א.
איך יכול עם להסביר לעצמו את חורבנו ה(כמעט) מוחלט? מה עושה דת
אחרי שמקדשה נותץ? מה אומרים מול הריסות העיר היפה בתבל, כאשר
רק מיעוט זעום מבנותיה ובניה שרדו את המלחמה הקשה?
בשנת 1524 לספירה הנוצרית, שלוש שנים אחרי שנחרבה העיר היפה
בתבל, טנוצ'טיטלן (Tenochtitlan), בירת האימפריה האצטקית,
הגיעו למקום שנים עשר שליחים ממנזר היחפנים הפרנציסקני. מודעים
היטב לשנים עשר השליחים שיצאו מארץ ישראל אלף חמש מאות שנים
קודם להם, הם ביקשו להביא את בשורת התרבות ודת האמת לאמריקה
התיכונה: הם נפגשו עם חכמי דת אצטקיים, כאלו שעדיין לא הומתו,
כדי להכיר את דתם, וללמוד איך לשכנע את מאמיניהם לקבל את
הצלוב. השיחה הארוכה נשמרה בתיעוד של המיסיונרים, ומתוכה
בולטות ארבע שורות צרובות מכאב שאמרו הזקנים בשפת נאהואטל:

"המוות הוא עתידנו.
תנו לנו לעזוב את העולם.
תנו לנו אם כן למות,
כי האלים שלנו כבר מתו!"

(מתוך "האצטקים - מחנית השמש לחניתות שבורות", נחום מגד, ת"א,
דביר הוצאה לאור, תשנ"ו,  עמ' 186)

ב.  
הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית אינו יכול להימדד ביחס בין
מספר החיילים שלחמו בכל צד,  בכמות השטח שנכבש או בזמן שעבר עד
שהתמוטטה האימפריה סופית. יש לנסות ולספור את הגופות שהשאירו
אחריהם הספרדים, כדי להבין שמדובר בשואה: בתחילה מתו אנשים
בטבח, לאחר מכן בקרבות המלחמה. במהרה הגיעו המגיפות: המלך
האצטקי החדש (שנבחר לאחר מות קודמו, מונטזומה (Montezuma),
שעמד בראש האימפריה בזמן בואם של הספרדים), מת חודשיים וחצי
לאחר הכתרתו, כנראה מאבעבועות. גם הרעב לא איחר לבוא, ביחד עם
המצור הספרדי על טנוצ'טיטלן:

"וכל זה בא עלינו. אנחנו ראינוהו,
אנו השתאינו למראה. בגורל מענה ועגום התייסרנו.
בדרכים מוטלות חניתות שבורות...
תולעים רוחשות ברחובות ובכיכרות, ועל הקירות המוח שניתז,
אדומים המים, כצבועים הם, וכאשר אותם שתינו דומה היה שמי מלחה
אנו שותים...
אכלנו ענפים יבשים, לעסנו עשבי מלח לבנים, לטאות, עכברים, אבקת
עפר, תולעים..."

[מתוך :"חזון המנוצחים - העדות האצטקית על כיבוש מכסיקו", ליקט
והוסיף מבוא: מיגל ליאון פורטיליה, תרגם: יוסף דיין, הוצאת
הקיבוץ המאוחד, 1976, עמ' 168-166. לקוח מתוך כתב-יד אנונימי
של טלאטלולקו, 1528 (הספריה הלאומית של פאריז)]

גם לאחר שסיימו הספרדים את מעשה הכיבוש, והעמידו מושל חדש
לארץ, לא חדל המוות לקחת את חלקו באוכלוסייה: היו אנשים
שבייאושם טרפו את נפשם בכפם, הורים בחרו שלא להביא עוד ילדים
לעולם שטוף דם, והרעב המשיך לאכול בבני-האדם.

וכך, אם בשנת 1519 (כשהספרדים הציבו לראשונה את כף רגלם על
אדמה אצטקית) חיו כעשרים וחמישה מליון בני אדם ברחבי האימפריה
האצטקית, כעבור שישים שנה נותרו רק מיליון ותשע מאות אלף בני
אדם באזורים אלו. מתמטיקה פשוטה וקרה מאפשרת לנו לומר בכנות את
האמת הנוראה: כעשרים ושלושה מיליון בני אדם מצאו את מותם בשואה
האצטקית (ואם נניח שבכל זאת נולדו תינוקות בתקופה זו הרי שמספר
המתים גבוה יותר).

ג.
משמעות השואה האצטקית חורגת מעובדת מותם של מיליוני בני אדם.
הספרדים יצאו למסע צלב חדש שתכליתו השמדת התרבות האצטקית:
ספריה נשרפו, מקדשיה נותצו, כוהניה נרצחו, ובשנת 1524 ציווה
כובש האימפריה האצטקית, קורטס (Cortez), על כל האצילים לתת את
ילדיהם לאנשי המנזרים, לצורך חינוכם. וכך גילוי אמריקה הוליד
את מחיקת תרבויות אמריקה.

