"הלוואי והיית יודע, שלעולם לא ניסיתי להכאיב לך.
בבוקר כשקמתי הרגשתי כאילו השמים נוחתים עליי, בלי כל משמעות
או מטרה, בלי הסבר, או הבהרה.
כשנפגשנו בבית הספר, לא אמרנו מילה. לא חיבקנו יותר, לא נישקנו
יותר, לא חייכנו יותר. הכל שחור, אטום, בלי כל דרך לתקן או
להחזיר למסלול. ניסיתי, באמת שכן - אולי להגניב לך איזה חיוך
מהפינה, אולי לשלוח לך פתק בהפסקה, אבל ידעתי, שלהגיב - אתה
ממש לא רוצה.
בוקר עכור מזה עוד מימיי לא היה לי, ולמרות שהשמש זרחה במלוא
הדרה, את דמעותיי היא לא הייתה יכולה לייבש.
בלי רצון להכאיב לך או להכאיב לי, זה פשוט נעשה. נעשה בלי
מחשבה או רצון להעשות, פשוט נתבצע מעצמו. אני יודעת שלא תאמין
לי, ואני יודעת שאני לא מאמינה לי, כי לכל אדם האפשרות לשנות
את הנעשה בידיו ואת המחשבות שלו.
כשסיימנו את יום הלימודים, הסתכלתי עליך בעיניים, ואתה עליי,
ועוד לפני שהספקתי להשפיל את ראשי כדי להראות לך כמה אני
מצטערת, אתה נעלמת. ואני לא מאשימה אותך על שברחת, והשארת אותי
נטולת כל מידע על הרגשותייך, או דעותייך, אני פשוט מצטערת על
כך שנתתי לך לחמוק מבין אצבעותיי. מעולם לא ניסיתי לפגוע בך,
אך כנראה שאני יצור מתועב והרסני אם הייתי מסוגלת לפגוע באדם
ישר, אמין ואוהב שכמותך. "

זה המכתב שכתבתי לו, לאותו אדם שעוד אתמול הוא קרא לי בחירת
ליבי, אהובתי, כל חיי. בעצם פגעתי בו ואין לי מושג למה עשיתי
מעשה נורא שכזה בלי כל מחשבה. נגשתי אליו לתת לו את המכתב יום
אחרי שכתבתי אותו והוא חמק ממני. לא נתן לי להתקרב אליו, לא
נתן לי לומר מילה כאילו אני עוקץ, שכשמתקרבים, זה ממש כואב.
ניסיתי למצוא את התיק שלו בלעדיו, כדי שאוכל לשים את המכתב שם,
אבל הוא אחז בתיקו כל הזמן, ולא השאיר אותו לבד לשבריר שניה,
כמו הוא אחוז בדעה שהדבר הנורא שקורה ביננו לא ייגמר לעולם,
ותמיד הוא יתפוס בדעה שקיימת בו. הוא אפילו לא רוצה להקשיב,
ולזה אני לא הכי מסכימה. אני יודעת שפגעתי בו, אבל הוא חייב
להקשיב לי! כולנו בני אדם וכולנו יכולים לטעות. הוא לא חייב
לסלוח לי, לא חייב להמשיך להיות חבר שלי, או אפילו מכר, רק
שלפחות יקשיב 3 דקות למה שיש לי לומר. או לפחות שיקרא את
המכתב.

החלטתי שאני לא מוכנה לוותר, ושלחתי את מירב לדבר איתו.
"לא רוצה!", שמעתי אותו צועק עליה.
"אבל רק תקשיב!", צעקה בחזרה וכל המבטים הופנו אליהם. הוא
הסתכל עליי בכעס והאדמתי מבושה. לא התכוונתי לפגוע בך יקר שלי.

אני כל כך טיפשה... כל כך טיפשה...

עברו שלושה ימים, ואנחנו עדיין לא מעיפים מילה אחד לכיוון
השניה.
לפעמים אני מסתכלת עליו במבט עצוב, הוא מסתכל עליי בחזרה, במבט
אחוז שנאה, ונעלם.

נעלם בתוך כל הערפל שכיסה את חיי מאותו היום שפגעתי בו.
נעלם בתוך כל הריסות האהבה שנתגלו.

נעלם.

ולא שב יותר לעולם.