רון היה אחד מהאנשים המיותרים האלו.
מהאנשים האלו שאף פעם לא הצלחת למצוא סיבה לקיומם.
וככל שחשבת על זה יותר ככה הבנת יותר כמה הוא מיותר.
לרון היה מנהג קבוע לרדת לרחוב כל בוקר בדיוק בשעה שבע
לסיבוב קצר.
עוד אחד מהדברים המיותרים האלו שאנשים מיותרים עושים.
הוא גר לבד. בעצם היה לו חתול אפור ושמן , אבל זה לא באמת
נחשב.
אומרים שאבא שלו עזב את הבית כשהוא היה בן עשר ושאימא שלו שלחה
אותו לפנימייה חודש אחרי זה ומאז הוא אף פעם לא חזר הביתה.
אני לא זוכר מתי ראיתי אותו פעם ראשונה. זה כאילו שמאז ומתמיד
הוא פשוט היה כאן, יורד לרחוב כל בוקר בדיוק בשעה שבע לסיבוב
קצר, שותה קפה, נוסע לעבודה וחוזר אחה"צ בדיוק בשעה שש.
אני אוהב לראות אותו מחנה את המכונית שלו בדיוק בתוך הפסים
המסומנים, במן איטיות עצובה כזאת , כאילו הוא יודע שעוד ערב
מיותר לפניו.
אחר כך הוא יוצא מהמכונית , נשען עליה , עוצם עיניים ונאנח
אנחה כבדה.
כמו מישהו שכבר חווה יותר מדי חוויות מיותרות בחיים המיותרים
שלו.
ואז הוא היה פוקח עיניים , צועד לעבר הבניין ונעלם בפתח.
זה היה טקס קבוע ומיותר כמו כל דבר אחר שעשה בחייו.
הייתי משקיף עליו מהחלון שלי.
אהבתי לראות את הטקס הקבוע והמיותר שלו.
זה הצליח להשכיח ממני לכמה רגעים כמה מיותר אני.