רחלה
(דמות ראשונה מתוך טרילוגיה)
1
לעולם לא אשכח כיצד ראיתיך לראשונה בתוך שמי השקיעה האדומים של
מדבר יהודה, ראשך טובל באדום אדום הזה ועיניך מתבוננות בי. למה
בי שאלתי את עצמי מאוחר יותר האם משום גורל כפי שאמרת או שיד
השקיעה המטורפת שעטפה גוונים של סגול כחול וכתום כהה על האופק
הנושק לחום המדבר היתה גם בך וצבעה בך צבעים בי שלא היו מעולם.
ניצבת שם בשלווה נשען על מקלך כנזיר קדמוני ואני כה צעירה כה
נרגשת מיפי המראה השבתי לך בחיוך. החיוך שלך קנה אותי סיפרת לי
מאוחר יותר. בנות אחרות היו נדהמות או משפילות מבט אבל את פשוט
חייכת. כה צעירה הייתי כה תמימה כה פתוחה לחיים ואתה היית כל
כך החיים.
עוד לא מלאו לי שבע עשרה שנה כשראיתיך לראשונה. ומדוע יצאתי
לאותו הטיול השנתי למרות החום הגבוה שפקד אותי בליל הטיול
ולמרות הפצרותיה החוזרות ונשנות של אמא שאוותר הפעם שנצא יחדיו
למדבר יהודה כל המשפחה בפסח, שאשאר בבית לנוח, לשתות תה, לאגור
כוחות. מורגלת הייתי לעשות כל אשר בקשה ממני אמא אך באותה הפעם
התעקשתי. מדוע התעקשתי רציתי אל המדבר רציתי לטייל רציתי להיות
עם חברותי לכיתה חשבתי אולי זוהי הזדמנות לשוחח עם מורן לברר
אחת ולתמיד מה פשר החתול השחור שנכנס ביננו. התגעגעתי לנוכחותה
המשמחת, הפשוטה. לא חלמתי אפילו שמשם ישתנו כל חיי לא פיללתי
ששם אמצא אותך.
כעבור ארבעה חודשים התחתנו. את הבגרויות השלמתי בכוחות עצמי
לומדת מתמטיקה ואנגלית מראש ההר שלנו, מפתח מערתנו שהייתה
ברבות הימים לנווה המדבר הקטן בו גידלנו את ילדינו. בבגרות
בע"פ באנגלית גאתה בי בחילה ואילמה את לשוני, ועוד באותו היום
נודע לי שאני בהריון. הכל קרה כל כך מהר כל כך פתאום. אני
מתיישבת עכשיו לעשות את חשבון הנפש של חיי כיום ממרום עשרים
ותשע שנותי כבר אינני יודעת כמה עוד נותר לי לחיות חיי מאותה
נקודה עברו כסופה וכבר אינני יודעת מי אני ומה.
נחמיה שלי, מיום שאמרתי לך כי אין בכוונתי ללדת עוד בשנים
הקרובות התרחקת ממני מעט. טיפין טיפין ולא בצורה בוטה התחלת
להשאר במרעה הצאן שלך עד מאוחר, או לעסוק בעבודות התיקון
והשיפוץ של הדיר עד לשעות הקטנות של הלילה. אני מצפה לך ערה,
לילה לילה. גם עכשיו כשאתה רחוק ואני יודעת אני מצפה לך, כותבת
בשקט את כתבי חיי.
תחושה משונה ישבה בערפי זמן רב. התחושה כי משהו מאיים ממשמש
ובא. והנה קרמה עור וגידים ולקחה אותך ממני. פני הרועים
הערבים חבריך אינם כתמול שלשום אמרתי לך. איזו חגורה מתהדקת
סביבנו. אני רואה זאת על פניהם, אני חשה זאת בנקודה מסויימת
בערפי שהתקררה מעט בזמן האחרון. ארבעת ילדינו ישנים בשלווה על
מזרוניהם. הבטחת כי תבנה לנו מיטה גדולה מעץ ועדיין אנו ישנים
על מזרונים דקים עטופים בסדינים מצהיבים ומכוסים בשמיכות הצמר
שסרגתי לנו מתוצרי הגז של השנה הראשונה לחיינו המשותפים.
נשימתם השלווה משגעת אותי. אני רוצה לצעוק להם עורו עורו עמדו
על נפשותיכם, אך שום סכנה ממשית אינה נראת כרגע, והשינה ממלאת
את בית האבן שלנו.
