תיאוריות קונספירציה: האמת היא אי שם / לירון שוקטי

אלו הן סדרת כתבות שהתפרסמו בשבועון 'צ'ופצ'יק' של אוניברסיטת
בן גוריון, במסגרת המדור שלי: 'מדור קונספירציות.'
(2004-2005)
במדור זה הועלו השערות חלופיות בנוגע לאירועים מפורסמים מן
העבר. מטרת המדור היא לא לשכנע קוראים להאמין בכך, אלא להציג
דעות או עדויות אחרות מן המקובל.
אין לעשות שימוש בחומר המוצג כאן ללא אישור בכתב ממני.

האם פול מקרטני מת?

בשנת 1969, שדרן רדיו מדטרויט, בשם ראסל גיב, הכריז שפול
מקרטני בעצם מת, כבר לפני כמה שנים. ההוכחה שלו התבססה על
קטעים משירים, אלבומים וסרטים של הביטלס. במהרה החלה השמועה
להתפשט ברחבי ארצות הברית והעולם כולו. אף אחד לא יודע בדיוק
מהיכן נובעים שורשי השמועה - האם הייתה זו חברת התקליטים שיזמה
אותה כדי לקדם מכירות, האם מעריצים נלהבים מדי, האם היה זה
ג'ון לנון שקינא בפול, או שייתכן כי פול מקרטני באמת מת.
בכל אופן, הסיפור הוא כזה: בבוקר יום רביעי של שנת אלף
תשע-מאות שישים ומשהו, בשעה חמש, פול מקרטני היה מעורב בתאונת
דרכים, כאשר לא שם לב שאורות הרמזור התחלפו. סיבת המוות הייתה
פגיעת ראש חמורה, ומצב הגופה היה כה קשה עד כי לא היה ניתן
לשחזר אף את צילומי השיניים. מאחר שהחקירה לא הסתיימה, מעולם
לא פורסם דו"ח תאונה על האירוע.
חברי הביטלס ואמרגנם, בריאן אפשטיין, הבינו שמדובר בפול, ושמרו
על שתיקה. בהבינם את השלכות האירוע על עתיד הלהקה, הם רקחו
תוכנית הסוואה. נערכה תחרות של כפילי פול מקרטני מטעם הלהקה.
הזוכה בה היה אדם בשם וויליאם קמפבל, אך התוצאות מעולם לא
פורסמו. קמפבל עבר סדרת ניתוחים פלסטיים שלאחריהם הפך לשכפול
זהה כמעט לחלוטין של מקרטני. אולם צלקת שהייתה לו מעל השפה
העליונה נשארה, וכך ניתן כביכול להבדיל בין תמונות של 'פול
האמיתי' ל'מתחזה' שלו.

ישנן כמה עדויות התומכות לכאורה בתיאוריה הזו, אציג כאן חלק
קטן מהן.
ראשית, ישנו האלבום
'Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.'  אלבום זה אולי נושא
בתוכו את מרב הרמזים למותו של מקרטני. על העטיפה הקדמית
מופיעות דמויות עבר רבות שחלקן מתו וחלקן כבר נשכח מלב. במרכז
ניצבים ארבעת חברי הלהקה, שלושה מהם פונים לצד, ורק פול פונה
ישר קדימה, ויוצר תחושה של דמות 'קרטון' חד מימדית. ארבעתם
עומדים מעל מה שנראה כקבר טרי. הפרחים הצהובים שבתחתית, הם
בצורת גיטרת בס (הכלי שפול ניגן בו בלהקה), אולם ישנם רק שלושה
מיתרים, במקום ארבעה, המסמלים שלושה חברי ביטלס שנשארו. כמו
כן, הפרחים יוצרים את איות השם PAUL וסימן שאלה, כאלו כדי
לערער על קיומו. לבובה בצד הימני של התמונה יש מכונית לבנה
בחיקה, עם כיסויים אדומים. זה מודל המכונית בה פול נהג. קחו
מראה, והציבו אותה בצורה ניצבת למרכז התוף בתמונה, כך שתחצו את
המילים  'LONELY HEARTS'. המילים שיופיעו על המראה הן: '1 ONE
1 X HE DIE', אשר מסמלות 3 חברי ביטלס נותרים ואחד ש-'נמחק'
(ה-X ). החץ בין HE ו-DIE מצביע הישר לפול.
בתוך האלבום ישנה תמונה של פול ועל זרועו הכיתוב: O.P.D
(Officially Pronounced Dead). התמונה נלקחה בזווית כזו שניתן
לקרוא את ה-D כ-P, ואז הפירוש הוא - 'Ontario Provincial
Police'. וויליאם קמפבל היה בעבר שוטר בקנדה.

אלבומים אחרים מציגים שלל עדויות נוספות. 'ABBEY ROAD',  למשל,
מציג בתמונה המפורסמת על עטיפתו את הרביעייה חוצה כביש, כאשר
על פי לבושם ג'ון (לבוש כולו בלבן) מייצג את הכומר/אלוקים,
רינגו את נושא הארון, ג'ורג' את כורה הקבר, ופול (היחיד
ברגליים יחפות) את המנוח. בתמונה, פול מחזיק סיגריה בידו
הימנית, אולם במציאות הוא היה בעצם שמאלי, זהו אולי חיזוק
להשערה שמדובר במתחזה. בצד הכביש חונה מכונית חיפושית עליה
רשום - 28IF. פול היה אמור להיות בן 28 אם היה חי.

עדות מכיוון אחר, מגיעה מהשירים של הביטלס. לאחר מותו של פול,
הביטלס שינו לפתע כיוון מוזיקלי. שיריהם, שהיו עליצים וקלילים,
הפכו למלודיים יותר, מורכבים והזויים, יש מי שיאמר.  ברבים מן
השירים ניתן למצוא אזכורים לתאונת המכונית, לשעה בה קרתה,
לחסרונו של פול ולכפילו.
אחת העדויות המפורסמות ביותר לקוחה מהשיר "I'm So Tired"
(האלבום הלבן). כאשר משמיעים את סוף השיר שומעים את ג'ון לנון
ממלמל ג'יבריש לא מובן. כאשר משמיעים קטע זה לאחור שומעים את
המילים - 'Paul is dead, Miss him. Miss him. Miss him.'

באוגוסט 1967, בגיל 32, ובשיא הצלחתם של הביטלס, מת אמרגן
הלהקה - בריאן אפשטיין, בשל לקיחת מנת יתר של כדורי שינה. רבים
משערים שזו הייתה התאבדות.  

עדויות רבות ונוספות על אלו שהוצגו כאן ניתן למצוא באתר -
http://www.rareexception.com/Garden/Beatles/Paul.php.

האם ארצות הברית באמת נחתה על הירח?

"יוסטון, הנשר נחת," משפט זה חקוק בזיכרוננו הקולקטיבי מזה 35
שנים. אך האם צעד אדם על הירח אי פעם, והאם הייתה זו האנושות
שזינקה או שמא הרייטינג ותחכום אומנות ההונאה?
ביל קייסי, מהנדס בחברה שיצרה את טיל השיגור בנאסא, טוען
שממשלת ארצות הברית "ניצחה על ההונאה של המאה." שילוב של צפייה
בשידורי 'החלל' וניסיונו האישי הביאו אותו למסקנה שמדובר בזיוף
שלא נראה כמותו מעולם.

