי? מה כבר
ביקשתי? שיבוט?!

טווווו... טווווו.... "שלום, זה איציק, אני לא יכול לענות
כרגע, תשאירו הודעה ". ביפ.
"איציק זה אני, מה קורה? כבר 11:30, נשבעת אתמול באמא שלך שאתה
או צ'אנג, או איך שלא קוראים לסיני שלך, מגיעים עד 9:00 לגמור
את העבודה. תחזור אלי." מנתק.

הייתי בטוח שהוא בא לחצי יום, עושה עבודה מההתחלה ועד הסוף
וזהו. זה כבר היום השלישי שהעבודה לא זזה. איפשהו באמצע היום
הראשון איציק אמר שצריך "להתפיח" את השיבוט, ככה איזה חצי שעה,
בינתיים הוא "רק קופץ לבן אחותו וחוזר", אסף את הפועל הסיני
שלו ונסע. זה היה לפני יומיים. אחותי, שאיציק שיבט אצלה לפני
חודשיים, אמרה שהוא בסדר, ובכל זאת השיבוטניק המניאק הזה פשוט
עזב הכל באמצע, תקע אותי עם שיבוט חצי גמור, בדלים של סיגריה
בכיור המטבח, ונעלם. איך שהיא אמרה לי שלשיבוטניק שלה קוראים
איציק הייתי צריך לומר לה לא. אני שונא את השם איציק. עוד לא
פגשתי איציק שמצא חן בעיני. שונא את כולם.

אין דבר מבאס יותר משיבוט חצי גמור. הוא נראה כמעט כמוני,
למעשה בדיוק כמוני, אלא שאני אף פעם לא ראיתי את עצמי מהזוויות
האלה. הוא עדיין קירח בכל הגוף והרבה יותר ורוד ממני. הוא לא
מדבר ולא זז, רק ממצמץ. אני מאכיל אותו יוגורט עם אננס ומנגב
לו את הסנטר כי הוא פולט חצי. אני נותן לו לשתות עם בקבוק של
תינוק ששאלתי מאחותי. הוא עוד לא מלוטש מספיק וחסרים לו כמה
איברים. אין לו אצבעות בידיים וברגליים לדוגמה. חצי עבודה.

"אתה רוצה לאכול?" אני שואל את עצמי, כלומר את השיבוט, שיושב
ערום על כיסא במטבח, ויודע מראש שהוא לא יענה. הוא נותן בי מבט
ריק וממצמץ, ריר נוזל לו מזווית הפה ואני כבר לא טורח לנגב לו.
"אתה מבין אותי?" אני שואל אותו שוב, מנפנף בכף ידי מול העינים
הריקות שלו. אני זז למקום אחר בחדר, "אתה מבין אותי?". הוא
ממשיך לבהות ולרייר לאותו הכיוון. לא מגיב. אני מנסה למצוא את
עצמי במבט הריק הזה ולא מזהה זיק של מוכרות, ובכל זאת יש שם
משהו. אני מתיישב על הכיסא מולו ומדליק סיגריה, מסתכל עליו
ונושף לו את העשן לפנים. יש לו מין מבט עצוב כזה, כאילו הוא
יודע שמשהו לא בסדר איתו, וזה ממלא אותי בתחושת גועל. "אר יו
טוקינג טו מי?" אני אומר לו ומגחך לעצמי.

טווווו... טווווו.... "שלום, זה איציק, אני לא יכול לענות
כרגע, תשאירו הודעה ". ביפ.
"איציק מה קורה? כבר כמעט שלוש בצהריים. שיהיה לך ברור שאתה לא
רואה אגורה עד שהג'וב גמור. תחזור אלי".
רק כוח הם מבינים.

אני שונא את השיבוט שלי!
זה הגיוני לשנוא את השיבוט שלי?

