שם בעבר - השמש זרחה,
והדשא נע לקול צחקוקי הרוח.
ובוא הגשם שטף בצבעי זהב,
את היער שחייך מעליו,
הפרפר אשר רטט בלי נוח.

שם בעבר - השמש זרחה,
וגדר העיבה על התם.
אך, העץ הלבן, השיב לה בחיוך,
צריפים אדומים נחו להם ברוך,
באי התייחסות לגדר - סוגרת עליהם כמבוך.

שם בעבר - השמש זרחה,
אך, הפרפר ראה אך ורק ענן מעורפל.
נשמתו נחתכה מצחוקה הקר של הרוח,
ועיניו כוסו בדם.
והוא, כיום, עדיין, רוטט בלי נוח,
ללא כל תנודה של הזמן.

ובנשמתו,
נותר שסע עמוק,
זוכר הוא דממה שחורה,
נשמט מזכרונו כל הירוק.
חרוט בזכרונו זהב הבעירה,
הדהוי, הבל, - נע ונד ללא שקט.

זוכר הוא את שם בעבר,
תנודות הפרפר כבר עצרו מלכת.
עוטף הוא את הזכרונות בכנפיו,
מגן אפרו על שלדי המתכת.