יש אנשים שנפגשים בבית ספר. יש אנשים שנפגשים בשירות הצבאי
שלהם. יש אנשים שנפגשים במועדונים, ויש אפילו אנשים שנפגשים
באוטובוס או במכולת.
אני ויניב נפגשנו בשירותים.

היינו ביילו בתחנת דלק, וחברה שלי קנתה שישיית בירות. אני
קניתי המון המון ממתקים. היינו אמורים ליסוע בקבוצה לאיזו
מסיבה בת"א, אבל פיספסנו את ההסעה והחלטנו שלהשתכר אפשר בכל
מקום. כשכמה מהחבר'ה הסתובבו וחיפשו קולה וספרייט כמדללים,
שילמתי על הממתקים. הגנבתי למוכר בערך מבט וחצי, לראות אם הוא
נראה כמו אחד שמרמה בעודף, כי אני אף פעם לא שמה לב לזה. אני
נכשלת במתמטיקה.

הייתי בשירותים של תחנת הדלק, מקיאה את הנשמה אחרי שעירבבתי
סוכריות, קליק קורנפלקס, וודקה, בירה וספרייט.
פתאום המוכר מיילו הופיע מאחורי.
"את צריכה שאני אחזיק לך את השיער?"

אני ויניב ישבנו המון זמן אחר כך, הוא כבר סיים לעבוד. דיברנו
על מיליון ואחת דברים. אף פעם לא פגשתי לפני כן מישהו שדיבר
בכזו התלהבות - לא התלהבות מעצבנת, או התלהבות ריקה, מן דיבור
רהוט וחכם. הוא דיבר על דברים שהוא הבין בהם, הפגין מן
אידאליזם מטורף כזה. והיו לו עיניים יפות.
"דרך אגב," הוא אמר, "איפה את עובדת?"
"לא עובדת," עניתי, "ההורים שלי משלמים על רוב מה שאני עושה.
הם די נדיבים אני מניחה."
"בחורה עצלנית" הוא צחק. "כי עבודה ביילו בתחנת דלק זה הרבה
יותר טוב!"
"בנאדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו בגיל מסויים" הוא אמר
בטון הרציני שלו. "22 זה כבר די מבוגר. אין לי יותר זמן לעשות
שטויות או לקחת כסף מההורים. כדאי לך גם לפתח עצמאות."
הייתי קצת מופתעת מהגיל שלו, הוא נראה מקסימום בן 17.
"בגילי? מה פתאום. אני עוד אמורה להיות מופרעת."
"בת כמה את כבר? 18?"
"שש עשרה." אמרתי בהבנה גוברת.
שכחתי שאני לבושה לא-לגילי, ומאופרת. אפילו אם חצי מהאיפור שלי
נמרח כששטפתי את הפנים בבקבוק מי עדן שיניב קנה לי ביילו.
"נראית מבוגרת יותר!" הוא ציחקק באי נוחות. "זה הבדל של שש
שנים בינינו מאיה."
הייתה שתיקה לדקה קצרה.
"שש זה הרבה." אמרתי.
"הרבה יותר מדי."

לא היה מה להכחיש את העובדה שהייתה בינינו כימיה מדהימה,
וכשהקשר נמשך, תמיד כשהיינו לבד זה כאילו חוקי ההיגיון לא באמת
חלו עלינו. אני לא חושבת שליניב הייתה הרבה ברירה, הוא היה
אומר "הלב שלי הכריע אותי, הוא לא יודע לספור."
היינו ביחד בלי ממש לשתף אנשים בפרטים - אנשים ידעו עליי שיש
לי יניב ואנשים ידעו עליו שיש לו מאיה. ואם בטעות, היינו
אומרים משהו כשהיינו ביחד בקשר למספר שש - היה קשר שתיקה קצר,
ואם היינו לבד הוא לפעמים היה מעיר שזה הרבה.
אבל אהבתי אותו, ולא היה לי אכפת.
הוא תמיד אמר שהיחסים שלנו זה לא בסדר, שזה הבדל גדול, כאילו
הוא מדבר עם אחותו הקטנה ואומר לה שלא תצא עם בחור מבוגר ממנה,
ובאותו הזמן אהב אותי. המון המון.
היו לנו יחסים במישור אחר, נכון שלא חלקנו את הקשר שלנו עם
העולם, אבל לי זה לא שינה כי הוא היה שלי ואני הייתי שלו. לבד,
היינו זוג מושלם, ולא רציתי להרוס את האהבה העדינה שלנו בזה
שאני אכניס לשם אנשים אחרים.
יניב לא הסכים, והצליח לשכנע אותי ללכת לארוחת ערב עם חברים
שלו הראל רוני ולימור. כל מיני אנשים שהוא הכיר בצבא, ושאני
ידעתי שאני ארגיש טיפשה בחברתם.
הא, ארוחת ערב במסעדה.
אף ילד נורמאלי בן 16 לא באמת הולך עם חברים לאכול במסעדה באמת
ארוחת ערב.

