השחר עלה, קרן אור דקיקה חדרה מבעד לתריסים ואני המשכתי לנמנם
שנת ישרים. התעטפתי בחמימות שלה, נכנעתי למתיקות של עורה הרך,
לא יכולתי לעמוד עוד על רגליי גם אם רציתי, לא רציתי. רציתי רק
להיכנע לה עוד קצת, עוד קצת ועוד קצת עם כל רגע שחלף.

מזמן לא הרגשתי תחושת הקלה כזאת. בדרך כלל אני הראשונה לקפוץ
לחזית, לספוג עוד קצת, להחזיק את כולם ביחד. היום כל מה שרציתי
לעשות היה לתלות את הגלימה שלי ולתת למישהו אחר לקחת את ההגה.
להרפות קצת מאחיזתי האיתנית על המציאות. לקחתי את ידה ונתתי לה
להוביל אותי. יחד, יצאנו למסע שכל כולו הוקדש לחופש שלי. היא
הזכירה לי כמה קל זה להעביר יום שלום ולענות על השאלה "מה עשית
היום?" במילה אחת ממצה "כלום."

אני? מושפעת? אולי... לא אולי, בטוח. אין בזה שום פשע, היום יש
לי את הכוח להודות בזה, רציתי להיות מושפעת. מה יכול להיות כל
כך רע בלהיות מושפעת ממשהו כל כך טוב? תמיד רציתי לשמר תחושת
מקוריות כלשהי, אבל בתוך תוכי האמנתי שכל מה שיש לי להגיד בשם
המקוריות כבר נאמר על ידי מישהו אחר לפני, אולי לא בדיוק באותן
המילים, אבל בכל זאת.

פעם לכל דבר הייתה צריכה להיות פואנטה. היום? היום טוב לי פשוט
להתחיל משהו בלי לדעת איך הוא ייגמר. לראות לאן הרוח נושבת וכל
הדברים האלו, אולי גם לעצור ולהריח את הוורדים. לקחת רק משפט
אחד, רק רעיון אחד קטן שלא יכול לעמוד בפני עצמו בעולם הגדול,
וליצור סביבו גוף, להלביש אותו במסכה עלילתית. כשאני חושבת על
זה, בתוך תוכי תמיד הייתי כזאת, מתחילה בלי לדעת איך ייגמר או
בלי לסיים בכלל.