[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פיסת זכרון מאפריקה בשלהי שנות ה-50

רציתי לספר משהו מזכרונותי עם סבתא ניקול בקונגו הבלגית של סוף
שנות ה-50, והפונדו הנימוח שהיתה מכינה. בינתיים זרמו הרבה מים
בנהר הקונגו,   בני שבט ההוטו טבחו בהמונים את בני הטוטסי
עדיני המראה, הנבונים ורבי יוזמה תוך מידה של צביעות ואף שיתוף
פעולה לבן.  

כן, היתה צביעות נוראה והיה שיתוף פעולה בפרע ההשמדה אפילו מצד
כמה וכמה מהכמרים והנזירות  הקתוליים הללו שניראו לי אז כה
חגיגיים ומלאי רוח קודש, אחריות וחריצות בדאגה לצאן מרעיתם
השחורים אפופי יראת השמים התמימה.

אלא שאז עוד לא נהגו לאמר "בקונגו  - כמו בקונגו" והכל נראה
כמתנהל על מי מנוחות עצלים ומיוגעים מהשמש הטרופית והזעה הלחה
שאף הלילה לא הפיג אותה.


סבתא ניקול - עמלנית, כה אחראית, אך גם אשה אלגנטית הבוחנת
בקפדנות כל פרט.

ומעולם לא נטולת קסם גוער קמעה; אך גם משתדלת לרצות ושוב לרצות
ולהפיס באירגון הליכות האחוזה ועובדיה השחורים.

מעולם לא ראיתיה מודאגת.

רק אחראית, בוחנת ומארגנת ומקסימה בקפדנותה האלגנטית.

"בדרום-אפריקה וברודזיה", נהגה לאמר, "האנגלים האלה עם אף
גבוה, כה צבועים וחסודים בחסות הצלוב המסכן עליו הם מדברים בכל
הזדמנות עד בחילה".

"והמשטרה שלהם מרביצה מכות רצח, ומספרים לילדיהם סיפורי מעשיות
אודות הפומה הוורודה והדוב הרוקד.

אנחנו בקונגו עושים הכל בעצמנו, לומדים מהם ומלמדים אותם.

וכולנו ביחד מנסים את מזלנו, וטוב לנו.

וכשהם  מרגישים פתאום צודקים מדי על חשבון חבריהם ומתחילים
להטיף ולהלשין, אנחנו מדברות על בחורות ואהבה ומצטחקות.

והם מחייכים, ואחר כך גם צוחקים עם כל הלב ומיתרצים".

אך ידיד טוב שלי מכפר ליד נצרת הוציא תואר בהנדסת מים
באוניברסיטת "פטריק לומומבה" במוסקבה ועובד כיום במנהל הכינרת.
רק את זקנו הקצר ומשקפי הזעם הצודק שלו שינה מאותם ימים. ולכן
אחשה היכן שאחשה, על מנת שלא ישלוף בצדקתנות את מנת הזעם הצודק
שלו כנגדי ויאשימני בגישה של פטרוניות והתנשאות "לבנה" כלפי
השחורים.

ממחשבה שנייה, מה לעשות, אתחיל לספר מעט על דברים המסעירים
עדיין את כל חושי ברגעי מוסיקת ג'ז של בין ערביים או בשעות
אשמורת של אחר חצות, עד ימינו אלה:

בהזדמנות כלשהי פגשתי אז באיזה פקיד קולוניאלי דוחה בפרצופו
התאוותן ובמשמניו הלבנים, שהשמש האפריקנית רק האדימה אותם עד
לזרה.

הוא סיפר לי שעזב את בריסל בגלל שהבחורות שם נטשוהו לנפשו.

"תאר לך", נהג לאמר כשהוא לוגם מכוסית הבלאדי מרי, "פה מספיקות
תנועת אצבע צרידה ומזמינה וקריצה ומייד הן מתפשטות ומתמסרות
לי".

"משוגעות על לבנים".

בקונגו מי צריך בורדל? היה המוטו שלו.

"באירופה מביא אבאהל'ה את בנו לדפיקה הראשונה לבורדל. רק שכאן,
מי צריך בורדל?"

כשסבתא ניקול עזבה לקינשאסה עם משאית עמוסה לעייפה בשקי קקאו,
חשבתי על דבריו.

שכבתי במיטתי  העטופה בכילה נגד יתושים, והעמדתי פנים כמעיין
בספר ילדים, כאשר ניף, אחת מהן, צעירה ובעלת חזה גאה פסעה
פנימה לאחר ה-   Niff, Viennes toi  (ניף, גשי הנה) הצרוד-קמעה
שלי.

רגע, אמרתי שאחשה - מנהל הכינרת, הזעם הצודק וכל זה. אבל את
זרימת הזכרון, הדימיון והמשב המיוזע והמשולהב של הקסם האסור
המשוחרר בידיה האמונות של אשת-אש  שכולה תנועה גמישה, להט
חושים וזיעה ניגרת, קסמה  של התשוקה הראשונית - את זרימת זכרון
החושניות המשכרת אין לקטוע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תשמעו סיפור.
אתמול אני
מתעופפת לי מעל
גן הילדים, פאום
איזה
מרוקאי-צוציק
אחד מחליט שאני
מכוערת, ומשך לי
ברגל הימנית.
עד עכשיו אני
נאבקת עם האור
שנדלק לי בתחת,
ובמיוחד הפעם-
הוא עוד החליט
להיות מקורי
ולהחליף צבעים.

-שפרירית בשעת
סיפור


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/12/04 11:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכאל שרון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה