הרזון המוגזם. היד הגרומה. אפר הסיגריה שהתפזר על הארץ. המבט
המעושן. חצי חיוך שהכרתי כל כך. העצב. ומסביב התנגנה כמלווה
צמודה חריקת כיסא הנדנדה הישן, זה שאליעזר הביא פעם מחו"ל.
צחקנו עליו אז, בשביל מה לסחוב כיסא כל הדרך מאמריקה לפה, אבל
הוא רק חייך, ממתיק סוד, ואמר: "תשבו". ואנחנו ישבנו, ולא
יכולנו לקום עוד. ואחר כך באה המלחמה ולקחה אותו מאיתנו, ונשאר
לנו רק הסוד המומתק בחיוך וחריקת הכיסא.
החלון היה פתוח. שמש של בין ערביים ליטפה ברכות את שולי החדר.
רוח קלה נשבה. שלהי אוגוסט. המבט שלך התפזר בחלל. עייף ומיותם.
מרחף בין הקירות הלבנים. מנותק מן המציאות. נאנחת קלות. מן
אנחה אגבית שכזו, מבלי לשים לב. נשמתי עמוק. הפנת ראשך, הבטת
בסיגריה המתכלה בידך ללא שאיפה. דמעה היתה מלטפת לחייך, אילולא
היית אתה. שנים רבות כל כך חלפו. נדמה כאילו הזמן עצמו כבר
איבד את הספירה. כל יום דמה למשנהו, רק החריקה גברה. הלכת
וקמלת למולי, ואני נותרתי בוהה בצדודיתך.
האחות נכנסה לחדר, ומשכה את הוילון בידה, מכבה את הנוף. היא
חייכה לעברי, ואמרה שהגיע הזמן לעזוב. קמתי, התקרבתי אלייך
והנחתי ידי על כתפך. לא זזת. כשיצאתי היא עמדה שם, מחכה.
שלחתי מבט שואל לעברה. "אני עובדת פה כבר שנתיים, כל יום אתה
בא, יושב איתו ככה. הוא לא מדבר בכלל, לא יודע מי אתה, לא זוכר
איך קוראים לך. מה בו גורם לך להתמסר ככה?"  
"הכיסא" אמרתי, "הכיסא והזכרון. אני יודע שהוא כבר מזמן שכח,
אך אני קוללתי בזיכרון שאינו מאפשר לי להרפות. הוא העוגן שלי.
תמיד היה. בלעדיו אסחף למרחקים מהם לא אדע לשוב בחזרה. אני
רוצה להאמין שהוא מרגיש בקיומי דרך הבועה. הזמן לוותר טרם
הגיע. כשיגיע, אדע. בינתיים אני פה, עד שהכיסא יפסיק לחרוק, כך
או כך."
והיא הניחה ידה על כתפי, ואח"כ הלכה.