ראשית, יש להבין את המניעים להונאה שכזו: השנה היא 1969,
המלחמה הקרה בין האמריקאים לסובייטים בעיצומה, ומי שינחת על
הירח ראשון 'יכבוש את העולם' וינצח במלחמה על דעת הקהל. פאניקה
וחשדנות היו בבסיסם של דברים, וכאשר ברה"מ החלה במרוץ לחלל,
רבים בארה"ב האמינו שכוונתה להציב בסיס טילים על הירח. לדעת
קייסי, לאחר שהבינה שאין באפשרותה להגיע אל הירח, ממשלת ארה"ב
הגיעה למסקנה הבאה: 'If you can't make it - fake it.' לטענתו,
הממשלה, בהיותה בעלת משאבים עצומים לפרויקט החלל, ביימה את
הנחיתה, והאסטרונאוטים שהו בחלל במשך 8 ימים, מקיפים את כדור
הארץ שוב ושוב. 'הנחיתה,' הוא גורס, צולמה בבסיס סודי במדבר
נוודה, Area 51 שמו. לטענתו, צילומי לוויין מראים מכתש הדומה
מאוד לצילום המכתש שנוצר מהנחיתה 'על הירח.' הוא מוסיף כי
הבסיס שמור ומוגן בצורה בלתי רגילה עד היום, כנראה משום ש
'מתקני הירח' עדיין שם.  
וביל קייסי לא בודד במערכה. על פי בריאן אולירי, אסטרונאוט
לשעבר, "זיוף הוא בהחלט אפשרי. נאסא יכלה לגרום לאנשים להאמין
בנחיתה."

קייסי מצביע על עדויות רבות המצביעות על הונאה. ראשית, קיימות
אי-התאמות בתמונות ובצילומים מן הירח. למשל, כי למרות בהירות
החלל לא ניתן לראות כלל את כוכבי השמיים בתמונות. כמו כן, מתחת
למנחת החללית, היכן שהיה אמור להיות פיצוץ גדול, אין זכר
לפגיעה. ונתון מפתיע נוסף - כולנו יודעים שבחלל, ועל הירח, יש
וואקום, ואין אוויר או רוח. אם דברים לא יכולים לזוז מעצמם,
כיצד ייתכן שדגל ארצות הברית מתנופף לו בצילום מפורסם, בו ניל
ארמסטרונג אוחז במוט הדגל הנעוץ באדמה?
קייסי מציין דברים נוספים. בירח, מקור האור היחידי הוא השמש,
אולם, בחלק מן התמונות חפצים שונים באותה התמונה מטילים צללים
בכיוונים שונים ולא מקבילים. ישנן אף תמונות בהן מצולמת חללית,
אשר מטילה צל ונמצאת בחושך, אך האסטרונאוט שעומד עליה מואר.
קייסי מגיע למסקנה שחייבים היו להיות מקורות אור נוספים,
דהיינו, תאורה באולפן צילום. בנוסף, קייסי מצביע על כך
שלתמונות שצולמו לכאורה בזמנים ומקומות שונים יש רקע זהה,
שמתגלה כאשר חופפים בין התמונות - כלומר, מדובר באותו המקום.
קייסי מצביע על סתירות נוספות שקיימות בתמונות שנלקחו 'על
הירח': כיצד ייתכן שהירח מלא בטביעות נעליים כל כך רבות, כאשר
החלליות שהמריאו משם היו אמורות להעיף אבק עליהן? כמו כן, על
רגלי חללית הנחיתה אין אבק, שהיה אמור להיות מהנחיתה. כל אלה,
קייסי גורס, מצביעים על כך שמדובר באתר מלאכותי.
טענה נוספת שהוא מעלה קשורה בקרינה הקטלנית שמצויה בחגורות ואן
היילן, המקיפות את כדור הארץ. כדי להגן על האסטרונאוטים, היה
צורך במיגון בעובי של 6 רגל, אולם האסטרונאוטים היו מוגנים רק
בשכבה דקה של אלומיניום בדפנות החללית, ובחליפת החלל שלהם,
ובכל זאת, אף אחד מהם לא חזר מעולם חולה בצורה משמעותית לכדור
ארץ. על פי בוריס וולנוביץ', קוסמונאוט בכיר לשעבר, הקרינה
הקטלנית הזו היוותה גורם משמעותי לכך שברה"מ מעולם לא שלחה אדם
לירח.

דובר נאסא, בריאן וולש, דוחה את הטענות מכל וכל, ומוסיף כי לא
הגיוני אפילו להניח שמבצע בסדר גודל שכזה ניתן היה לזיוף, ולו
רק מהסיבה הפשוטה שיותר מדי אנשים, כשלושת רבעי המיליון, ידעו
על כך, ולא מתקבל על הדעת שכל כך הרבה אנשים ישמרו על 'סוד'
שכזה.
קייסי דוחה טענה זו. לפיו, המבצע היה ממודר - וכל אגף ביצע חלק
בתוכנית. לכן, 'הזרועות' המבצעות לא היו מחוברות זו לזו, ובעצם
אף אחד לא ראה את התמונה המלאה, חוץ ממעטי מעט.

תמיכה נוספת, או חומר למחשבה לפחות, מגיעים מצירופם של
האירועים שלפני הטיסה. כדוגמא, אולי, לאי-בשלותה של תכנית
החלל: כחודש לפני הטיסה, חללית הנחיתה התרסקה באימון, וניל
ארמסטרונג חילץ את עצמו ממנה ברגע האחרון. ב-1967, מערכות
התקשורת בחללית שהייתה אמורה להמריא קרסו, הקפסולה התלקחה באש,
ושלושת האסטרונאוטים שבתוכה: גאס גריסום, אד וויט ורוברט צ'אפי
נספו. לפני הטיסה, גריסום הביע את חששותיו לגבי מוכנות המבצע,
ונשמע אומר: "אם מערכת התקשורת בקושי עובדת, איך נגיע לחלל?"
משפחתו של גריסום מאמינה שהייתה חבלה במזיד בטיסה, וכי נאסא
ידעה את האמת: "הגיע הזמן שנאסא תצעד קדימה ותאמר לנו את האמת
על מה שאירע," אומרת אלמנתו של גריסום.
מקרה מוות משונה נוסף הוא זה של תומס רולנד בארון, ב-1967.
בארון, בכיר בנאסא, העז גם הוא לבקר את נאסא ולהיות סקפטי לגבי
תכנית החלל. בארון העיד והגיש דו"ח בן 500 עמודים על ממצאיו,
שהסתכמו במסקנה כי הטיסה לירח בלתי אפשרית כמעט. שבוע לאחר מכן
נהרגו הוא ומשפחתו בתאונת רכבת. דו"ח בארון נעלם, וקייסי מאמין
כי מדובר ברצח.

עם תקציב של כ-40 מיליארד דולרים, האם באמת מדובר בסרט היקר
ביותר שנעשה אי פעם?
התשובה לכך נמצאת על הירח עצמו: אם באמת הייתה נחיתה נצפה
לראות על הירח רכבי חלל נטושים, טביעות רגליים ואף דגלי ארה"ב.
אולם עדיין אין בנמצא טלסקופ בעל עצמה מספקת אשר יוכל לסקור את
פני הירח. יפן היא זו שעובדת על פיתוח מכשיר שכזה. עד אז
התעלומה תישאר, לפחות לגבי חלקנו.

הדברים מבוססים על התוכנית Did We Land on the Moon?  
 Produced by: Nash Entertainment

האם אלוויס חי?

