טרבלינקה- התחנה האחרונה במסענו לפולין

אנחנו יורדים מהאוטובוסים ונעמדים על מיליוני אבנים.
באוויר תלויה דממה.
מסביבנו רק עצים גבוהים, דשא ירוק ושמיים כחולים ויפים.
שום דבר מהנוף הפסטורלי לא יכול לרמוז, ולו מעט, על מעשי
הזוועות שהתרחשו כאן על בסיס יומי, בכל שעה, בכל דקה, משלוח
אחרי משלוח.
אנו ניצבים המומים מול הכלום שנותר, לפנינו נפרש שדה ענקי של
כ-17 אלף אבנים, כל אבן אנדרטה לזכר קהילה שלמה שנחרבה כאן.

ומבעד לדמעות, מבעד לכאב, אנחנו כאן בשביל לזכור אותם.
אנו, סמל הגאווה והגבורה של העם היהודי, אנו מביעים את התקווה
של עם ישראל והכי חשוב- אנחנו הניצחון שלהם, ניצחון החיים.

ולכן, סעו לטרבלינקה מרצונכם, הם מחכים לכם שם, צמאים לקול
חייכם, פתחו את עיניכם לרווחה, ראו איך הזמן שם עצר, הצמיחו
פרח בדמעה חמה, על אדמה שהיא גופם ואפרם...
סעו לטרבלינקה לדורי דורות, אל תעזבו אותם לבד.

אחרי 8 ימים בפולין, בעקבות השואה אני יכולה להגיד שלהבין אני
לא מבינה אבל לדעת אני יודעת הרבה יותר...
ימי השואה כבר לא יהיו כמו פעם, וגם ההימנון, משמעותו התחזקה
אין ספק, זה מילא אותי בכ"כ טוב וגאווה ברגעי שיברון וכאב, זאת
הייתה החוויה הכי גדולה שהייתה לי ותהיה לי בחיים שאקח אותה
איתי להמשך חיי.
אין, פשוט נורא לעמוד שם במחנות, להריח את הריח הנוראי ולהתרגז
כל שניה מהנוף המדהים והירוק שמסביב.
זה פשוט לא נקלט איך אפשר לצאת מהעפר, מאיפה הכוחות לקום
ולפעול, לברוח ולהסתכן כ"כ?
הניצולים הם אנשים כ"כ מיוחדים שאי אפשר לתאר אפילו עד כמה..

פולין 2004- אורט מוצקין!