ישבתי שם בשקט, בקושי הזמנתי משהו חוץ מקולה כי אני אכלנית
בררנית ופחדתי שהגיל שלי יוסגר מהרגלי האכילה הילדותיים שלי,
וקיבלתי מבטים חוקרים משלושתם - בעיקר לימור. קלטתי משפת הגוף
שלה שלא מצא חן בעיניה שמישהי שאיננה היא תהיה עם יניב. היא
רצתה אותו. אולם לעומתה הראל ורוני, שני בחורים חביבים למדי,
דיברו איתי ומאוד שמחו לפגוש סוף סוף את חברתו של החבר הכל כך
טוב שלהם. טוב שהיום בחורה בכל גיל יכולה להיראות בכל גיל - כי
הם לא חשדו.
"אז מאיה," שאל הראל תוך כדי לעיסה "איפה את משרתת? או שכבר
סיימת עם הצבא?" הלב שלי החל להאיץ, ואני ניסיתי למשוך את
תהליך הלעיסה שלי לעוד כמה שברירי שנייה בניסיון לחשוב כמו
שצריך. הגנבתי מבט וחצי ליניב שנראה לחוץ גם הוא.
"אני... בעצם עוד לא התחלתי צבא." אמרתי והבאתי עוד אוכל לפי.
"אה," הגיב הראל, "את עושה שנת שירות? ידעתי, את נראית נוער
עובדניקית או משהו."
הרגשתי סומק עולה בלחיי והשפלתי את מבטי לצלחת. "לא אני לא
עושה שנת שירות..."
"את סרבנית? או שאת עושה שירות לאומי?" שאל בתמיהה. נדתי בראשי
לשלילה. הנחתי את המזלג והתחלתי להתעסק בעצבים בציפורניי.
"בעצם, גם לא, אני..." ניסיתי לשמור על קולי צלול ויציב, ולא
לדבר בשקט. "אני בת 16." הראל שקט. גם רוני ולימור שציחקקו
קודם נדמו. ראיתי מבטים מופתעים משהו, מזלגות מורדים לצלחות
ולעיסות שמאיטות. יניב נשך את שפתו התחתונה ונראה חסר מנוחה
ולחוץ. לימור נראתה מרוצה ומסופקת - כנראה כי היא שונאת אותי
וקיוותה למצוא בי פגם בערב ההוא.
הייתי מושפלת, מובכת לחלוטין, כאילו נכנסתי לשיחה רהוטה
ואינטיליגנטית של שלושה עורכי דין עם הערה על עוף מרינדה, ואז
אמרתי שאין לי תעודת בגרות. מין השפלה עם שכבות. רציתי להיבלע
באדמה.
כמה ריחמתי על עצמי.
ריחמתי על עצמי. ריחמתי על יניב.
ואז כעסתי עליו.
הוא פשוט ישב שם - לא הגן עליי, לא ניסה להמשיך את השיחה כרגיל
בתקווה שזה יחלוף, לא. הוא לא אמר דבר. לא חיבק אותי או החזיק
לי את היד מתחת לשולחן, למרות שהוא ראה שאני מובכת, סמוקה
לחלוטין, מרגישה נורא ועוד שניה מתחילה לבכות.
טוב, חשבתי, כנראה שהוא צדק כל הזמן - שש שנים זה הרבה. הרבה
יותר מדי.