16 באוגוסט 1977. בחדר השירותים בקומה העליונה באחוזת
גרייסלנד, ג'ינג'ר אלדן, חברתו הנוכחית של אלוויס, מוצאת את
מלך הרוקנ'רול ללא רוח חיים. במותו שקל אלוויס מעל לכ-130
קילוגרמים, ובגופו נמצאו שרידי תרופות. הסיבה הרשמית למוות
הייתה 'התקף לב.'
על פניו, נראה כי לא מן הנמנע שגופו של אדם בן 42, השמן בצורה
מוגזמת, ומכור שנים רבות לתרופות במרשם, יבגוד בו לבסוף. אולם,
ישנן עדויות רבות שמצביעות לכאורה על הסבר אחר להיעלמותו
הפתאומית של אלוויס מן העולם, או, יש שיאמרו, מעין הציבור.
ראשית, כדאי שנתחיל במניעים האפשריים לכך שאלוויס ירצה לביים
את מותו שלו. עובדה שלא רבים מודעים לה, היא שאלוויס היה סוכן
מיוחד מטעם ה-FBI. בדצמבר של שנת 1970, אלוויס טס לוושינגטון
ונפגש עם הנשיא דאז, ריצ'ארד ניקסון. בהיותו במעמד של אליל
רוק, נערץ ואהוב על ידי מיליונים, אלוויס ביקש מניקסון להיות
לעזר למדינה, ולהילחם "...בנגע הסמים, בתופעת ההיפים, והפנתרים
השחורים...," וזאת על ידי התמנותו לסוכן מיוחד. ניקסון נענה
לבקשה, ונתן עוד באותו היום תעודה מיוחדת המסמיכה את אלוויס
לשמש בתפקיד.

לפני מותו, אלוויס היה שרוי בסכנה ממשית לחייו. כחלק מפעולה
ממשלתית, אלוויס היה מעורב בעסקת נדל"ן ותעופה עם ארגון המקושר
למאפיה הקרוי האחווה, והפסיד כעשרה מיליון דולרים. המבצע היה
אמור לחשוף את הארגון ובסיסיו. יחד עם עצמת פרסומו ככוכב על,
נטול אפשרות לחיים נורמליים ופרטיים, לו ולמשפחתו, יש הטוענים
כי אלוויס הוכנס לתכנית 'להגנת עדים,' שבמסגרתה בוים מותו,
וזהותו ומראהו החיצוני שונו. לאלוויס לא ממש היה מה להפסיד
מכך. עם שיער שהחל לדהות ולנשור, השמנה קיצונית, וקול שנחלש עם
השנים, התחזית לעתידו המקצועי ולמעמדו לא בישרה טובות.
ויש עוד הרבה דברים שנראים די מוזר. למשל כל עניין הקבורה.
נתון מעניין הוא, שאלוויס נקבר יום אחד בלבד לאחר שנפטר
כביכול, דבר שהפתיע רבים ממועדוני המעריצים ברחבי העולם, אשר
זעמו על כך שלא יכלו להגיע להלוויה בהתרעה כה קצרה. נשאלת
השאלה: מדוע?
ובכן, קיים 'הסבר השעווה.' לפיו, 'הגופה' בעצם הייתה בובת
שעווה, שהוחזקה בארון הקבורה ששקל מעל ל-450 ק"ג! זאת משום
הימצאותם של מאווררים שהותקנו בתחתיתו, ומנעו את המסת הבובה.
וכך, הלווית בזק נערכה כדי למנוע מההמון ומהמעריצים להבחין
שבעצם מדובר בבובה.
שאלה מעניינת נוספת שעולה היא, כיצד סיפקה משפחת פרסלי ארון
קבורה כה עשוי ומעוצב בהתרעה קצרה כל כך?
זאת ועוד, אלוויס היה ידוע בחיבתו העזה לאומנויות הלחימה,
וידיו היו תמיד פצועות ומיובלות. אולם, על פי דיווחים של אנשים
שנכחו בהלוויה, ידי הגופה היו חלקות ורכות למראה. בנוסף,
פאותיו של אלוויס נראו תלושות ורופפות, כאילו 'הודבקו' על פני
הגופה.
על המצבה, היכן שצפוי וראוי שייכתב שמו של המלך ללא שגיאות,
נכתב שמו האמצעי של אלוויס Aron, בשגיאת איות, עם אות a אחת
מיותרת: Elvis Aaron Presley. הדבר נראה מוזר, במיוחד לאור
הפרט המעניין שכאשר אלוויס נולד, נעשתה שגיאת כתיב בשמו בתעודת
הלידה שלו, ואביו, ורנון, הפעיל מאמצים רבים ולא שקט עד שתוקנה
הטעות. הסבר אפשרי לכך, קשור להיותו של אלוויס מאמין באמונות
טפלות למיניהן - שכן אלוויס לא היה נותן לשמו האמיתי להתנוסס
מעל מצבה, בעודו בחיים.

לקראת סוף שנות השבעים, הגיח כמו משום מקום זמר דרומי הקרוי
Orion, המזכיר להפליא במראהו ובקולו את אלוויס, ובהופעותיו
הציבוריות חבש תמיד מסיכה על פניו. סתם צירוף מקרים? ובכן,
'מקריות' נוספת היא, שזמן קצר לפני שצץ הזמר אוריון, בשנת
1978, יצא לאור ספר ששמו Orion,  פרי עטה של סופרת בשם  Gail
Brewer-Giorgio, אשר עד אותה עת לא התעניינה באלוויס או בחייו.
הפלא ופלא, במרכזו של הספר דמותו של זמר מפורסם (אשר סיפור
חייו תואם כמעט לחלוטין לזה של אלוויס), המביים את מותו...
בשנת 1981, התכנית 20/20 שידרה תכנית תחקיר הסוקרת את האירועים
המוזרים סביב מותו לכאורה של פרסלי. שבועיים לאחר השידור, נעלם
Orion ללא זכר. כמו כן, הספר Orion נעלם מהמדפים. דבר מעניין
נוסף הוא שמוציאו לאור של הספר היה מקושר לאותה הסוכנות שייצגה
את אלוויס פרסלי: William Morris Agency.

בתחילת שנות התשעים שודרה תוכנית ספיישל 'תיקי אלוויס,' אשר
הציגה הוכחות להיותו של אלוויס בחיים, ונטען בה בין השאר כי
לפני 'מותו,' התעניין אלוויס בקניית אי פרטי. בתוכנית הוצגו
ראיות קוליות, הלקוחות מקלטת שהושגה בדרך עקלקלה, של אדם
המתקשר ממקום מסתור לגרייסלנד ומדבר על הקושי התמידי הכרוך
בהסוואה, ועד כמה הוא מתגעגע למשפחתו. מומחה לזיהוי קול קבע כי
קולו של האדם בקלטת זהה לזה של אלוויס.

כמו רבים וטובים לפניו ואחריו, אלוויס השתמש בשם בדוי כאשר
הגיע למקומות שונים בעולם. הכינוי בו נהג להיקרא היה 'ג'ון
בורוז.' שעתיים לאחר שניתנה הודעה רשמית על פטירתו של אלוויס,
דווח על אדם הדומה רבות במראהו לאלוויס, אשר רכש במזומן כרטיסי
טיסה לבואנוס-איירס, תחת השם ג'ון בורוז. בנוסף, לאחר תחקיר
שביצעו תוכניות שונות וקבוצות מעריצים, התברר כי במשך חודשים
רבים לאחר פטירתו של פרסלי התאכסן אדם מסתורי במקומות שונים
בעולם, מלווה בפמליית אנשים שהגנו עליו מפני פנייתם של אחרים
אליו, והחותם בשם לא אחר מאשר הכינוי בו השתמש אלוויס.    