מאז שאיציק הלך, הנוכחות שלו מטרידה אותי בכל רגע נתון, והיום
במיוחד. כל דקה שהוא ככה מעבירה אותי על דעתי. אני מעביר את
הזמן בהמתנה לאיציק מול הטלוויזיה ומרגיש את הנשימות שלו
במטבח, כאילו הוא נושף לי על העורף. עולה ממנו ריח לא נעים של
חלב חמוץ ואין לי חשק לרחוץ אותו. למרות שהוא אני, מגעיל אותי
לגעת בו, כמו תולעת, כמו מלפפון רקוב ששוכב במקרר חודשים. אני
מרגיש אותו במטבח כשאני מנסה לישון. אני לא יכול לזוז בלי
להרגיש אותו כמו פיתול בבטן, כמו בחילה שבאה משום מקום, כמו
צרבת. השיבוט שלי יושב על כיסא במטבח בלי לעשות כלום ולא נותן
לי רגע של מנוחה. הוא רק יושב שם ונושם ואני מתהפך לי במיטה
כבר שני לילות.

בלילה הראשון תהיתי אם קר לו, אם הוא ישן בכלל. קמתי באמצע
הלילה לבדוק אם הוא ישן. העיניים שלו היו פקוחות ואדומות.
הנחתי לו שמיכה על הכתפיים ורק אז שמתי לב שאני דורך במשהו
רטוב. אין לו זין עדיין אבל איציק השאיר לו חור ניקוז קטן
והמניאק יושב שם בלי לזוז ומשתין לי על הרצפה. השארתי את זה
ככה והלכתי לישון. בבוקר ניקיתי הכל ושמתי אותו עם הכיסא בתוך
גיגית כביסה ירוקה. עכשיו המטבח מסריח מחלב חמוץ ושתן, ואני
בן-זונה אם אני מנקה את זה, שהסיני של איציק יגמור את העבודה
כמו שהבטיחו.

טווווו... טווווו.... "שלום, זה איציק, אני לא יכול לענות
כרגע, תשאירו הודעה ". ביפ.
"איציק" אני זועק לתוך הטלפון בערב, "אני לא יכול יותר איתו,
לא יכול יותר ככה, כבר חמש בערב וכל הבית מסריח" מנתק.

הזהירו אותי לא לשבט, ובטח שלא לשבט עם איזה שיבוטניק חאפר,
אבל רציתי שיבוט ולמה לי לשלם מע"מ על זה, מה אני חברה בע"מ?
אמרו לי לבקש לראות תעודות הסמכה וכאלה, לוודא שהוא לא משתמש
בחומר גנטי ממישהו אחר, שאני לא אתקע עם שיבוט של איזה טמבל.
הזהירו אותי מהפסיכוזה הזו של הכפילות. אמרו לי שזה לא נעים
בגילי להתקל בעצמי מהצד. ילדים מסתדרים עם זה מהר, אבל אני כבר
לא ילד.

אלוהים, כמה שאני שונא את השיבוט שלי. אולי ככה מרגיש דיכאון
שלאחר לידה. אני שונא את ריח השיעמום שעולה ממנו, את האדישות
שלו לסביבה, את הצליל העמום הזה שהאוויר משמיע כשהוא חולף
במערות האף שלו, במערות האף שלי. אני שונא את התחושה שהוא
מעביר. תחושת בהלה וביישנות. מה לעזאזל חשבתי כשרציתי שיבוט?
עצלנות זה הכל. בסה"כ רציתי מישהו שיצא במקומי לדייטים
ראשונים, שילך לראיונות עבודה, שילך לעבודה. ומה קיבלתי? קציצה
מסריחה.

מטרידה אותי המחשבה שאני צמחתי ממשהו כזה, כלומר לא בדיוק, אבל
במהותו השיבוט הוא חומר הגלם שמרכיב אותי. איפשהו עמוק בפנים
גם אני כזה, כנראה. אם אגלח את כל הגוף ואשב בלי לזוז על כיסא,
זה מה שאנשים יראו.

