הם תמיד מחייכים,
אנשי העצב בעיניים.
תמיד שמחים וצוחקים.
אלו אותם אנשי הלילה,
שהיו יושבים סביב מדורות
מספרים סיפורים ורוקדים.

הם מטביעים אותו, את העצב.
מטביעים אותו בצחוק.
לפעמים, לרגעים ספורים,
הוא מצליח להאבק,
לעלות לפני המים
ואז אפשר לראות אותו -
העצב בעיניים.

תמיד נמשכתי אליהם,
מבין כולם הייתי מבחינה בהם.
נאבקת בגלים
לגלות את סודם,
אך הם
פולטים אותי
אל חוף מבטחים.
ושוב קופצת,
ושוב ושוב
יודעת שלא אצליח-
ולא יכולה להפסיק,
נשאבת אליהם
כל פעם מחדש.
אך הם
יושבים במעגל סגור
מסביב לאש הבוערת.

ואני
לא בלילה, לא ביום
לא בחוף, לא במים
- תמיד בשער הגבול
אל אנשי העצב בעיניים.