אירועים נוספים שיכולים להצביע על התנהגות מוזרה של אדם
שלכאורה לא יודע שחייו כפי שהם עומדים להסתיים הם למשל העובדה
שאלוויס, כמי שהיה אמור לצאת לסיבוב הופעות ענקי בחודש אוגוסט,
לא הזמין חליפות חדשות לקראת המופע, על אף שהעלה כ-30 ק"ג מאז
המופע האחרון שערך. כמו כן, יומיים לפני מותו לכאורה, אלוויס
התקשר לידידה קרובה שלו, וסיפר לה כי הוא אינו מתכוון לצאת
לסיבוב ההופעות המתוכנן. כתשובה לשאלתה, אלוויס ענה כי לא ביטל
את המופע, וכי אף אינו חולה. הוא ביקש ממנה לא לשאול שאלות,
ולא לספר על שיחה זו לאיש. הוא הוסיף כי בעיותיו עומדות
להסתיים בקרוב, וכי הוא יתקשר אליה שוב תוך מספר שבועות. על פי
מחברת הספר "אלוויס היכן אתה?", לאחר מותו, עברה אישה זו בדיקת
פוליגרף לאישוש דבריה ונמצאה דוברת אמת.  

 עובדה ידועה היא שאלוויס אהב תכשיטים. בביתו היה אוסף
תכשיטים גדול ומרהיב ביופיו ובעשרו. למרות זאת, לאחר מותו,
נמצאו תכשיטים מעטים בלבד בגרייסלנד. זאת יחד עם היעלמותם
הבלתי מוסברת של ספרים ספציפיים שהיו יקרים לליבו של אלוויס,
כמו ספר הנומרולוגיה של כירו, התנ"ך והאוטוביוגרפיה הרוחנית של
יוגי.  

ישנם המרחיקים לכת עוד יותר, וטוענים כי אלוויס לקח אתו לגלות
גם את בתו - ליסה מארי, שהייתה בת כ-9 בעת מותו, ובמקומה 'שתל'
את בתו של מנהל הדרך שלו, ג'ו אזפוזיטו. לדבריהם, אלוויס מת
בשיבה טובה, ואילו בתו, אשר מנסה בשנים האחרונות להחזיר לעצמה
את זהותה האמיתית, נתקלת בהתנגדות מאורגנת היטב.  

חי או מת, נשארת העובדה הבלתי מעורערת שאלוויס בהחלט השפיע על
עולם המוזיקה, ועשה מהפכה. האם הוא מסתובב בינינו, מסתכל מהצד?
נחמד לדמיין מציאות שכזו, היא הופכת לפתע לנסבלת יותר. לא?
ופרט פיקנטי אחרון לסיום - את פוליסת ביטוח החיים של אלוויס
פרסלי, המסתכמת בכמה וכמה מיליוני דולרים, אף אחד לא גבה עד
היום. הסיבה?
אין כזאת.

מי באמת רצח את JFK?

ג'ון פיצג'ראלד קנדי, הנשיא הקתולי הראשון, והצעיר ביותר
בתולדות ארה"ב, הידוע כ-JFK, נורה למוות, כאשר ישב לצד אשתו
במושב האחורי של לימוזינה פתוחה, ב-22 לנובמבר 1963, בעודו
מנופף להמון האנשים שעמדו בצידי הכביש, הצופים בשיירה
הנשיאותית העושה את דרכה באיטיות לאורך רחובה הראשי של דאלאס,
טקסס.
היורה, לי הארווי אוזוולד - קומוניסט, איש המרינס לשעבר ואדם
לא יציב בעליל, נתפס כמעט מיד על ידי המשטרה המקומית והוכרז
רשמית כמתנקש. כמה ימים מאוחר יותר נרצח אוזוולד בידי אדם אחר,
ג'ק רובי - אשר טען כי עשה זאת כדי 'לחסוך לגב' קנדי את הטרדה
והצער הכרוכים בשיבה לדאלאס על מנת להעיד במשפטו של אוזוולד.'
האם היו אוזוולד ורובי אנשים פרטיים שפעלו בשם עצמם, ולמען
מניעים אישיים?
יש כאלה שרואים בכך אפשרות קלושה.

רבים אוהבים לראות את קנדי כאחד הנשיאים האהודים ביותר
בהיסטוריה האמריקנית. למעשה, היו לקנדי אויבים רבים, מבית
ומחוץ.
נדון תחילה בסוגיה המרכזית:
למי היו המניעים והאמצעים להתנקש בנשיא?
ראשית, הנסיבות בהן נבחר קנדי היו מפוקפקות לכאורה. למשפחת
קנדי היו קשרים טובים עם המאפיה, וספציפית - עם אחד מראשי
המשפחות, סאם ג'יאנקנה. בעת הבחירות ההצבעות 'טופלו,' כאשר
ג'יאנקנה הוסיף פתקי בחירה בשמם של אנשים שנפטרו. כך נוצר מצב
בו ניקסון, הרפובליקני, הפסיד את הבחירות בהפרש של קול
אלקטוראלי אחד בלבד. לרפובליקנים היו סיבות רבות לנטור טינה
לקנדי, אך גם למאפיה.
לאחר שנבחר, שכח קנדי את חובו, והקים יחד עם אחיו רוברט (שהיה
שר המשפטים) כוח משימה מיוחד שיעקור מן השורש את הפשע המאורגן
במדינה.
ב-1961, ספג קנדי השפלה כאשר אישר למתנגדי משטרו של הנשיא
הקומוניסטי פידל קסטרו לפלוש לקובה, אל 'אי החזירים,' אך
התנגדותם נמחצה על ידי הכוחות המקומיים, וכאשר ביקשו עזרה
צבאית מארה"ב קנדי סרב, והם נלקחו בשבי על ידי כוחותיו של
קסטרו. הדבר גרם להתמרמרות רבה בקרב מתנגדי קסטרו, כולל
המאפיה, שרצתה להחזיר לעצמה את שליטתה בבתי הקזינו בקובה. קנדי
זעם על ה-CIA אשר הטעה אותו והמעיט בכוחה של התמיכה בקסטרו,
ופיטר בכירים רבים בארגון, ביניהם אחיו של ראש עיריית דאלאס.
כמו כן, בשלהי 1963, כוונתו של קנדי הייתה למשוך החוצה את
כוחות ארה"ב מויאטנם, ולסיים עד 1965 את המלחמה שם. רבים
ממבקריו של קנדי האמינו שנסיגה מויאטנם תגרום לכך שכל אזור
דרום-מזרח אסיה ייפול בידי הקומוניסטים.  
ב-63', אם לא הרבה לפני כן, לאגף הימני הייתה בטן מלאה על
קנדי. הסיבות שלעיל חברו להן לעידוד שהעניק קנדי לתנועה
לזכויות הפרט. קנדי פיקח על קיומה הממשי של האינטגרציה בין
הגזעים בארה"ב, ובקיץ 63' תמך בהצעה מהפכנית דאז שהעניקה זכות
לכל אזרח בארה"ב להצביע ולהשתמש בכל המתקנים הציבוריים במדינה,
ללא הבדל גזע, דת ומין. לא קשה להבין מדוע ירצו רבים בימין
השמרני להפיל את קנדי הליברל.
בנוסף, יש אף  הטוענים כי למוסד הישראלי היה חלק בתכנית
ההתנקשות, שכן קנדי היווה מכשול עבור ישראל בהמשך פיתוח פצצות
הגרעין שלה.