פררר.... פרררר.
"הלו, איציק?" אני עונה.
"הוא עדיין לא הגיע?"
"לא אמא, עדיין לא".
"אתה צריך שאני אבוא? אולי אני יכולה לעזור במשהו?"
"תעשי לי טובה אמא, בלי כעס, תעזבי אותי בשקט, יש לי מספיק על
הראש".
"לא צריך".
"נו, אל תעלבי לי מזה, אבל ראיתי איזו עבודה מוצלחת עשית עם
השיבוטים שלך. תסלחי לי אם אני אסרב בנימוס".
"טוב, אני רואה שאתה עצבני ואי אפשר לדבר איתך בהגיון, שלום".
כסססאאאמממק איציק.

טווווו... טווווו.... "שלום, זה איציק, אני לא יכול לענות
כרגע, תשאירו הודעה ". ביפ.
"איציק לאן נעלמת לי" אני עוצר את הבכי, "אני לא יכול יותר
איתו, לא יכול יותר. אם אתה לא בא אני לא יודע מה אני אעשה".
מנתק.

בערב שפכתי ערמה של טבסקו ליוגורט שנתתי לו לאכול, אח"כ הרגשתי
רע עם עצמי על זה. עמדתי שם, באמצע ההכנה של עוף מוקפץ עם
פילפלים והסתכלתי עליו. "תגיד משהו" אמרתי, "רק תגיד משהו".

פתאום תפסה אותי התקפת צחוק. בהתחלה זה היה רק גיחוך, ואז
גיחוך כפול, ואז גיחוך מתמשך עד שמצאתי עצמי עומד במטבח מקופל
קדימה, שואג מצחוק. וכל אותו הזמן מילאה אותי תחושה של כעס.
כעס עליו וכעס על עצמי וכעס על איציק הבן זונה. התקרבתי אליו
לאט, לאט, מרגיש איך הצחוק הופך לכעס ואיך העיניים שלי מתכסות
דמעות. רכנתי קדימה ונתתי לו סטירה קטנה כזו, כמו שנותנים לילד
חביב. ואז אחת חזקה יותר. ואז אחת חזקה יותר. ועוד אחת, ועוד
אחת, עד שהשתמשתי בכל הכח שהיה לי ומעוצמת המכה הסתובב לו
הראש. ואז לראשונה ראיתי אותו עושה משהו. הוא הזיז את הראש
בחזרה למרכז.

ובאותו הרגע זיהיתי לראשונה את המבט זה שיש לו בעיניים. המבט
הזה של הכלב העזוב, המבט הזה שאומר "אבל אני אוהב אותך". הוא
מסתכל עלי במבט הזה ואני רוצה לעקור לו את העיניים, לא רוצה
לראות את המבט הזה יותר בחיים. לא רוצה. המבט הזה ממלא אותי
בזעם. אני מרים את הווק מהכיריים וחובט לו בראש, מפזר את העוף
והפילפל במטבח. אני חובט בו שוב ושוב ושוב עד שהפנים שלו אינם,
עד שהראש שלו מאבד צורה, עד שהמוח מתפזר על הריצפה, עד שכל מה
שנשאר שם זה שקע מדמם. הוא עדיין יושב שם בלי לזוז ובחבטה אחת
אדירה אני מעיף אותו לריצפה.

מתנשף אני בועט לו בבטן, שומע אוויר נמלט ממנו. בועט ובועט
ומאבד שיווי משקל ונופל על הבירכיים. אני מסתכל עליו שם ונשכב
לידו. אני מחבק אותו בשכיבה על הריצפה בתוך כל הדם והסחי.
מהריצפה אני שומע את הטלפון מצלצל, "אבא תכף יבוא" אני לוחש לו
באוזן, ולראשונה מזה שלושה ימים, מחבק את גווית השיבוט, אני
נרדם.