לך-

כבר יותר מדי פעמים אני מרגישה מן מועקה שם בפנים, ואני מנסה
איכשהו להוציא, לעקור מעצמי את אותה התחושה. הדבר היחידי שהיה
לי לעזר מיידי, הכתיבה, כבר אינו מפצה. אני כבר לא יודעת איך
לתאר במילים.
כנראה שזה נובע מהתחושה הזאת של אבדון, של חוסר שלמות ומציאה,
של אי חשק.
אני מרגישה שאיבדתי כל כך הרבה, ושחצי עולם שלי פשוט נמחק
ונעלם ביום (לא כל כך בהיר) אחד.
כבר אין לי למי לפנות בקריאת מצוקה ואין לי אל מי לבכות או
לקטר, ולבקש עצות כאלו חכמות, כמו שהיו לך.
מאז שהלכת, אני כל כך שקועה בזה, אמרתי והבטחתי לעצמי שעכשיו
יהיה לי זמן להשקיע את תשומת הלב שלי, את האנרגיות גם בדברים
אחרים חוץ ממך, אחרי שזנחתי בצורה איומה הרבה דברים שהיו יקרים
וחשובים לי.
ובאמת אחרי הפרידה, שקעתי בלימודים, בצופים, בהדרכה... אבל הכי
הרבה - בעצמי.
בתחושה הריקה והשנואה הזאת, של להיות לבד.
אפילו את הפורקן בלדבר עם חברות ולשתף, לא נמצא כפיתרון
אפקטיבי או מתאים, ובסוף נוצר אותו מצב, שאני רק מנתחת את הכל
בתוכי, לבד, בלי חוות דעת ועם הראש הפרנואידי שלי.
אני שוב מוצאת עצמי מדברת ואפילו חושבת דברים לא אופייניים
לי.
אולי זו האישיות החדשה והריקה שמבצבצת,
כמו מתוך תהום.
מחשבות שלא יהיה אף אחד קרוב כמוך, יפה כמוך, עם צחוק כמו שלך
ועיניים כאלה, עיניים שאומרות כל כך הרבה בלי לומר מילה.
שאף אחד לא ירצה, ויידע ויכיר ויעריך גם את הדברים הרעים שבי,
כמו שאתה עשית...
מישהו עם ריח כמו שלך ומשפטים קבועים כאלה שכל כך הצחיקו אותי,
שאני מוצאת עצמי אומרת בלי סוף, במן כאב מוסווה...
אני אובדת עצות, אני כבר לא מכירה את עצמי, וזה מפחיד. וזה
קשה...
נראה שאני רק שוקעת בתוך התחושות, ולא ממהרת לצאת מתוכן.
אני רק חושבת עלייך יותר, וכלום לא נראה שיעזור.

"פסקתי מלספור את הדמעות, יש כל כך הרבה."

אפילו עכשיו, שנראה שכבר השלמתי עם המצב, שנהייתי אדישה כלפיו,
אני לא מצליחה להתעלם, הדף כולו רטוב...

איפה אתה להציל אותי?
אני כבר לא עצמי,
תחזיר
לי
אותי