"נו, אז מה, כמו ארנבים?", שאלה אותי ד"ר וסטרנאוף, או בשמה
הפרטי (שבזמנו העלה חיוך על פניי והיווה את הבחירה המרכזית
בה), רות, בעוד ידה תחובה עמוק באיברים הווגינאליים האינטימיים
שלי.
תמהתי על בחירת המילים לשאלה, בייחוד כשהיא באה מרופאה מכובדת
וידועה בתחומה, ועוד אחת שנראית כמו סבתא טובה, עם שיער מתולתל
וקצר, משקפי ספרנית עבות וחיוך שמזמין חיבוק דובי.
"ארנבים?!", זעתי באי-נוחות, מה שהגביר את אי-הנוחות כשידיה של
ד"ר רות, זו שבפנים וזו שבחוץ, לחצו על ירכיי על-מנת להחזיר
אותי לפוזיציה הנדרשת על כס המלכות של המטופלת הגינקולוגית.
"ארנבים, למה את מתפלאת שאני שואלת?"
"אני לא יודעת בכמה אנשים את מטפלת באופן יומיומי", ניסיתי
לענות בנונשלאנטיות, "אבל נדמה לי שכרופאה ותיקה ובעלת שם, את
אמורה לטפל באנשים, לא בארנבים".
אאוץ'! כואב. כנראה שלא גרמתי לה אושר עילאי בניסיוני העילג
להפגין סרקסטיות לשמה.

"פשקי רגליים. לא מספיק. עוד קצת, נו...", ד"ר רות תפסה בשתי
ירכיי והרחיבה את הפישוק של רגליי כמו היו מתקן למתיחת שרירי
ידיים. הרגשתי קצת כמו מתעמלת אולימפית כשהיא הביאה אותי למצב
של כמעט-שפגט, ובקושי הצלחתי להחניק את צרחות הכאב. מה אני
עושה פה בכלל, אצל הגינקולוגית המטורפת הזו? יש לה בכלל רישיון
להרוג?

"מה שלום אבא?"
אוי. ידעתי שזה יגיע בסופו של דבר. זה תמיד מגיע לזה.
"אבא בסדר גמור."
"את יודעת, דיברתי איתו לפני כמה ימים. אדם מקסים. כולם במקצוע
אוהבים אותו..."
"כן, ידוע לי", קטעתי אותה. לא ממש בא לי לדבר על אבא שלי,
יקר ונהדר ככל שיהיה לפרקים, בעודי מונחת על כיסא הכבוד,
עירומה מהמותניים ומטה, בעוד יד זרה מגששת באיבריי האינטימיים
מצידם הפנימי, "אפשר להעביר נושא?".

כמה שניות של שתיקה בעוד הבדיקה החודרנית נמשכת.
"אז למה את צריכה גלולות, בעצם?", תמהה ד"ר רות על הברור
מאליו.
"פגשתי בחור חדש, נראה לי שהפעם זה עשוי להחזיק מעמד, ונראה לי
שהגיע הזמן להיפטר משאר מיני אמצעי חציצה מעצבנים", עניתי
במלוא הכנות, מתעלמת מההזמנה לדפוק משפט חסר קשר וטאקט, כפי
שאני נוהגת לעשות ברוב המקרים. אולי היד וסצנת הארנבים עשו את
שלהם.

"טוב, סיימנו. הכל נהדר שם בפנים, דופק כמו שעון", היא משכה את
ידה אל מחוץ לגופי (תודה לאל), ועל דבריה השבתי בליבי - כולי
תקווה.
"אני אתן לך מרשם, אל תשכחי לקחת את הגלולות בשעה בערך-קבועה
בכל יום, ו... תיהני", היא קרצה אליי מבעד למשקפיים העבות.
והפעם, בקול רם, לבושה ועם החיוך הרגיל שלי - "כולי תקווה".

1.12.04