לפני שבוע הלכתי לבקר את נאדיה. זכרון ידידותינו משכבר הימים
מלווה אותי . נטלתי עמי רק את אורי בן השנה. יפתח התעקש ללכת
אתך למרעה, ולא עזרו כל תחנוני וטענותי כי הילד צריך ללכת לבית
הספר ולפגוש שם ילדים בני גילו. חיוכי הלעג של שניכם התמזגו
לחץ אפור וטעון מרירות שצימרר בי ערגה עצובה, בכיינית. אפילו
לא טרחתם לענות לי, אישה פתיה ורגשנית שכמוני. נטלתם את כריכי
בית הספר עם גבינת העיזים והעגבניות שקניתי בשוק של באר-שבע,
ויצאתם את בית המערה החשוך. עננים כבדים של אמצע כסלו הקדירו
את השמים ואני החנקתי את ה "אל תשכחו לקחת סוודר" הפולני שלי
בתוכי. כשיצאתם לקחתי את סודריכם והלבשתי בהם את הבנות, לקול
צחוקן ושמחתן. הסעתי אותן ליישוב הסמוך להר שלנו והעלתי אותן
על קו האוטובוס לירושלים, שם קבעתי עם אחותי שתיקח אותן ל"יום
כיף" כפי שהבטיחה להן מזמן. "אם לא ירד גשם נלך לגן החיות, ואם
ירד-נלך לקניון, יש שם פינת ליטוף של ארנבונים" הבטיחה
בעליזותה המפורסמת. למה לא, אמרתי בעליזותי הסדוקה. שיהיה להן
בכיף, למה לא, עליזות היא מצרך חשוב בים החיים התוקף כל כך
האופף אותנו כמו שמיכה מצמר עיזים. כמו עשן התנור המוסק בגללי
החמורים שאנחנו.
כשהתחתנו לא ידעתי שקיימים בי צדדים פולניים. שמחה הייתי
ופתוחה להרפתקאות המדבר בדיוק כמוך. נשית הייתי וגברית כאחד.
לא ידעתי מורא לא פחדתי את לילות הישימון הקרים לא יראתי אותך
ולא יראתי חיי משפחה לא שמעתי על אודות קירור ונזלת וקרציות
אדומות. העולם קרא לי לחוות ולהתהוות ואני נפלתי אל חיקו ואל
חיקך כעלמה מאוהבת כאשר הייתי.
אני מתבוננת כיום במדבר הרחב הזה המסוך בעצמי, התלוי נגד עיני
יום יום שעה שעה בשכבי ובקומי ובלכתי בכל הדרכים ובכל משעולי
העיזים הצרים והנפתלים, מביטה בו ומנסה ללקט מתוכו פירורים
פירורים את כל אשר עשה אותו נפלא ואיום ורומנטי. אני אוספת אל
חיקי שקיעה אדומה מערבולת של חול ונשר דואה בשמים כחולים
וגדולים, ומנסה לטוות מהם רגש מחולל ומציף כמו אז, אך דאגה
ליפתח הפורח כפרח בר מדברי סתור קוצים צפה ועולה בי וענני הרהב
מתפזרים .
אני מתגלגלת פשוטת איברים במורדה של דיונת החול הסודית של
משפחתנו חול נכנס באברי מתערבל בשערי סותם את נחירי ואני החול
ואני המדבר אך זכר שתיקה רועמת ביננו בליל אמש הופך חולותי
לבוץ
מי אתה נחמיה מי אני
אני רחלה. כבשה תועה במדבר החיים.
2
אל נאדיה הלכתי בשבוע שעבר. יפתח תלוי במנשא על כתפי האחת ועל
כתפי השנייה התיק ובו ספרי הפסיכולוגיה של האוניברסיטה הפתוחה
שהוצאתי ממחבואו שמאחורי הכיור. שני דפים בו היו תלושים ושאר
העמודים היו מוכתמים בכתמי שמן זית ובוץ, זכר למסיבה שעשו
הילדים כשגילו אותו יום אחד וניסו לקרוא בו תוך שהם אוכלים
פיתות טבולות בשמן זית שסחבו מהארון. מה רב היה כעסי כשגיליתי
אותם יושבים ומטפטפים בהנאה את השמן הזהוב על הספר הלבן. זה לא
שלכם זה שלי שלי זה של העולם הסודי שלי בו אינכם מעוניינים זה
של מרחבי אשר יצרתי לי בדם הנידה ובכאב הפרידה אינכם מבינים
ילדי החמודים כי בדמי אני חיה בשיני אני אוחזת בדברים שהם
מחוצה לכם על מנת שיהיה לי כוח גם אליכם ילדים שלי , אני זקוקה
למרחבי- - -
והספר עדות דוממת לאותה השנה בה שקדתי לילות ארוכים על טקסטים
סבוכים בעברית ובאנגלית. "פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים"
היה שם הקורס בו השתתפתי מפתח מערתי צופה אל ירח עולה מעל
ההרים ומשננת מחלות נפש סבוכות שם וסבוכות נשמה. נחמיה צפה בי
נקרע בין הצורך לתת לי מקום של כבוד לבין הצורך לרמוס עד עפר
כל שקשור בעולם המודרני ממנו מרד וברח. עד שבאה נאדיה כהד מן
ההרים ניחוח אדמה וכבשים עולה משמלתה השחורה רעלתה חושפת
במקצת את אפה ושפתיה, הביטה בי הלומדת ובנחמיה השותק ושאלה מה
זה. זה כלום השבתי מתנצלת. את יודעת לקרוא שאלה כמשתאה . בואי
שבי איתי נאדיה אקריא לך גם. בואי שבי עמדי הצטרפי למסע אל
נפתולות נפשינו העברית והערבית. הידעת עד כמה לא יציבה היא נפש
האדם עד מה עקלקלת וחמקמקה היא ומה רבים הצללים הנושרים על
חייה. נאדיה ישבה לידי עיניה מתמלאות רצינות. ערבים ארוכים
בילינו ביחד היא ואני והמאניה-דפרסיה הסכיזופרניה ודיסטימיה
אנורקסיה ובולימיה וכל כאבים שבנפש. בסוף אותה השנה שאלתי אותה
אם היא רוצה להתלוות אלי למבחן. נביל לא ירשה לי השיבה ללא
עצב. העולם שלי הוא פה הוסיפה כמתנצלת. מעולם לא היית בירושלים
נאדיה? מעולם.
