פעם היית מבקשת ממנו שיקיף את ליבך בחומה כדי
שדבר לא יחדור בעדה ויהיה לך איך להתגונן מפני העולם ומפניך.
פעם הכל היה ברור כל כך.
את שותקת והוא מדבר. את מקשיבה. את נאחזת בהקשבה ורמות החוסר-
שפיות שלך
רק בשביל שהוא יישאר כדי לאחוז לך את היד.

נמאס לך. את מרגישה שאין שם כלום מלבד ההקשבה שלך והדיבור
שלו.
דברים שפעם היו נוחים כ"כ, עכשיו, בחיפוש שהתחלת אחר עצמך,
נראים לך חסרי תוכן.
את מנסה לדבר. הוא לא ממש יודע איך לאכול אותך מדברת. אחרת. את
אומרת לו שאת כותבת והוא לא יודע, למרות שהוא מכיר אותך הרבה
זמן, כי עד עכשיו רק שתקת [והקשבת].
את אומרת לו שאת כותבת ושעד איזשהי תקופה, לא מזמן דווקא לא
באמת ידעת שיש לך משהו בידיים. שכולם לוקחים נייר ועט ויכולים
להעביר תחושות לדף. ולא שאת בטוחה שאת עושה את זה טוב.
הוא מסתכל. מנסה לברר מי באמת יושבת ממולו. את לא רוצה לשתוק.
יותר מדי זמן שתקת ועצרת את כל מה שרצית. זה לא טוב רק
להקשיב.
הוא היה רוצה לשאול, אם ה"לא מזמן" של התגלית- שיש לך משהו
בידיים קרה במקביל לזה שאת כבר לא שותקת. אבל הוא לא שואל כי
הוא פתאום פוחד. מה שהיה בטוח עבורו, השתיקה שלך והדיבור שלו,
התערער והוא מרגיש את האדמה רועדת מתחתיו.

הוא הולך. משום מה מרגיש לך יותר טוב. את מגלה שאת יכולה
להיפתח, במלוא מובן המילה, לאנשים אחרים. את מגלה שאולי מה
שהיה לך כל כך נוח בעבר, להרבה זמן, יכול, עם שינויים פנימיים
להשתנות.
משהו מוכיח לך שאת הכל אפשר לשנות. את כבר לא שותקת, את בדרך
לצעוק.

היא אומרת לך שאת חברה מדהימה ושהיא אוהבת אותך. את מסתכלת
אליה ורואה בעיניים שלה משהו אמיתי, שממש בא לך לבכות. מאושר.
את רואה אותו ברחוב. את פוחדת מהרגע הבלתי נמנע שהעיניים שלכם
ייפגשו, ואז את חושבת שאין לך בעצם ממה. אנשים משתנים. גם
שתיקות.
את עוברת אותו, חבורת בנות מצחקקות וצוהלות. הוא שומע את הקול
שלך. קול רם ובטוח בעצמו, ולא מלמולים ומשפטים שנבלעים בסוף.

השתנית. זה לא שזה את אחרת, רק משהו בך שונה. לא זרקת כלום
לשום מקום, רק פיתחת דברים שהיו טעונים שיפור. את עדיין בורחת
לשתיקות שלך, כשזה נוח לך. מתאים. ויש לך את זכות הבחירה הזאת,
לדעת שאפשר לשנות, ושהכל בידייך. ושאפשר להיעזר באחרים.
לא זרקת כלום לשום מקום, גם לא אותו, יש לו מקום בלב שלך. יש
לו זיכרון. תקופה.

למדת לחבק. עם הזמן את גם לבטח תלמדי להגיד "אני אוהבת
אותך"(לאו דווקא ל"הוא" המיוחד) יותר בקלות. למדת לחבק כי אולי
הבנת שכמו שאת צריכה את זה, גם הם.
למדת לדבר, ולא ללחוש, חלילה לא לשתוק. למדת, שהשתיקה שלך היתה
אחת הצעקות הרמות ביותר שצעקת מימייך. והוא, זה ש"הכיר" אותך,
לא שמע. מצעקות כאלה קל יותר להתעלם.

את רואה אותו. הפעם את לבד. פתאום יותר נוח לו, יותר מוכרת.
שותקת. את לא רוצה שהעיניים ייפגשו. שוב הפחד מחלחל ואין לו
גבול לעבור אותו, ואין מי שעיצור אותו.
מה שלומך? הוא שואל, את עדיין עם הפחד שמסרב לחלוף. אני בסדר,
באמת. את מחייכת את אחד מהחיוכים שאת כמעט בטוחה שהוא לא זכה
לראות. חיוך אמיתי. של עיניים. השתנית לי, הוא אומר והפחד
מתחלף לאט לכעס. לא השתנית לך, מנסה בעדינות, משהו השתנה בי.
נשימה. טוב לי. קודם לא היה לך טוב? קודם שתקתי, כשהתחלתי לדבר
עזבת. לא היה לי נוח בשתיקה. ואת מרגישה ממש כמו חלום, איך אני
מעזה להגיד לו את זה? חשבתי ש... הוא מנסה למצוא את המילים.
אין לך מושג מה עובר לו בראש. חשבתי ש... היה לנו טוב. את
אוזרת אומץ, המחנק מטפס בגרון. אל תחשוב. אל תתנצל, לא יהיה
בזה צורך. זה היה מתאים אז. לי היה מתאים לשתוק, לך היה מתאים
כשהקשבתי וגמעתי כל מילה שלך. השתנתי. השתנית. אנשים משתנים.
עובדה. תראה אותנו. טוב לנו. עכשיו. שנינו מחייכים, באמת אבל.
ודמעה חצופה מוצאת את מקומה על הפרצוף שלי. אף פעם לא בכית
לידי, הוא לוחש.
אתה רואה?
אני מחבקת אותו, חזק חזק, גם הוא מתחיל לבכות פתאום.

מה קרה, היא שואלת, עיני הכלב המתעניינות שלה מדברות איתי. אני
מסתכלת אליה, אל תוך העיניים שלה, בכיתי, אני אומרת בפשטות.
ועכשיו אני מחייכת.
בכיתי. כל הרעלים התנקו.
חיבוק.
חיוך.
עיניים מדברות.

את מדברת.
בדרך לצעוק.
בדרך לכעוס.

28.11.04