יום ההתנקשות
לפי הגרסה הרשמית, כפי שנקבעה ע"י ועדת וורן, וועדת חקירה
מיוחדת שקמה לאחר הרצח, הנשיא קנדי נפגע מכדור אחד מתוך שלושת
הכדורים שנורו מהקומה השישית בבניין הספרייה Dealey Plaza.
אולם, לאחר חקירת העדים לאירוע מסתבר שייתכן והיה מקור ירי
נוסף, ממתנקש שמעולם לא אותר. מקום אפשרי שכזה היה ה-Grassy
Knoll, גבעת דשא בצידי הכביש, ובצידה שיחים וחומה נמוכה. לאחר
הירי, שוטרים ועדי ראייה רבים רצו למקום מסתור מאחורי הגבעה
הזו. כ-60% (!) מהעדים דיווחו ששמעו ירי ממקור אחר חוץ מבניין
הספרייה, 20% מהם הצביעו על הגבעה כמקור הירי.
בנוסף, חלקם דיווחו על עשן שעולה מאזור הגבעה. בניתוח מאוחר
יותר של תמונות הגבעה, ניתן לראות דמות אדם, בפוזה של 'מתנקש
טיפוסי.' כמו כן, בין האנשים בקהל היה אדם אשר הסתובב עם
מטרייה שחורה פתוחה, על אף שלא היה רמז לגשם באותו היום. ייתכן
שהמטריה היותה מעין סימן ליורה או ליורים, וייתכן שאף היוותה
כלי ירי בעצמה.

תיאוריית הכדור היחיד
בכל אופן, בניתוח הגופה התברר כי הנשיא נפגע בצווארו ובראשו,
וכן שמהירי נפגע גם הסנטור ג'ון קונאלי שישב במקביל לקנדי,
במושב הקדמי. לאחר קביעת מותו, גופתו של קנדי הועברה בהחלטה
תמוהה של  ה-FBI לביה"ח בוושינגטון, שם נבדק בידי רופאים שאינם
מומחים ברפואה משפטית. כדי להסביר את הפגיעות השונות הללו,
שנגרמו כביכול מירי שהתבצע ממקום אחד, וועדת וורן השתמשה במונח
'Magic Bullet,' אשר מתאר מצב בו כדור יחיד נכנס במקום אחד
ויוצא במקום אחר ובלתי צפוי לחלוטין. הוועדה קבעה כי מדובר
בפגיעה מאחור, ובירי של כדור אחד בודד.
תומכי תיאורית הקונספירציה גורסים כי מיקום פצעי הירי בגופו של
הנשיא, והפגיעה באדם נוסף ברכב, נגרמו מיריות שהגיעו מכיוונים
שונים, ולכן - על ידי יורים שונים.
וישנו גם סרט האירוע עצמו. 19 שניות מצולמות, פרי צילומו
'הביתי' במצלמת 8 מ"מ, של אדם בשם Abraham Zapruder, מנציחות
את הירי. הסרט נחשף לציבור רק בסוף שנות השבעים, כאשר תכנית
חדשות הצליחה לשים ידה על עותק ממנו. בסרט  נראה הנשיא נהדף
לאחור מהירי, דבר שבמשך שנים נטען כי הוא מהווה הוכחה לירי
שהגיע מקדמת הרכב.

לכל העדויות הללו מצטרפים מקרי מיתה משונים של עדי מפתח בחקירת
פרשיית קנדי - בעת החקירה וכן בתקופה מאוחרת יותר, בשנות
ה-70', בהן התחדש העניין הציבורי בה. לפניכם כמה מקרים שכאלו.
גארי אנדרהיל - סוכן CIA שטען כי הארגון מעורב בהתנקשות. נורה
בראשו במאי 1964. מותו נקבע ע"י השלטונות כהתאבדות.
מארי מייר - פילגשו של קנדי, ואשתו של סוכן CIA. נרצחה ב-64'
בפארק בוושינגטון. יומנה האישי הוחרם של ידי גורם בכיר ב-CIA.
דורותי קילגאלן - שדרנית טלוויזיה ידועה. ראיינה באריכות את
ג'ק רובי בתא הכלא, וסיפרה לידידים קרובים כי הגיעה 'לפריצת
דרך' בחקירת ההתנקשות בנשיא. מתה בשנת 1965, מותה נקבע
כהתאבדות.
דייויד פארי - מתנגד-קסטרו חריף, ומכר של אוזוולד. היה אמור
להיות מזומן למשפט ההתנקשות בנשיא בחשד לקשירת קשר לרצח. התובע
האמין כי ה-CIA מעורב בהתנקשות. פארי נפטר מתסחיף במוחו,
ב-1967. יום אחד בלבד לאחר מותו, חברו הקרוב, אלאדיו דה-וול,
אותו חיפש התובע המחוזי לתחקור, נורה מטווח קצר ומת.

טיוח?
ישנן עדויות נוספות לטיוח ממשלתי. למשל, העובדה שתיאור מראהו
של אוזוולד הופץ לתקשורת תוך 15 דקות מהאירוע מתמיהה. כמו כן,
לא נשמרו תיקי חקירה כלשהם לחשודים שנעצרו לאחר הירי, כולל
לאוזוולד עצמו.
בנוסף, גופתו של קנדי עזבה את דאלאס עטופה בסדין, ובתוך ארון
ברונזה מעוטר. אולם, היא הגיעה לוושינגטון בשקית ובתוך ארון
פשוט. ועוד, תמונות מהנתיחה שלאחר המוות שונות בצורה משמעותית
מתיאורם של הרופאים בביה"ח בדאלאס. כמו כן, מידע רב מוועדות
החקירה שקמו לאחר הרצח (ב-64' וב-78') עדיין חסוי.

האם היה זה ה-CIA? האם המאפיה? האם אוזוולד היה 'בובה' של
ברה"מ הקומוניסטית? האם הייתה זו קנוניה מפורטת ונרחבת, עם
שיתוף פעולה בין הגורמים השונים שפעלו מתוך אינטרס הדדי, במשחק
בו אוזוולד, רובי, ואחרים היו 'אנשי חזית' בשורה של אנשי צללים
הממתינים בצד, ומשמשים כגיבוי במקרה שמשהו ישתבש?

למרבה האירוניה, השם Kennedy, משמעותו- Can-not-die. אולם
בשנים לאחר מותו של הנשיא המשיך לספוג 'שבט קנדי' מכות נוספות.
בשנת 1968, אחיו של הנשיא המנוח, סנטור רוברט פ. קנדי, שהיה
בכוונתו לרוץ לנשיאות ארה"ב, נרצח גם הוא בהתנקשות. וב-1999,
בנו של הנשיא, 'ג'ון-ג'ון,' נעלם, לאחר שהמריא עם אשתו ואחותה
במטוסו לחופשה פרטית. לאחר כמה ימי חיפושים נמצאו חלקיו של
המטוס המרוסק.

