מדהים איך דברים מסתבכים, איך ממצב של היי מטורף, תחושה ששום
דבר לא חסר, פתאום... הכל מתהפך...
אני לא רגילה לדבר על הדברים האלה כי לא בדיוק יש עם מי, אבל
כבר התרגלתי... התרגלתי לאדישות הזאת של כולם, לשיחות עידוד
שנעשות בלית ברירה... "יהיה בסדר אל תדאגי..." או המילה הכי
אהובה עליי - "חפיף"
לא חשבתי שאני אגיע לנקודה הזאת שרוצים פשוט לוותר... שנגמר
הכוח לקוות לטוב. אבל הגעתי דיי קרוב למען האמת... ולא פעם
אחת.
הרגשתי שלאף אחד לא איכפת... זה כבר הגיע למצב שזה שעשע אותי
לראות עד כמה אנשים יכולים להפגין את הקור רוח הזה, מה זה באמת
קשה לתת איזשהו סימן שאיכפת? שמזיז? כנראה שכן...

הזמן עובר, אומנם לאט אבל הוא עובר, אבל הכאב נשאר אותו כאב.
הכעס זה הדבר היחיד שמתגבר ובכל יום שעובר אני מוצאת את עצמי
חושבת מתי זה ייגמר, אם בכלל.
אני עדיין ממשיכה לחייך, להגיד לכולם שהכל טוב, אבל רק כשאף
אחד לא רואה - כשאף אחד לא שומע, רק אז הרגשות האמיתיים
מופיעים... רק אז הדמעות שהיו חנוקות בפנים כל היום כדי שחס
וחלילה אף אחד לא יצטרך לטרוח יותר מידי ולהתייחס לתוצאות.

אבל למי איכפת?