הערבית שלי אילמת
חנוקה מן הגרון
מקללת את עצמה
בלי להוציא מילה
ישנה באוויר המחניק של מקלטי נפשי
מסתתרת
מבני-המשפחה
מאחורי תריסי העברית.

והעברית שלי גועשת
מתרוצצת בין החדרים ומרפסות השכנים
משמיעה קולה ברבים
מנבאת בואם של אלוהים
ודחפורים
ואז מתכנסת בסלון
חושבת את עצמה
גלויות גלויות על שפת עורה
כסויות כסויות בין דפי בשרה
רגע עירומה ורגע לבושה
היא מצטמצמת בכורסא
מבקשת את סליחת לבה.

הערבית שלי פוחדת
מתחזה בשקט לעברית
ולוחשת לחברים
עם כל דפיקה בשעריה:
"אהלן אהלן".
ומול כל שוטר עובר ברחוב
שולפת תעודת זהות
מצביעה על הסעיף המגונן:
"אנא מן אל-יהוד, אנא מן אל-יהוד".

(והעברית שלי חירשת
לפעמים חרשת מאוד.)