האם מדובר בקללה שרובצת על הקנדים? האם אלו רק  צירופי מקרים,
וניסיון לראות משהו שלא קיים?
במדינה אשר ראשיה תכננו לרצוח את פידל קאסטרו באמצעות שימוש
באנשי מאפיה, ואשר ארכיוניה מלאים בתיקים חסויים לעיני הציבור,
האם כל כך בלתי מתקבלת על הדעת אפשרות אלימינציה של כל אדם
אחר, או לפחות קשר של שתיקה לגבי אירועים מסוימים?
לשיפוטכם.

הנסיכה דיאנה - תאונה או רצח?
מלכת הלבבות: 1997- 1961

רבים מאיתנו זוכרים את מותה של הנסיכה דיאנה. האישה, שכבשה את
לבבותיהם של מיליונים בעולם, נהרגה בתאונת מכונית בפאריז ב-31
באוגוסט 1997. יחד עמה נהרגו בן זוגה, המיליונר דודי אל-פאייד
והנהג הצרפתי, הנרי פול. במותה, כמו בחייה, עטו העיתונים על
הידיעה, והפכו את הנסיכה למונומנט של ממש, שהאפיל על זה של בית
המלוכה. לאחר לכתה, הפכה דיאנה ל-'מלכת הלבבות' של העם הבריטי.

הגרסה הרשמית לאירוע, כפי שהיא מוצגת על ידי ממצאי החקירה
הצרפתית, מטילה את האשם בנהג הלימוזינה,  ששתה קצת יותר מדי
ממה שהיה צריך, והפריז במהירות הנהיגה. הציבור מצידו, מלווה
בידוענים כמו ג'ורג' קלוני, יצא בהתרסה כנגד העיתונות הצהובה
וצלמי הפפראצ'י, אשר להם, לטענתו, היה חלק לא מבוטל בגרימת
התאונה.  
אולם, עדויות חדשות שהתגלו לאחר מותה של הנסיכה מצביעות גם על
אפשרויות אחרות, פחות טריוויאליות.

משפחה אחת (מלכותית) גדולה...
ישנן מספר תיאוריות קשר המסבירות את מותה הלא מקרי של הנסיכה.

אציג את הבולטת מכולן, תיאוריה, אשר בה מאמין בתוקף מוחמד
אל-פאייד, אביו של דודי, ובעליה של חנות 'הרוד'ס' בלונדון.
תיאוריה זו גורסת, כי לאחר שהבינו כי דיאנה מהווה סכנה לכתר
ולבית המלוכה, ובכך גם סכנה ליציבותה של המדינה כולה, החליטו
גורמים מסוימים בשירותי הביון החשאיים הבריטיים, ה-MI6, להוציא
לפועל תכנית התנקשות בנסיכה ובבני לווייתה. תמיכה לכך מגיעה
מכמה מקורות.
ראשית, ישנם גורמים נכלוליים בסוכנות הביון אשר מתפקדים כתאים
עצמאיים. לחלקם יש תפיסת עולם מוזרה במקצת על דברים שעלולים
להפר את יציבותו של המשטר בבריטניה. גורמים אלה אספו וגיבשו
תיקי מודיעין על אנשים ידועים רבים, ביניהם ג'ון לנון. לא בלתי
מתקבל על הדעת להניח שאותם האנשים שהאמינו כי בכוונת לנון
להנהיג מהפיכה, היו מסוגלים להאמין שביכולתה של דיאנה להסית את
ההמון וליצור גלי אי-נחת ציבוריים כלפי המשטר הקיים ובית
המלוכה. כמו כן, רבים מאמינים שבזמן היותה של דיאנה במרכז
ההתעניינות הציבורית, נטפלו והציקו לה גורמים בסוכנות הביון.
את הפרשה המפורסמת של גילויה של קלטת שיחה שבין דיאנה למאהבה,
דבר שגרם לפגיעה בדימויה הציבורי,  מייחסים לגורמים אלו.

התאונה עצמה, והאירועים הנלווים אליה, טומנים בחובם עובדות,
עדויות ואירועים מפתיעים.  
ראשית, העובדה כי לאף אחד מהשניים, דיאנה ודודי, לא נערכה
נתיחה שלאחר המוות, וכי גופותיהם הועברו במהירות להכנות לקראת
קבורה, נראית תמוהה. בייחוד משום שהחוק הבריטי דורש נתיחה שכזו
לאנשים שמתו מוות פתאומי.  
נחזור אל נהג הלימוזינה. ישנו מידע רב, חלקי ומבולבל הסובב
סביבו. בדיווח הרשמי נאמר כי הוא נהג במהירות של 120 מייל לשעה
בעת התאונה. אולם, לאחרונה פורסמו דוחות של חוקרי תאונות אשר
טוענים לחצי ממהירות זו: 60 מייל לשעה (כ-96.5 קמ"ש) (!). כמו
כן, בעניין שכרותו לכאורה של הנהג, יש שיערערו על תוקפם של
ממצאי נתיחת הגופה, אשר הצביעו על הימצאות אלכוהול בגוף, זאת
משום שלאחר המוות אחוז האלכוהול עולה בגוף, ללא קשר למידת
הצריכה. בנוסף, מצלמות המלון הראו את הנהג מתהלך ומשוחח עם
אנשים באופן קוהרנטי ושקול, דקות לפני הנסיעה.
ישנו גם שומר הראש של דיאנה, לשעבר חייל בצבא הוד מלכותה,
טרוור ריס ג'ונס, שישב גם הוא בלימוזינה. הוא היחיד שניצל
מהתאונה. על פי השמועות הוא היה סוכן 'רדום' של שירותי הביון,
אשר ניהל מעקב על דיאנה ועל אל-פאייד. ג'ונס היה גם היחיד ברכב
שחגר חגורת בטיחות.דבר נוסף הוא טענתו של מאהבה לשעבר של
דיאנה, ג'יימס היואיט, כי גורמי ביון וגורמים מתוך משפחת
המלוכה הטרידו ואף איימו עליו בעבר כי אם ימשיך את מערכת
היחסים עם דיאנה יפגעו בו.

מהלך השתלשלות האירועים שקדמו לתאונה הוא כזה:
לאחר ארוחה במלון הריץ, החליט הזוג לחזור אל דירתו של דודי.
אולם, על פי דיווחו של עד ראייה, מסלולה המועדף של הלימוזינה
נחסם על ידי מכונית בשדרת שנז אליזה, והיא אולצה לפנות לנתיב
שהוביל למנהרה, שם ארעה התאונה. שתי מכוניות ואופנוע רדפו אחר
הלימוזינה, אך אף אחד מכלי הרכב לא הכיל צלמי פפראצ'י בשלב זה;
הפפראצ'י הגיעו דקות לאחר התאונה.
לקראת הכניסה למנהרה, אחת המכוניות הללו, פיאט אונו לבנה,
התנגשה מאחור בלימוזינה וגרמה לה 'להסתחרר ולאבד שליטה' (עיתון
הגארדיאן, 13 בנובמבר 1997). מחקירת התאונה התגלו עקבות צבע
לבנים על הלימוזינה, דבר המחזק, אם לא מאמת, את עובדת קיומה של
מכונית נוספת המעורבת בתאונה.
לפני הכניסה למנהרה, האופנוע מנע את כניסתה של מכונית נוספת
למנהרה. בנוסף, עדים רבים מדווחים כי שמעו קול פיצוץ חזק
מהמנהרה וראו הבזק אור לבן ובוהק לפני התאונה (CNN). ייתכן כי
מדובר בפיצוץ שנעשה בשלט רחוק או בירי, אשר גרם למכונית לאבד
שליטה, וכן באור שנועד לסנוור את הנהג לפני הכניסה אל המנהרה.
על פי עדי ראייה, אורות המנהרה כובו דקות ספורות לפני התאונה,
ובעת האירוע היא הייתה חשוכה לגמרי.
לאחר התאונה, אנשים שרצו לכיוון זירת האירוע דיווחו כי הורחקו
מהמקום על ידי איש בלתי מזוהה שרץ אליהם. אדם נוסף, בלתי מזוהה
גם הוא, נראה מזיז את ראשו של הנהג מההגה.  
ולבסוף, מכיוון שמערכת החשמל במנהרה הייתה מושבתת בזמן התאונה,
מצלמות המנהרה לא יכלו לצלם את המתרחש, וגם לא יכלו לקבוע אילו
רכבים יצאו מהמנהרה. עדי ראייה טוענים כי ראו שתי מכוניות ואף
אופנוע מאיצים מהמנהרה מיד לאחר התאונה. עקבותיהם נעלמו.
הגיוני לשער שאם מישהו יוכל לחמוק מחקירה כה אינטנסיבית
ומחסומים הנפרשים על שטח עצום, יהיה זה גורם ממסדי זה או אחר,
לא?

