יצירה זו הינה ההמשך של:
http://stage.co.il/Stories/414742

קשת וגבריאל יצאו למסעם למלכת הקרח. הם עברו בדיוק מטר וחצי
ונתקלו במחזה הכי מוזר שהם ראו מעולם! זה היה יצור קטן, עם
ראסטות מבולגנות.
"תראה איזה קטני חמוד", אמר קשת לגבריאל וניגש ללטף את היצור
הקטן, אבל הוא קפץ ונשך את קשת ביד!
"גרר, אני בת, לא בן!" אמרה היצורה...
"לא אתה לא! אתה קטני! אתה יצור חמוד!" גבריאל אמר.
"לא! אני בחורה! קוראים לי מעיין!" מעיין אמרה.
"מעיין? זה שם מוזר לבחור... לא, אני חושב שקטני יותר מתאים
לך", קשת אמר וכולם צחקו (חוץ ממעיין וגבריאל). נראה שמצב הרוח
התחיל להתרומם אחרי הפגישה עם איתי שהורידה קצת את המוראל, אבל
לפתע נשמע רעש נמוך נורא והאדמה התחילה לרעוד...
"אוי לא!" גבריאל אמר לקשת.
"אל תגיד לי ש..." קשת אמר.
"כן..." גבריאל אמר.
"שכחת לאכול לפני שיצאנו?!" קשת צעק בפאניקה.
"כן! אה! חייב לאכול! חייב! או שאני אמות!" גבריאל אמר.
זה הזמן לעצור ולהסביר שגבריאל התברך או קולל (תלוי איך אתם
מסתכלים על זה) בגוקו-סינדרום, זהו מצב פסיכולוגי ופיזיולוגי
שבו הבנאדם מקבל כוח לא יאמן, כמעט על טבעי, אבל גם התקפי רעב
שאם לא יסופקו עלולים להרוג אותו. בשביל אנשים כמו גבריאל, אין
כזה דבר להתאפק... להיות רעבים לכמה שעות... או ששבעים או
שרעבים! וכשרעבים חייבים לאכול מייד!
יש גם כמובן את האסכולה שטוענת שאנשים כמו גבריאל פשוט אין להם
סיבולת והם מפונקים ולמעשה אם הם לא יקבלו אוכל אז הם פשוט
יהיו רעבים כמו כולנו ושום דבר לא יקרה, אבל אני לא יודע אם זה
נכון, ולא הייתי רוצה לקחת את הסיכון! מה אתכם, אתם הייתם
לוקחים? אתם חושבים שזה כל כך קל להיות הבנאדם שיעשה את ההחלטה
האם להעמיד את החבר שלו בסכנת מוות ולגלות? לא נראה לי! וגם לא
לקשת! לכן קשת היה חייב להאכיל את גבריאל!
"אה..." גבריאל מלמל כשריר טפטף על חזהו השטוח (יו איזה שטוחה
הוא...) "חייב לאכול... מממ... קטני נראה טעים!"
"לא אל תאכל אותי! אני לא טעימה! אני קטנה, רק עצמות ושיער!"
מעיין אמרה... "מה עם חטיף השוקולד הזה?" מעיין אמרה והוציאה
חטיף מהכיס שלה.
"לא... לא מספיק... חייב לאכול!" גבריאל אמר והתקרב אליה.
"אמ..." מעיין אמרה בעצבנות. "מה עם העוף הודו הצלוי ברוטב שום
ופטרוזיליה הזה?" מעיין אמרה והוציאה עוף הודו צלוי ברוטב שום
ופטרוזיליה מהכיס שלה.
"לא... נראה לי שאני מעדיף לאכול אותך!" גבריאל אמר והמשיך
להתקרב.
"רגע..." מעיין אמרה וקפצה. "מה עם הסניף מקדונלדס הזה!"
והוציאה מהכיס שלה סניף מקדונלדס.
"כן! אני אוהב מקדונלדס! יא קשת אנחנו צריכים לשמור את קטני
הזה!"
"לא... אני לא רוצה בכלל אף קשר אליכם", מעיין אמרה.
"נו קדימה... אתה יודע שאתה רוצה!" קשת אמר.
"לא... איכס!" מעיין אמרה.
"שטויות, אתה חלק מהחבר'ה עכשיו", קשת אמר.
"לא! ואני בחורה!" מעיין אמרה.
"בוא כבר או שאני אוכל אותך!" גבריאל אמר.
"מ... טוב..." מעיין אמרה.
"ותפסיק עם השטויות של הבחורה, חח זה היה מצחיק בהתחלה אבל זה
מתחיל להימאס".
כשהם ישבו וסעדו את ליבם בסניף המקדונלדס, מעיין הוציאה גיטרה
והתחילה לנגן...
"היי קשת תשמע משהו שכתבתי", מעיין אמרה והתחילה לנגן מהלך
אקורדים ממש מגניב ולזמזם מלודיה קליטה.
"וואו זה ממש טוב! אתה צריך לעשות מזה שיר, קטני! גבריאל יעזור
לך!" קשת אמר.
"מממ.. כן... מממ" גבריאל אמר תוך כדי שהוא בולס ורוטב רויאל
מטפטף עליו.
