לכוד בבור.
בור שחור. עמוק. ושחור.
כשפגשתי אותה לראשונה, עיניה הגדולות שבו אותי. המבטא שלה,
נשמע מצחיק לרוב האנשים. אבל כששמעתי אותה מדברת, דבריה התנגנו
באוזניי כמו השיר ההוא של ניבין ותמיר גל, "אהבה אסורה". אם
אעצום את העיניים אני תוהה אם אצליח לשמוע אותם שוב?
געגועים.
לא, זה לא נמשך זמן רב. בקושי שבריר שניה. ואת, היית כל כך
חמקמקה... לו רק יכולתי להיאחז בך עוד קצת.
אבל את בשלך. מתרוצצת ממקום למקום. לא נחה לרגע. את ודאי עודך
מתהלכת. צעדייך, לו רק יכולתי לשמוע שוב את הצעדים שלך מהדהדים
במסדרון הצר. מהירים, החלטיים. עם שמץ של עצבנות אך בכל זאת
אלגנטיים.
תמיד אמרת שאת כאן בשבילי, לעודד, לתמוך. לגרש את השדים
השחורים. אבל הצעדים שלך דיברו עבורך. הרי אף פעם לא היה לך
רגע שהוא רק בשבילי, בשבילנו. כל העיסוקים והמשימות שהטלת על
עצמך. את בורחת ממשהו. מעצמך?
בכי.
החלטת להתנתק ממני. מנפנפת אותי. מבריזה. אנחנו כבר כמו שני
זרים.
והעיניים? כבר כמעט שכחתי מהעיניים. אלו שהיו גדולות וצלולות.
אילו רק יכולתי לקבל עוד דקה, 60 שניות שהיו מוקדשות רק
לעיניים שלך. כן, כל כך התגעגעתי לעיניים שלך.
כחולות?
חומות?
ירוקות?
סגולות?
כתומות?
נפילה. אולי הן בכלל פרי דימיוני, אולי לא הבטתי לתוכן מעולם.
התרסקות... עיזרו לי...
לעולם אהיה לכוד בבור.

"הבור", כי שמיז פשוט לא יכלה לאכזב אותכם (:
אופה יצא לי סיפור אומואי