מי יתנני במדבר מלון אורחים. אני מהמדבר ונפשי כוספת עיר.
אני מהעיר הייתי ונפשי כספה מדבר.
את המבחן עברתי בהצטיינות. בתום השנה הוזמנתי לטכס להענקת
פרסים למצטיינים. אתה נשפת בוז. זה מה שהופך אותך למצטיינת
שאלת. אז קראת ספר ודקלמת אותו במבחן. עכשיו את שמחה בחייך
עכשיו הכל מצטיין לך שאלת. לא, השבתי. אבל עברתי מבחן
בהצטיינות ואולי תבוא איתי לקבל את הפרס. מדובר בסכום כספי,
רמזתי. החיים נמדדים לך, השבת. הזמן עובר ואת ואני עוברים
בתוכו עוד רבה המלאכה בהרים הללו החשופים. נכון, השבתי. אז לא
תבוא. אבוא השבת, מסתיר חצי חיוך על שגרמת לי שמחה.
לטכס לבשת חולצת שבת לבנה. ואני נשארתי בשמלת הררי. חששתי
להחליף את בגדי לבגדי העיר ששמרתי בארוני. כל כך חשוב היה לי
להוכיח לך כי אין סתירה בין בחירתי באקדמיה לבין בחירתי בך
ובמערותיך. ואתה, האם היה חשוב לך להוכיח לי את ההיפך.
כשהקריאו את שמי עליתי לבמה, קיבלתי את התעודה ואת מלגת הפרס.
לא לחצתי את ידו המושטת של הפרופסור וגמלתי לו בחיוך. לכסנתי
אליך מבט נחמיה. אתה ישבת בקהל בחולצתך הלבנה וחייכת נחמיה
ודמעות היו בעיניך נחמיה אני ראיתי אותן דמעות של גאווה של
התרגשות של אהבה נחמיה אני ראיתיהן בעיניך והיו אלו דמעות של
אהבה אהבה אלי. אהבה סתרית רוויה אבק ואומץ.
נחמיה שלי, כלום גם אתה אינך כה פשוט וישר כפי שאתה נראה, האם
ואולי גם בך מתרוצצים רצונות הפוכים מנוגדים תובעניים ואני לא
ראיתיך מזה שלשה ימים.
3
ומה מעשיך בבית החולים, משורת ע"י צוות אחיות מסור אוכל לחם
לבן פרוס דק עם גבינה לבנה או מרק עוף דליל ומה מעשיך כל היום
שכניך לחדר בוהים בטלויזיה ששכרו או אוכלים עיגולי שוקולד
ממולאים בדובדבני שרי ייניים. ואולי מציע לך מי מהם עיגול
שוקולד ממותק ואתה מסרב בזעם או אתה מסרב בחיוך. רצית להיות
גיבור נחמיה ונמצאת שוכב בבית החולים כאחד האדם.
כשהגעתי לביתה של נאדיה עמד אחד מילדיה על מפתן הדלת וידה
אבנים אל הואדי שלמרגלותיו. כשראה אותי יידה אבן אחת לעברי.
ילדי האיזור הכירו אותי וזיהו אותי על אף שמלת המדבר הבדואית
שלבשתי. היה ביחסם אלי ניסיון להעתיק את שנאת היהודים שירשו
מאבותיהם, מעורב בסקרנות ילדותית ובכמיהה לחיבה יהודית מערבית
כמוה לא היה מקובל לתת אצל הערביים. פעם נתתי לילד אחד חשדן
סוכריה שהיתה טמונה איתי בשמלתי, וליטפתי את ראשו. שו איסמכ?