"לא זה גרוע, אני גרועה, אני עוזבת גיטרה לתמיד", מעיין אמרה.
"מה? לא?! זה טוב!" קשת אמר.
"לא!" מעיין אמרה בתקיפות כזו שכולם הבינו שהנושא סגור.
"או-קי..." קשת אמר. "טוב, אנחנו צריכים להתחיל לזוז ולהגיע
למלכת הקרח הזו, תגיד קטני יש לך מושג איפה כדאי לחפש?"
"מ... יש לכם מזל! כי נפלה לידי מפה שמובילה לתוך מערת
הסטלנים!"
"וואו! מערת הסטלנים?! מקום משכנם של האלים?" גבריאל אמר...
"לא ידעתי שבאמת זה קיים!"
"כן, כן! וזה ממש כאן מעבר לבלוק!"
החבורה צעדה לכיוון מערת הסטלנים, ככל שהם התקרבו ככה התרבו
צמחי הקנאביס באזור, ולמעשה כשהם הגיעו לכניסת מערת הסטלנים
צמחי הקנאביס כבר הקיפו את כל גופם וחסמו את השמיים!

זה עוד מקום לעצור ולהסביר למי שלא היה בשיעורי תנ"ך, שבראשית
היה את עידו, אל הנרגילה העוצמתי. הבנאדם יודע להכין נרגילות
כל כך טובות שמלחמות נערכו רק בגלל שמישהו העיז להגיד מילה רעה
על איכות הנרגילה שלו... זה אפילו הגיע למצבים שאם מישהו היה
מעשן נרגילה ואז היה אומר: "פשש זה יותר טוב מנרגילה של עידו",
זה היה נחשב חילול השם והוא היה נסקל למוות! עידו התחתן עם
מיה, חצי חתול חצי אישה. מיה לא נולדה אלה, אבל היא התברכה
בזוג עיניים שיכולות להפנט כל גבר, אפילו את עידו, והיא הסיבה
ששאר האלים (שנולדו לה ולעידו) הם כל כך אנושיים (ולא מושלמים
כמו עידו... המושלם...).
זו האמונה הרווחת שעידו ומיה הם הבסיס לכל הבריאה והאנושות,
למרות שבאופן תמוה כל המיתלוגיה סביבם רק התחילה בשנים
האחרונות. ישנם כופרים שטוענים שכל האלים כביכול הם אנשים
רגילים ושהסיבה לכול הסיפורים העל טבעיים שלהם נובעת בגלל שכל
בנאדם שמגיע למערת הסטלנים ועובר דרך שדה הקנאביס נהיה כל כך
מסטול שהוא הוזה דברים... אבל זה סתם שטויות אם תשאלו אותי! הם
אלים וזהו.
באותו הזמן במרחק כמה מטרים, בדיסקוטק, איתי ישב לו ונהנה ממיץ
בננות, כאשר משהו מרחוק התחיל להזדחל לעברו... איתי שם לב
לתזוזה בין הצללים ותקע את מבטו בהם, אבל הוא בקושי הצליח
להבחין במשהו, משהו אכן זז שם אבל כל כך לאט שאי אפשר היה
להבין מה זה. אחרי 30 שעות זה הגיע לאיתי. הוא היה גבוה אבל
נראה נמוך כי הוא הולך כפוף, ומשהו בצורתו העלה לראש את המילה
שבלול משום מה.
"היי איתי! אני אורן! אני מתעסק בבדידים ויודע הכול!" אורן
אמר.
"עלק אורן! ממתי לשבלולים יש שמות?... לך, אתה מגעיל אותי!"
איתי ענה לו.
"אבל רק רציתי להגיד שמכיוון שאני כזה גאון הבנתי מיד את
התוכנית הזדונית שלך להפיל את קשת וגבריאל, ע"י שליחתם למלכת
הקרח ואני רוצה לעזור!" אורן אמר.
"אם אתה כזה חכם למה אתה חושב שאני אצטרך עזרה ממך? מלכת הקרח
תטפל בהם טוב מאוד, אם הם בכלל יגיעו אליה! מוהאהא עכשיו לך!
ושאני לא אראה אותך יותר", איתי אמר. אורן התחיל להזדחל לעבר
היציאה, אבל איתי אמר "היי אורן!"
"כן?" אורן ענה בתקווה שליבו של איתי נמס קצת ויש סיכוי לקבל
קצת אקשן הלילה.
"יש לך עיניים בצבע חום אגוז..." איתי אמר עם חיוך גדול על
פניו.
"אוי תודה לך א-" אורן אמר ונקטע כאשר איתי המשיך:
"כן בצבע
אגוז-שדרכו-עליו-וישבו-עליו-וחירבנו-עליו-ורקדו-עליו-ריברדנס-ונהג-משאית-שמן-דרס-אותו-ונמלים-לקחו-את-הרסיסים-ועשו-מהם-בית!"
ואיתי הסתובב והלך לביתו. אורן היה המום, זו הירידה הכי טובה
שאי פעם מישהו עשה עליו! "אני חייב לשרת את האדם הגדול הזה",
אורן אמר לעצמו, "אפילו אם הוא לא רוצה! אני אוכיח לו כמה אני
שימושי!"