"תקופה זו בחיי היא מסוכנת ביותר" / הנסיכה דיאנה

הרעיון כי הממסד עצמו יכול להיות מעורב ברצח מתוכנן היטב של
אחד האנשים המפורסמים והאהודים ביותר בבריטניה נשמע אולי הזוי,
ואף מגוחך. אולם, ספר שיצא לפני כשנה, ונכתב על ידי פול בארל,
משרתה האישי של דיאנה, חושף דברים מפתיעים לא פחות.

על פי בארל, דיאנה האמינה שמאז גירושה מצ'ארלס, משפחת המלוכה
ראתה אותה כ'מטרד.'  כמו כן, כעשרה חודשים לפני מותה, כתבה
הנסיכה מכתב, אותו הפקידה בידי בארל. במכתב כתבה כי היה בידיה
מידע על מזימה לגרום נזק למערכת הבלמים במכוניתה. הנסיכה
הוסיפה כי היא חשה שחייה מצויים ב-'סכנה גדולה,' ונקבה בשמו של
אדם מתוך משפחת המלוכה, אשר שמו נאסר לפרסום בבריטניה מסיבות
משפטיות, כמי שפועל בשמו של הנסיך צ'ארלס אשר מתכנן לפגוע בה,
על ידי גרימת חבלה במכוניתה, על מנת לפנות לעצמו את הדרך
לחתונה.

דובדבן בקצפת העוגה של תומכי התיאוריה הוא דו"ח רפואי חדש, שלא
פורסם מעולם והתגלה בשנה שעברה. הדוח חושף כי הנסיכה דיאנה
הייתה בהריון בזמן התאונה. גורם בכיר במשטרה הצרפתית אמר כי
הדו"ח נשמר בסוד כדי "למנוע מבוכה נוספת ממשפחת המלוכה
הבריטית." עוד הוא מוסיף, כי התאונה לא נגרמה כתוצאה משכרותו
של נהג הלימוזינה. אולם מקורבים לנסיכה, ביניהם משרתה האישי,
דוחים את הטענה אודות הריונה של הנסיכה.
 
בכל אופן, הצעתו של מוחמד אל-פאייד עדיין שרירה וקיימת:  20
מיליון דולרים לאדם שיצליח להוכיח את קיומה של קונספירציה אשר
הרגה את דיאנה ובנו.
יש מתנדבים?

תרמית המריחואנה

קנביס, גראס, עשב, גנג'ה, ירוק, חומר. אלו הם רק חלק מהשמות
שניתנו לצמח המריחואנה, "המפ" באנגלית של המתיישבים הראשונים
באמריקה הצפונית, ששימושו נאסר כיום ברוב המכריע של המדינות
בעולם. הסכנות הבריאותיות והנפשיות הכרוכות בעישון, והסכנה
ממעבר לסמים 'קשים' יותר הן בבסיסן של האיסור הכלל-עולמי הזה.
אך, יש שיאמרו, הן רק חלק מהתמונה המלאה, אם בכלל.

בחזרה לשורשים...

בתחילת דרכו, היה צמח המריחואנה חוקי לחלוטין. במקומות רבים
בעולם השתמשו בו: כצמח מרפא, כשמן למנורות, כנייר, כבד, כחומר
גלם זול לייצור ולהפקה, וכחומר עישון משובב נפש... בתחילת שנות
השלושים של המאה שעברה, תעשייה זעירה של מריחואנה התחילה לצמוח
באמריקה ולאיים על תעשיות הענק ועל המונופול שלהן בשוק. למעשה,
בשנת 1937, מגאזינים כמו Popular Science ואחרים חזו כי תעשיית
המריחואנה תהפוך לתעשייה המגלגלת מיליארדים בעתיד הלא רחוק.  
אך העתיד הורוד נקטע באיבו. תחילה, נחקקו חוקי היטלי מס על
המריחואנה, דבר שגרם לדחיקת רגליה מעט, אולם עדיין לא
להיעלמותה. בהמשך, בשנת 1938, הוצאה המריחואנה אל מחוק לחוק על
ידי שורת חוקי סמים שנחקקו בארצות הברית, וזמן קצר לאחר מכן גם
בכל העולם.

שלושה כוחות רבי עוצמה השתתפו ושיתפו פעולה בקמפיין להכחדת
המריחואנה.  
הראשון הוא איל העיתונות, עליו מתבסס הסרט 'האזרח כהן,'
וויליאם רנדולף הרסט, אשר בידיו הייתה שליטה כמעט בלעדית על
תעשיית הנייר-מבוססת-העץ באמריקה. כמו כן, ברשותו של הרסט
הייתה חברה גדולה לכריתת וניסור עצים. כמה פרטים על יתרונותיו
של ייצור נייר ממריחואנה לעומת ייצור מעץ: הדבר לא כרוך בהשמדת
חלקות כה רבות של יער, ודורש גם פחות חומר ייצור: אקר אחד של
מריחואנה לעומת ארבעה של חלקת עצי יער. בנוסף, הפקת הנייר
ממריחואנה מפיקה הרבה פחות כימיקלים רעליים מייצור נייר מעץ.
כך, בשנות השלושים של המאה שעברה, ידה של המריחואנה בהחלט
הייתה על העליונה, על זו של הרסט. עיתוניו של הרסט יצאו במסע
הכפשה מאסיבי כנגד השימוש במריחואנה, ולא בחלו בשום אמצעי.
משתמשי המריחואנה תוארו בין השאר כ-'כושיים נפוחי שפתיים,' אשר
המוזיקה ה'שטנית' שלהם דוחפת נשים לבנות 'לקיים קשרים מיניים
עמם.' המשתמשים כציבור, קוטלגו כשחורים, מקסיקניים, ומטורפים.
בצעד פסיכולוגי מחוכם, הרסט כפה את המילה המקסיקנית 'מריחואנה'
על תודעת קוראיו, והשתמש בה שוב ושוב, כך שלא יוכלו לזהות את
הקשר בין העשב 'השטני' לבין סיב ההמפ ההיסטורי, על כל שימושיו
המועילים.

