א. יצחק (1917-2002)

בילדותי
גוף סבי
בחוף-ימה של תל-אביב
היה שובר-גלים.

וכל גופו זיכרונות-קפיצה
מעל גשר בברלין
אל מי נהר קפוא
ושבר-רגל שצפה
את שבר הלב והמשפחה.

ועיניי בילדותי היו מביטות
הולכות עם קו החוף
מאבני יפו ועד עשן רידינג ושפך הירקון
הרבה בתים
לא חושבות עדיין
על כל הערים האחרות
בילדותי.
לא נשברות בגלים.

ב. עזרא (1904-1986)

בילדותי
כפות-ידי סבי
אוחזות אחור.

ובתמונה עם אמי
עתה בחדר שנתה
חליפת חייו
תופרת את גופו
געגועי פליט.
שמונים ושתים שנים
ארך מסע חייו
מן הדקלים שלחוף החדקל
ועד למזרקה הישנה
שבינתיים נהרסה
בקצה הטיילת המובילה
אל חוף-ימה של נתניה.

זיכרון הוא קרע בבשר ההווה
ובתמונה בתו מחייכת וידה על כתפו
והוא מרצין פנים
מאחוריהם המזרקה הישנה.
והאופק הוא גיגית הים-התיכון
אשר אינה רוחשת כבוד לנהרות.

ברקע כמה דקלים של נוף
אותם שתלה העירייה
ובבשרו שתל זרעי שפם לבן
ועניבה שחורה
מסמנים אותו עולם אחר.
ועוד רגע הוא פותח את פיו
אומר חוסה-לארס
ומתכוון לארץ-ישראל.

ג.

ואני שנים מתאמן אחריהם
בהליכה עם ידיים אסופות
מאחורי גב
זקוף תמיד.
שנים אני כבר מתאמן
להיות שובר-גלים
לנכדיי.
שנים אני מתאמן
בקילוף תפוחים באולר
בישיבה על ספסלי גינות-ציבוריות
ואכילתם פלחים פלחים.
שנים אני מתאמן בציור פרחים
במילים עבריות
מפחד לאבד
את כל צבעי השפות האחרות.

שנים אני נזכר
בכל הערים האחרות
אותן לא זכרתי בילדותי
מחבר תפילות
וקורם על גופי עור וגידים
של זיכרונות
הנשברים בגלים.