שאלתי. מחמוד. השיב. ומיד התרחק ממני ומליטופי והרים אבן קטנה
ליידות בי. יאהוד! צעק לעברי, יללה אודרוב יא יהוד.
התקרבתי לביתה של נדיה שואבת ביטחון מכל פסיעה שעברה בשלום. הם
מכירים אותי הם לא יפגעו בי לרעה, אמרתי לעצמי מייצבת את
הליכתי שתהא גאה וקלה כשל נשות המדבר. כשהיתי בת שתים עשרה
ביקשתי מאימי שתקנה לי נעלי פלטפורמה כתומות כפי שהיו לכל
חברותי. הם יהרסו לך את ההליכה רחלינקה, ניסתה אמא להניא אותי
מהצעד הראוותני החולני. הגב שלך ישבר מזה. אך לשוא. לא היה
חשוב בעיני יותר מלהיות כמו כולן, גבוהה וברווזית. את הנעלים
הכתומות קניתי בחנות של הפרסי ברחוב יפו. השארתי אצלו את
הסנדלים התנכיות נוסח גוש אמונים שקנתה לי אמא שנה אחת לפני,
ונעלתי בגאווה את מגדלי הפלטפורמה החדשים. שבועים תמימים
הידסתי בנעלי החדשות עד שפעם אחת, כשניסיתי לרוץ על מנת להשיג
רמזור ירוק להולכי הרגל, נפלתי ונקעתי את רגלי ואת נעלי שסדק
ארוך נפער בה. אחר כך קניתי נעלי ספורט וחשבתי שלעולם לא אצליח
לשקם את הליכתי שנתעקמה ואת גבי השבור.
ועתה , מקפידה על כל צעד וצעד שיהיה גבוה ונאה, מדדתי את המרחק
שנשאר ביני לבין ביתה האהוב, המוכר, המנוכר. חמש פסיעות, שלש
פסיעות, פסיעה אחת. משכתי בחוט הפעמון הערבי שהיה תלוי על סף
אוהלה. שו הדא? שמעתי את קולה הזר של חברתי לשעבר. אינתי,
עניתי לה. רחלה.
דקה ארוכה נמשכה השתיקה לפני שענתה נדיה בקול תקיף שלא הכרתי
בה: אודרוב רחלה, תסתלקי מפה. נדיה, אני צריכה לדבר איתך,
אמרתי בעברית. מהר יא רחלה. תתחפפי , השיבה נדיה, הפעם בקול
מהסס שנשא בתוכו מעט חום שרידי מהימים שהיו. נדיה אני זקוקה
לעזרתך לחשתי בקול נשבר. יריעת האוהל נפתחה כדי סדק ושתי עיניה
של נדיה הציצו מבעדה, שחורות ויפות כפי שזכרתי אותן. ליבי חשב
להתפקע מרוב הדברים שרציתי לומר לה. עד כמה אני מתגעגעת אליה,
עד כמה חסרים לי הלימוד הארוך והשקט לאור הנרות, ההבנה הפשוטה
ששררה ביננו, הרעות הנשית , אישיותה הכובשת, זעמה המתפרץ
,החינני ,הטבעי, צחוקה המתגלגל.
נדיה רוצים להרוג אותו, אני יודעת זאת בוודאות, לחשתי. את
חייבת לעזור לי , בחיאת נדיה למען נחמיה .
נדיה סגרה את פתח אוהלה. מחוץ לאוהל יכולתי לשמוע את איוושת
המברשת בה הברישה את שערה במהירות עצבנית. שחור ארוך ויפה.
דקות מספר נשארתי עומדת שם, ואחר כך התחלתי משרכת דרכי חזרה.
גבי מכביד עלי מתמיד וזקיפותו שכה עמלתי עליה, כושלת.
אך בפתח מחנה הבדואים ניגש אלי ילד קטן והגיש לי סלסלה ובה
מספר תפוחים. שני שקל, אמר לי בעינים בוערות. לא שוקרן השבתי
בעייפות. שני שקל מנאדיה לחש הילד. מהרתי לדחוף לידיו שני
מטבעות ונטלתי ממנו את סלסלת התפוחים. כשהתרחקתי מן המאהל
חיטטתי בהם עד שמצאתי את מבוקשי: פתקה קטנה כתובה בעברית עילגת
ועקומת אותיות:
מחר בבוקר ליד בור יעקב ינסו להרוג.
