וככלות הכל, היא תקום זקופה ותשא את ביתה העגלגל על שכמה
הרחב,
וביתה שלה, על אלף עליותיו וגווניו,
פעם יהיה מונח לצדה, מתנדנד על הגב,
ופעם היא בתוכו או הוא בתוכה, מקופל,
כמו מתנה ממתינה בחיוך שובב,
ותמיד יספוג לתוכו את הטל
הצעיר או הגשם הסב
ובכל טיפה וטיפה
ישתקפו יחדיו
החורף, הקיץ, האביב והסתיו.
ואין מקום או עת או חפץ בעולמה שחרב,
שאינו שלה לנצח, על כל החדוה שידע, שיידע, ועל כל תלאותיו.