ברחוב אפל-
בין פסיכופטים למחבלים
בין בנות לבנים
בין עשן ופיח, הוא מבין שמשהו מסריח
ילד קטן מסתכל-
על הערפל שדורס את כולם.
והאדמה מתחיו מתפוררת,
והאצבע מאמו נפרדת, גם לא שלום היא מנופפת.
עם הרעש החזק והסבל שלא נפסק
הוא ממשיך להתפלל- לאלוהים של עצמו
שיקרה משהו ויצילו גם אותו
אך הוא מבין שהנפלאות כולן באגדות.

ודמעה נוזלת, כי הוא לא יודע ש...
הוא לא יודע שזה הסוף
זה הסוף כן זה קשה
הם לא מבינים מה שאני רוצה
הם לא מבינים מה שכאן קורה,
הוא בוכה, כן הוא בוכה...

בטוח שאין לו עוד
בטוח שאין לאן לככת
קר לו, הוא רואה את השלכת.
גם לא ציוץ של ציפור
הוא רואה שהכל כאן אפור
אין דרך חזרה
ואז פותח הוא בצרחה-

שזה הסוף.
וזה הסוף כן זה קשה
הם לא מבינים מה שאני רוצה
הם לא מבינים מה שכאן קורה
הוא בוכה כן הוא בוכה.

מסתכל ושדות פורחים לפניו
מסתכל ושחור מאחוריו
כיצד, הוא תוהה
אבל הרעש, הרעש החזק
שהפריע לו להתרכז
פתאום נעלם
פתאום הופך הוא להיות כמו כולם
לא זה לא תעתוע
חושב לרגע כי זה היה שעשוע

הוא נזכר באמא,
בעיננים הגדולות-
ורוצה אותה עוד ועוד.
אבל זה חוזר, ושוב הוא נופל
הפעם הוא לא מתפלל
היום הזה אפל.

עכשיו, עכשיו הוא יודע
הוא יודע, כן... יודע
שזה הסוף וזה קשה
הם לא מבינים ולא יבינו לעולם
שכל זה היה בעצם מחזה מדופלם
הייתי השחקן הראשי,
מדובר פה על מקרה אמיתי.