4
כל אותו ערב חיכיתי לך. לא הלכתי לישון כהרגלי עם הילדים, אלא
ישבתי וחיכיתי שתחזור ותעלה אלי מן המדבר. כשרק התחלת להעדר
מהבית בלילות, הייתי יושבת ומחכה לך ראשי מלא מחשבות רעות.
דמיינתי אותך מת, דמיינתי אותך נאבק בצבועים בנמרים בעקרבים,
דמיינתי אותך יוצא עם נשים אחרות שחורות שיער ודקות גזרה, מביט
אל תוך עיניהן, נוגע קלות ברעלותיהן, לוחש להן מילות מדבר
עתיקות. כשהיית חוזר סתור שער באישון ליל כמהתי לשאול אותך
היכן היית, ופחדתי מן החדירה למעגל הסוגר עליך כהילת קדושים.
פעם אחת העזתי . חיכתי לך, אמרתי בשקט. איפה היית. הייתי
בדיר, חיזקתי את הגדר שלו לקראת הסופה הקריבה, השבת בחיוך כמעט
בישני, כילד שנתפס כשהוא מעביר אישה זקנה את הכביש. האם שמחת
ששאלתי נחמיה, האם אתה זקוק לי האם כל החור השחור שביננו הוא
רק פרי דמיוני?
אחר כך חדלתי לחכות והרגלתי את עצמי ללכת לישון מוקדם עם
הילדים, ולקום עם שחר לקול פעיית העיזים המתחננות לחליבה.
באותו הערב ישבתי להמתין לך. את מנורת האבן מילאתי בשמן זית
,היטבתי בה את הפתיליה , וכרעתי בפתח האוהל צופה אל המדבר. מחר
בבוקר בבור יעקב ינסו להרוג ליחשו המילים בליבי בראשי בגופי.
מחר בור יעקוב להרוג. מחר יהרוג.
בור יעקב היה הכינוי בו כינינו נאדיה ואני את הבור הצפוני,
שגבל בכרם הזיתים של אבו סמיר. הכינוי דבק במקום מאז פגישתנו
הראשונה בו, ונשאר כמוס בינינו כסוד. הגענו לשם ביחד, אתה
ואני, סמוך ליום נישואינו. טריים היינו ונרגשים מן המגע
הפתאומי של גוף בגוף ,של נפש בנפש, ומאוהבים ברכות מערסלת
שנדפה מאיתנו למרחקים. לקחת אותי לסיור בסביבת אוהלנו דאז,
להכרת מקורות המחייה הקרובים והזמינים. בור המים היה תחנתנו
השנייה. התחנה הראשונה היתה הואדי הצר אליו היית יורד עם הצאן
שילכחו את מעט הלחלוחית שהותיר בו שטפון החורף ויקרעו מעליו את
קוציו הירוקים, הדלים.
הבור שעמד במדרון וגבל במטע הזיתים המה באותה שעת צהרים נשים
רעולות ובהמות . אני הבטתי בהמולה מחוייכת, הרפתקנית. לפתע קלט
מבטי מבט בוער ומלחש מתוך רעלה שחורה. היה במבט שילוב של כוח
ורכות, משהו על גבול הטירוף והחלום. שניות מספר לקחו לי להתעשת
ולהבחין שהמבט המופלא הזה שכמותו לא ראיתי מעודי, מונח עליך.
מי זאת לחשתי לך. הבטת עליה והיא מהרה להסב את מבטה. נאדיה,
קראת לה, קולך מחוספס מנסה להיות ענייני להסתיר רגשות אבודים.
נאדיה קרבה אלינו מושפלת ראש. נאדיה, אינתי רחלה, רעייתי. אמרת
בקצרה. רחלה זאתי נאדיה, ביתו של אבו סמיר, השייח הגדול של
ההר. סלאם עליכום, ברכה אותי נאדיה. למה הבלגן שאל נחמיה,
נועץ מבטו בבור המים שהמה אותו היום יותר מתמיד. לא מצליח פתוח
הבור, השיבה נאדיה עיגלת. תקוע. נחמיה ניגש אל הבור מפלס לו
דרך בין הבהמות שעמדו ראשיהן מורכנים ותקועים באחורי הבהמות
שלפניהן. הנשים שהבחינו בו פינו לו דרך ביראת כבוד. הוא הגיע
עד לאבן שחסמה את פי הבור, וגילה כי מישהו אטם את קצותיה במלט
מעובד בחצץ. באותו היום עוד לא ידעתי מאום על מלחמות הרועים
ועל דרכיהם הפרימיטיביות והכל כך פשוטות להביע רגשות ישרים כמו
כעס, בעלות, קנאה. אך באותו הרגע קרה משהו שהדהים את כל קהל
הרועות והכבשים. נחמיה נעמד על הבור בעמידת פיסוק , רגליו
מונחות ביציבות על שולי הבור, ובצעקה אדירה שהזכירה לי את סרטי
טרזן הנשכחים שראיתי בילדותי, קרע את אטימת הבטון והרים את
האבן מעל לפתח הבור.