הספרדים לימדו את בני היבשת החדשה את דת האמת, ואלו לא תמיד
התנגדו: הם ראו בנצרות עוד דת אלילית, שאליה ניצחו את אליהם,
והיו מוכנים להכניס אותם אל תוך משפחת האלים האצטקית. הם ראו
באלים של הנוצרים, אלוהים וישו, אלים של העשירים, שמפנים את
גבם לבני-האדם העניים.

ד.
חוץ מנשמות חדשות לישו, חיפשו הספרדים שבספרד החדשה (Nueva
Espana) גם זהב. לצורך זה, ולצרכים רבים אחרים, כגון חקלאות
ובניה, נלקחו עבדים אצטקיים רבים, ויש עדויות על כך שבשלב
מסוים היה מספרם שלושה מליונים.

גורלם של עבדים הוא אולי הקשה שבגורלות: עבדים נולדים זקנים
ומתים צעירים. עבד גדל להיות אדם חסר זהות, אשר אינו יכול
לדמיין את אפשרות שחרורו, ומותו תמיד קרוב. וכשמתו רבים מן
העבדים, וחסרו לספרדים ידיים עובדות במכרות, הם הביאו עבדים
חדשים מארצות אפריקה מוכות הגורל. ודם התערבב בדם וגורל
בגורל.

ה.
הספרדים באו לספרד החדשה בחסדי האל. הם כבשו את האדמה, ואת
האנשים שהילכו עליה. הם קבעו עתיד אחד לנתיניהם החדשים, ואת
עתידם שמרו בידיהם. אין לדעת אם הם הצליחו לשלוט באמת בעתידם,
אבל את עתיד העמים הזרים דומה שהצליחו לנתב כרצונם: הם המירו
את דתם, לקחו את בנותיהם כפילגשים, את בניהם כעבדים, רשמו את
ההיסטוריה שלהם, ולימדו אותם מספרים עבים מלאים באותיות
לטיניות.

כובשים ונכבשות (כך זה כנראה קרה. אין כאן רמיזה שוביניסטית
שלי, אלא מהלך שוביניסטי של ההיסטוריה) הולידו ילדים שכבר לא
יכלו לדעת מי הם: כובשים או נכבשים (ועדיין, לפחות חלקם,
העדיפו להיות כובשים. ואילו הספרדים, "טהורי הגזע" וילידי
ספרד, העדיפו לראות בכל "בני-התערובות" נכבשים ו"ילידים").
ובאופן מפתיע, כמה עשורים לאחר הכיבוש התאחדו הסיפור שהכובשים
סיפרו וזה שהנכבשים סיפרו על סוף האימפריה האצטקית לכדי מיתוס
אחד: בהיסטוריה מומצאת זו סוף האימפריה בא בגלל שמלכה מונטזומה
ראה בקורטס הספרדי את גלגולו של האל קצאלקואטל (Quetzalcoatl)
שהבטיח לחזור, ומסר לו את הממלכה. שני הצדדים הבינו שהיתה כאן
טעות בזיהוי. אבל הספרדים השיגו לגיטימציה משפטית לכיבוש,
והאצטקים יכלו להאמין שהטעות היתה זמנית, ושקצאלקואטל (שעוצב
בדמות משיח נוצרי) עתיד לגאול אותם מן השעבוד לספרדים.

ו.
קצאלקואטל, שנולד מתוך העפר והאפר של העולם האצטקי הישן, לא
שב, וספק אם יש עוד מישהו שעדיין מחכה לו. גורל כל העמים שחיו
תחת משטר קולוניאלי הוא טראגי, וגורלם של האצטקים הוא טראגי אף
יותר. חייהם נלקחו מהם, ואולי גרוע מכך, זהותם נלקחה מהם.
צאצאי האצטקים, ששרדו את חמש מאות השנים שחלפו מאז בואו של
קורטס לממלכתם, אינם חיים היום בעולם פוסט-קולוניאלי. מכסיקו,
למרות התנתקותה מספרד בראשית המאה התשע-עשרה, היא הממשיכה של
הסדר הקולוניאלי באמריקה, ולא של תרבויות אמריקה הקדומות
ועמיהן.

האם יש בכך משום נחמה לאצטקים שאנחנו זוכרים את גורלם? קשה
לענות על שאלה זו בחיוב. טנוצ'טיטלן נהרסה, ועל חורבותיה בנו
עבדים אצטקיים את מכסיקו-סיטי. מקדשיה נותצו, ובמקומם צצו
כנסיות מפוארות. ומדי פעם, כך יודעים חכמים וחכמות בני עם
קדמון לספר, מציצה טנוצ'טיטלן, ברוב הדרה השמיימי, מתוך ליבה
של מכסיקו-סיטי הצפופה והמלוכלכת. מדי פעם, כך הם מספרים,
מציצים האלים הישנים מתוך הצלמים של ישו ושל הבתולה. ואולי
פעם, כך הם היו רוצים להאמין, יציצו פניהם של עשרים ושלושה
מיליוני האצטקים ש"נעלמו" מתוך פניהם של המכסיקנים.

מי שרוצה להאמין מאמין. ואחרים יודעים שיש סוף שאין אחריו
התחלה.