יום שלישי 20:20 אני מחכה בקו האוטובוס אחרי הפעולה
שוב אף אחד לא הגיע, כל החברים מדריכים ורק אני.
חשבתי שמשהו גדול צריך לקרות בגיל 16 אבל כמו תמיד כלום לא קרה
ואת אפילו לא אמרת לי להתראות
וכאילו שמאז שקמת והלכת כלום לא קרה הכל עצר
ואצלך החיים ממשיכים, אצלי הם עומדים במקום.
את יודעת, בעבר החיים היו יפים כי את היית לצדי תמיד אהבת
עכשיו אפילו ללכת ברחוב אני לא יכול בלי לחשוב עלייך, בלי
לרצות אותך, בלי להתגעגע.
ואפילו ללכת עם התלתלים שלי שכל כך אהבת אני מתקשה לעשות.
מחר אני מסתפר משיל עורי פותח בחיים חדשים במאמץ עמוק עמוק
לשכוח אותך לשכוח אותי
כשהיינו ביחד הייתי בשיא העולם, איך שכבנו בחושך רדומים אוהבים
מחובקים אחד בשני. אל תחשבי ששכחתי איך היית מלטפת בשיער שלי
ואפילו נשיקה אחרונה לא נתת לי, ולהפסיק לאהוב זה קשה,
יותר קשה משחשבתי.
כל שיר כל מראה כל ריח כל תנועה מזכירה לי אותך
וקיום לא ממש היה לי מאז שעזבת.
קצת זה קצת, זה לא הרבה
אומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים. אם זה נכון למה זה לא מרפא
אותי?
נמאס לי לחיות ככה, אני יודע שרק את תוכלי לרפא את הפצע ואני
יודע שזה לא יקרה, אז להתראות. |