נאדיה שעמדה לצידי וצפתה כמותי נדהמת במתרחש, לחשה לי: יעקב.
בור יעקב.
כל כך צעירים היינו וכל כך מאוהבים. קסם הסיפור התנכי על יעקב
שגלל את האבן מעל פי הבאר לעיני הנערה רחל שאהב ותמונת נחמיה
קורע את הבטון מבור המים שלנו לעיני הרועות הערביות ולעיני שלי
אפפו עלי ימים רבים. אמרתי לעצמי אני רחלה וזה יעקוב אבינו אב
לשנים עשר השבטים שאלד לו אבי עם ישראל שניצח מלאכים וניצח
אבנים שניצח את בורות המים שניצח ארץ רבה, ולא שמתי לב לאות ה'
שבסוף שמי רחלה, שהפריד את גורלי מגורלה של רחל וקרב אותו לאם
השנייה, הדחויה, ללאה.
5
חזרת באישון ליל, מופתע לראותי ערה. רחלה, אמרת עיניך מלאות
פליאה, ומיד התעשתת . פישפשת באחד מכיסי מכנסיך והוצאת סיגריה
ומצית. הילדים ישנים? שאלת, הסיגריה הכבויה בידך. הנהנתי
ומהרתי להגיש לך את הפתק כתוב בכתב ידה של נאדיה. קראת אותו
והשלכת אותו מייד כמשליך דבר טמא .מי הביא לך את זה, סמיר? מי
זה סמיר שאלתי. לא חשוב , תגידי מי כתב לך את זה.
נאדיה ,השבתי.
בפעם השנייה באותו הערב נמלאו עיניך פליאה. איפה פגשת את
נאדיה שאלת. הלכתי אליה , המה ליבי מילים דוממות . הלכתי אליה
כגיבורה קדמונית ואמיצה והשגתי את מבוקשי. ידעתי נחמיה פשוט
ידעתי שהם זוממים להורגך, עלינו לעזוב את המקום הזה מהר ניסע
להורי בירושלים ניסע להוריך בבני ברק ניסע לאנשהו אולי לפריז
לטיול משפחתי ניסע במטרו נטייל בלובר חסרי דאגות הרי זהו אות
משמים שעלינו לעזוב את כאן אינני יודעת לאן רק לעזוב.
הלכתי אליה נחמיה למענך הלכתי למעננו, שתקתי את מילי.
אז מה, ימותו העיזים בצמא ואני לא אקח אותן לבור המים, רק כי
האקסית שלך כתבה לך פתק תמוה. הצתת את הסיגריה והתיישבת לידי.
נרעדת מקרבתך הפתאומית הרכנתי את ראשי והשענתיו על ברכי. הדממה
עבתה.
תראי רחלה, אמרת פתאום לאחר שתיקה ארוכה. אני יודע שהשנאה פה
גוברת. אני מרגיש זאת בעיניהם של רועי הצאן הערביים ידידי. הם
אינם מברכים אותי לשלום יותר. אני יודע זאת כבר זמן רב. אבל את
יודעת שאני לא יכול לקום ולעזוב. יש לנו את הצאן שלנו ואת הבית
שלנו ויש לנו אחריות פרטית על כל הרכוש הזה, וגם- את יודעת,
אחריות כלפי כל עם ישראל.
ולמרות שאחריות כלפי כל עם ישראל הייתה הבסיס לכל חיינו, כל כך
המעטנו לדבר עליה. סלידה משותפת חלקנו אתה ואני לאידיאלים
מנוסחים בפראיות והעדפנו את המעשה הקטן , האפור, על פני אלף
מילים רבות פאתוס שננאמו בהפגנות הימין. הקשר שהרגשנו לאדמה
הזו השנויה במחלוקת היה נושם כל כך, ענוג כל כך, כמעט אינטימי.
מדוע נצרכת לביטוי הנסתר הזה פתאום האם גם באמונתך שלך נסדקו
ספיקות ששבת והעלית אידיאלים מתהום הנשייה?
יהרגו אותך, סיננתי מבין שפתיים חשוקות. אפילו נשק אתה לא לוקח
למרעה והם יחוררו אותך כמו שחוררו את סבתא שלך בטראזינשטט.
נדהמת מעצמי הגיתי את המילה טראזינשטט המומה מכל המתים הקמים
לתחייה בשיחה משונה זו. הייתי בטוחה שתקום ותלך בזעם מוצדק, אך
אתה הנחת יד על כתפי ואמרת תעזבי אותך רחלה, פה זה לא פולין
ואני לא סבתא ואין לי שום תוכניות למות מחר. הם הרי לא יעיזו
לפגוע בי, שכל כך הרבה עזרתי להם בפיתוח האיזור והכל. קצת כבוד
יש להם לבני דודינו . זו סתם אזעקת שוא מנערה זועמת ודרמטית.
