פתאום, אאוט אוף דה בלו, שני שוטרים מחזיקים אותי ומובילים
אותי לבית המשפט- לכסא הנאשמים. מה? איך הגעתי לפה בכלל? פקיד
בית-המשפט עומד ליד הדלת האחורית של בית המשפט. "בית- המשפט!"
הוא קורא. כולם נעמדים. לחדר נכנס השופט, והוא נראה דיי זקן,
כאדם עם הרבה נסיון חיים. "ובכן, יש לך משהו להגיד להגנתך?"
שואל אותי השופט. "יש לי להגיד שני דברים" אמרתי. "ראשית כל-
איפה העורך-דין שלי?" השופט צחק צחוק מתגלגל. "ילדון, אין פה
עורכי דין. כל אחד פה מדבר בשביל עצמו. ומה הדבר השני?"
"ובכן..." התחלתי להגיד, ולאחר שהייה קלה למחשבה בניסוח דברי,
המשכתי: "יעזור לי להחליט מה להגיד להגנתי, אם אני אדע במה אני
נאשם". השופט עטה על פניו נימה רצינית. "אתה, חביבי, נאשם
בנאיביות" הוא אמר. מה? נאיביות? ממתי לעזאזל יש חוק נגד זה?
כנראה שהשופט קרא את מחשבותי באותו רגע. "חביבי, במשפט החיים
לחוקים אין מקום. גם לא לצדק- רק למבחן המציאות." הרהרתי לרגע
בדבריו. "אתה נאשם בהתאהבות בנערה יפה. האם יש לך משהו לומר
להגנתך? כלל חיים מספר שלוש אומר כי אם בחורה יפה- אין לך
סיכוי איתה. מכאן שאתה נאיבי." אהה... לא, אין לי משהו
להגיד... עמדתי שם פעור-פה. "טוב, אם כך אתה נידון בבית-המשפט
של החיים לתקופת עינויים של שנתיים ושבעה חודשים". השופט בדיוק
עמד לדפוק עם הפטיש על השולחן, כשכנראה הוא שם לב למבט הנבעת
על פניי. עינויים? שנתיים ושבעה חודשים? על מה הוא מדבר? למרות
ש, אני חייב להודות, דנה באמת הייתה יפה... "או, לא, לא
העינויים שאתה חושב" אמר השופט. "אני לא מתכוון לעינויים
פיזיים. אני מתכוון למשהו הרבה, הרבה יותר כואב. שוטרים, קחו
אותו מכאן.". לא, ביקשתי. אבל השוטרים הוציאו אותי מן החדר.
בצאתי מן החדר שמעתי את התחלתו של משפט חדש. "בית המשפט הזה דן
אותך, דנה, לתקופה ממושכת של בדידות, עקב התעללות עקבית
ברגשותיהם של שבעה עלמי- חמד..." בחיים כנראה, חשבתי, אף צד לא
יוצא נקי מאשמה לחלוטין. השופט והפקיד יצאו מבית המשפט. צפיתי
בהם מתרחקים, אך הבחנתי במשהו מוזר. לפקיד היו כנפיים, והייתי
בטוח שלשופט היה שובל ארוך, לבן זוהר ובוהק- רגע לפני שהם
נעלמו. "איפה אני מרצה את תקופת המאסר?" שאלתי את השוטר שהחזיק
אותי בצד הימני. "את תקופת המאסר תבלה בכלא השמור בעולם" הוא
אמר לי. "כדור הארץ".