את הרי מכירה את נאדיה. תראי שהכל יהיה בסדר. ולאחר שתיקה קלה
הוספת כמהסס פתאום: ואני אקח את הנשק. טוב?
6
ובלילה לא עצמתי עין מתהפכת על מזרוני חוזה חזיונות שחורים
בעלי ריח נרקב של גללי עיזים וגבינות צאן צהובות ובבוקר כשהאיר
השחר לא אביתי להפרד מהלילה וצללתי לתוך שינה עמוקה ואתה הלבשת
את הילדים ונתת להם ארוחת בוקר את הלחם מאתמול ואת הגבינה
המשובחת ששמרנו לשבת ואתה הסעת את הגדולים ליישוב ואת יפתח
הבאת לאסתר שתשמור עליו יחד עם מוריה ולא הערת אותי גם כשחזרת
שוב והכנת לעצמך כוס קפה ושתית אותו חרש וגם כששבת ויצאת ונטלת
איתך את הנשק לא הערת אותי ואני ישנתי גם כשנשמעו היריות בבור
יעקוב וגם כשהתרוקן המקום מכל באיו ורק אתה נותרת בו מושלך
ומדמם ורק לעת צהרים העירוני הדפיקות על דלת האבן ואילן נכנס
גורר אותך אחריו ואני התיישבתי על מיזרוני פרועת ראש והלומת
שינה והתבוננתי בכל המתרחש כאילו היה עוד אחד מחלומותי ורק
כשהבנתי סופית שכבר הקצתי וכי המציאות היא זו שמכה בי עכשיו
ופוצעת את ליבי וקורעת בי מסכים של ריחוק ותוגה רק אז יצאה
מגרוני צעקה איומה ואתה פקחת בתשישות את עיניך ואמרת לי רחלה
תזמיני אמבולנס ואל תצעקי פן תגלנה בנות הערלים וכשהגיע רכב
החרום עזר לך אילן לעלות כי אני הייתי נידה ואני רציתי גם אני
לעלות ואתה הרחקת אותי מעליך בתנועת יד ולחשת: הילדים . ויממה
שלמה לא ראיתיך ואחרי שעברה יממה נסעתי אליך לבית החולים ושם
שמעתי ממך את הנורא מכל את פרטי נסיון הרצח ואת נסיבותיו ומאז
ששבתי אני ספונה בביתי זריחות עולות ויורדות הילדים באים רואים
אותי בשממוני ויוצאים לשחק בחוץ עם ילדי החווה הסמוכה ואוכלים
ארוחת ערב עם אמהותיהם מלאות האמפתיה ונשארים ללון אצלהן ואצלי
אין יוצא ואין בא כי איך אשוב ואכיל את עולמי שנסדק מכל ארבע
רוחותיו ואיך אשוב אליך נחמיה נחמתי ואני אינני יודעת ואני
מה.
בערב בא אלי סמיר.לא דפק בדלת אלא נכנס ונעמד מעלי ומייד ידעתי
כי סמיר הוא זה למרות שמעולם לא ראיתיו ושרק לפני ימים ספורים
שמעתי את שמו לראשונה מייד ידעתי כי אם יש לנחמיה בן ברית בין
הבדואים הרי שזה הוא האיש. גבוה ותמיר נראה כאילו נלקח מתמונה
ישנה של הנוטרים העבריים בארץ ישראל או של פרש עברי גאה ואמיץ
על סוסתו. אלא שסמיר ערבי היה רחב כתפיים וגבה קומה לחייו
עטורות זיפים קוצניים עיניו בגוון דבש שערותיו תלתלים תלתלים
עמד מעל מיטתי ומשום הצניעות לא הסתכל בי ולא ברכני לשלום רק
אמר לי: נאדיה חולה. ומבלי להמתין לתגובתי אמר היא מדממת
מאתמול היא בקשה לבוא ולומר לך . אתה סמיר שאלתי. איווה השיב .
כן. ומה נאדיה לך, קרובת משפחה שאלתי. סמיר לא השיב חושק את
שפתיו באצילות ערבית בשתיקה שאיננה מתפרשת לשתי פנים. גל של
פיכחון עבר בי . התיישבתי על מיטתי נדהמת תוהה כיצד היה נביל
מתנהג לו ידע כי נאדיה נפגשת עם הגבר הנאה והמשוחרר הזה וכיצד
הצליחה להוליך אף אותי שולל כשגרמה לי להאמין כי כאן הוא ביתה
כי מעולם לא ביקשה לעצמה דבר זולת להיות רעייה לנביל רועה צאן
פשוט וגס רוח וכיצד רקמה בסתר אהבה קנאית רווית דם לנחמיה
ואהבה אסורה ונפלאה לסמיר לצד נישואין כשרים ודתיים והאם סמיר
יודע את כל זה האם סמיר יודע מה שעשתה לנחמיה האם הוא בן בריתה
או רק אהבה מזדמנת מלאת תשוקות של גבר ואישה יפי תואר בתוך
חברה מוסלמים רדומה. התבוננתי בסמיר ואמרתי לו נאדיה ניסתה
לרצוח את נחמיה. סמיר לא השיב. אתה ידעת מזה שאלתי אותו. נאדיה
הפילה אתמול תינוק השיב לי. הוא היה בן כמעט ארבעה חודשים
ונפלט מגופה ורוד ומעוות וחסר רוח חיים. היא לא מפסיקה לדמם
ולא רוצה לנסוע לבית החולים. אם לא יטפלו בה רופאים, הוסיף
חשוק שיניים, היא תמות מאיבוד דם עד הערב. הו נאדיה נאדיה שוב
עלה וצף בי מחדש סיפורך הנורא, נחמיה, על מטח היריות שפגע
בכתפך השמאלית לצד הבאר על האבן שתפסת בידך הימנית עת קמת
ממקום נפילתך ורצת לעוט על יוריך על הצווחה ששמעת ממקום המארב,
צווחת אישה נוראית, על נאדיה נעמדת לפני הרוצח מלוא קומתה
צועקת אליך קח אותי זה אני שתכננתי הכל תהרוג אותי על מטח
היריות השני שירה היורה מאחורי כתפיה של נאדיה שהשיגו הפעם את
מבוקשן ופגעו בביטנך הניצב נדהם על החושך הגדול בו נמלא העולם
אחר כך. כבר שלשה ימים שאני שרועה על מזרוני מדמיינת את נאדיה
האוהבת הדחויה מפני מלבה את שנאת היהודים בסביבתה מלבה אצל
ילדיה אצל שכניה את השנאה לנחמיה נציג העם הכובש הזר מוסיפה
עוד עצים למדורת השנאה כשהיא מתארת מבפנים כמרגלת חרש את ביתנו
את תוכניותנו להשתלט על ההר הזה להשתלט על המדבר כולו לגרש
אותם מלפנינו . על נביל בעלה שאומנם לא יודע על הרומן שלה עם
סמיר אך חש ומרגיש כי ליבה של אשתו לא איתו שמחליט יום אחד
לעשות מעשה ולהראות לה כי הוא גבר שבגברים יודע לרצוח יהודי על
נאדיה המסתתרת איתו מאחורי הסלע שומרת על תוכניותיה שיתנהלו
כראוי ושוב מטח היריות ושוב החושך הגדול.
מי את נאדיה שלאחר שפרקת את שנאתך מליבך והקזת את דמו של אישי
החליט גופך לפרוק את עוברך מעליך ולהגיר את דמך שלך מבין רגליך
אל המוות שמעבר אל המוות שאינך רוצה למנוע.
סמיר עמד ליד מיטתי כמו חדרן בבית מלון המצפה לתשר. תגיד
לנאדיה שנחמיה חי אמרתי לו . הוא יחיה יש לו רסיסים בכתף וחוץ
מזר ניקו אותו והוא יחיה. סמיר הנהן כאילו לשם כך הגיע ויצא את
האוהל. שבתי והטלתי את עצמי על המזרן כמעט מתמכרת שוב לחושך
הגדול אלא שאז נכנסה יערה ביתי בת השש ואמרה לי בקולה הילדותי
מהססת משהו אימא מתי כבר נלך לגינה של ברוך אימא את לא מרגישה
טוב אימא ואני קמתי וניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק גדול
שוכחת לרגע מי הבת ומי האם ומי נתלית במי כטובע בקנה קש ויערה
חיבקה אותי בחזרה ואחר כך התייצבה ואחזה בידי ואמרה לי אימא
בואי, הולכים. את זוכרת שהבטחת? ואז הוסיפה כמהססת אבא יהיה
בסדר, תראי , אל תדאגי. כל המלאכים שומרים עליו, ככה הוא אמר.
וכשהוציאה אותי מן האוהל לראשונה מזה שלשה ימים אמרה לי אימא,
סמיר הוא החבר שלך? איך את מכירה את סמיר שאלתי. אני לא מכירה
אותו בכלל, השיבה יערה אוחזת בידי ומוליכה אותי בשביל אל רכב
הסובארו שלנו שחנה בקצהו פותחת לי את דלת הרכב ואת הלב לחיים
המחוללים במדבר. |