עם הרסט שיתף פעולה גם תאגיד ענק בשם Du-Pont, אשר ייצר כותנה
סינטטית ונייר מבוסס-עץ. החלום הגדול של החברה, להלביש את
העולם בפוליאסטר, עמד בסכנה לנוכח סיביה הטבעיים של המריחואנה.
לדו פונט היו קשרים רבים בממשל האמריקני. וכך, בשנת 37' הועבר
בקונגרס חוק האנטי -מריחואנה הראשון, שהוסווה כחוק מיסוי.
זמן קצר לאחר מכן, החברה חשפה ייצור חדשני פרי פיתוחה: 'סיבי
פלסטיק,' אשר הפכו לשולטים על פלח שוק שנשלט בעבר על ידי סיבי
המריחואנה. בשנה שלאחר מכן דו פונט קראה לסיבים הסינטטיים שלה
'ניילון,' רשמה אותו כפטנט, והחלה בתהליך ייצור מאסיבי.

הצלע השלישית במשולש התעמולתי הזה היה הנרי ג. אסלינג'ר, ראש
המטה לחומריים נרקוטיים וסמים מסוכנים. אסלינג'ר, מקבילו
ההיסטורי של ג'. אדגר הובר ב-F.B.I, שנא מוזיקת ג'ז בכל ליבו,
ושנא מריחואנה אף יותר. אסלינג'ר חבר להרסט, ויחד הם יצאו במסע
תעמולה כנגד ג'אז, מריחואנה, מקסיקנים, שחורים, ומה לא. מלבד
ניסיונותיו לשלוח נגני ג'אז ידועים (כמו לואי ארמסטרונג) לכלא
באשמת שימוש במריחואנה, אסלינג'ר טען שמריחואנה גורמת לאיבוד
השפיות. אולם, לאחר שבכמה מקרים אנשים שנשפטו על רצח השתמשו
באמתלה זו כדי לטעון לאי שפיות, אסלינג'ר שינה את כיוונו וטען
כי השימוש במריחואנה יכול להביא לשימוש באופיום. בנקודה זו
בזמן ניתן לשים את האצבע ולהצביע על ראשיתה של הטענה ש-'השימוש
בסמים קלים מוביל לשימוש בסמים קשים יותר.'
נקודה מעניינת היא שאסלינג'ר קיבל את מינויו במטה מדודה של
אשתו - אדם בשם Mellon, אשר היה מזכיר האוצר בממשלה, עמד בראש
בנק שנושא את שמו, והיה בקשרים הדוקים עם אנשים כמו הרסט
והאחים דו-פונט.  
התמונה מתחילה להתבהר, לא? מעניין שלשלושת האנשים המשפיעים
ביותר על גורלה של המריחואנה בעולם הנורמטיבי, היו אינטרסים
וחוגים חברתיים ועסקיים משותפים.

אל כל אלה חברו גם גורמים אחרים, כמו ראשי תעשיות הטבק
והאלכוהול, אשר שימוש במריחואנה היווה עבורם פגיעה כלכלית
ישירה בהכנסותיהם. במשך שנים רבות, הטבק והאלכוהול, לעומת
המריחואנה, נהנו מיכולת פרסום רחבת היקף בעיתונות ובטלוויזיה.
להם, לא בדיוק היה מה להפסיד מהדמוניזציה שנעשתה למריחואנה
באמצעי התקשורת.

למה לעזאזל אין לגליזציה?

מחקרים רבים ניסו לבדוק את הקשר שבין עישון מריחואנה לבין
נזקים בריאותיים חמורים. הרשויות למלחמה בסמים טוענות כבר שנים
שהעישון גורם לסרטן, פגיעה בכושר המנטאלי, ואף מעודד התפרצות
של מחלות נפש חבויות. אולם, למעשה, מעולם לא הוכח קשר סיבתי או
ישיר בין עישון לכל הדברים הללו. בנוסף, על אף שישנו מידע רב
וזמין אודות נזקי האלכוהול והטבק, אשר פחותים מאלו של
המריחואנה, כלי התקשורת עדיין לא ששים לפרסם מידע שכזה, מחשש
עידוד לשימוש בסמים.
אז מדוע בעצם השימוש במריחואנה עדיין אינו חוקי?

רוב מדינות העולם חתומות כיום על אמנת או"ם בינלאומית נגד
שימוש במריחואנה. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בלחץ שמפעילה ארצות
הברית על מדינות העולם. הסיבה ללחץ שכזה בסיסה באינטרסים
כלכליים. שכן, ה"המפ" הוא צמח פרודוקטיבי יותר מחומרים אחרים,
וטמון בו פוטנציאל כלכלי עצום: ניתן להפיק ממנו פי 4 פעמים
נייר תערובת יותר מעץ; ניתן למחזר אותו 7 פעמים - זאת לעומת
נייר מיוצר-עץ אשר ניתן למחזור רק 3 פעמים; החלבון שבזרעי ההמפ
עשיר בערך תזונתי; וסיבית העשויה מהמפ עמידה בהרבה יותר מסיבית
עץ.
"המפ" הוא גם צמח זמין יותר ומהיר יותר לגידול. מדינה אשר יהיו
ברשותה אמצעים ושטחים מספקים, תוכל לגדל ולעבד חומר גולמי
לייצור נייר, טקסטיל, ואף תחליפים או תוספים פטרוכימיים
ותרופתיים. בכך, תעשיית הקנאביס תוכל להעצים מדינה שכזו, על
חשבונה של ארצות הברית כמובן.
וישנה בעיה נוספת. לגליזציה של גידול המפ פירושה גם ביטול
האיסור על אחזקה ושימוש במריחואנה. בכך, גידול והפצת המריחואנה
יהיו זמינים למעשה לכולם, ומחירי המריחואנה יצנחו. הנפגעים
העיקריים מכך יהיו כמובן ארגוני פשע, שעיקר הכנסתם מגיעה מהפצת
סמים ברחבי העולם.  

לגליזציה של מריחואנה עלולה לשנות את כלכלת העולם בצורה
דרסטית. מדינות רבות בעולם, בראשן ארה"ב, מעדיפות, או מאולצות,
לשמור על המצב הקיים, של כלכלה מבוססת פטרוליום. נובורישים
שיגיחו מלגליזציה שכזו, על כל עמדותיהם הפוליטיות השונות,
יאיימו על הסטטוס קוו, ועל מעמדן של קומץ המשפחות העשירות
בעולם.

זה מתחיל בגראס ונגמר ב-?
כסף, כסף, כסף. כמו תמיד, גם כאן שיקולי ממון ואינטרסים אישיים
של בעלי ממון חרצו את כיוונה של ההיסטוריה. כמובן, ניתן
להתייחס לגישה זו כמרקסיסטית גרידא, ולחזור אל הטיעונים
ה-'מקובלים' יותר כנגד השימוש במריחואנה. אך עדיין, אדם שמעשן,
או חלילה מגדל לעצמו מקורות טבעיים, צפוי לעונשים כבדים על פי
חוק, וייחשב לעבריין. בעולם חופשי לכאורה, בו לכל אדם זכות
למחשבה חופשית,  בחירותינו האישיות של כולנו עומדות בסכנה.
הקו, הדק יותר או פחות, שבין אסור למותר משתנה במהלך
ההיסטוריה. המעט שעלינו וביכולתנו לעשות הוא לשאול מי עומד
מאחרי התווייתו.    

מוקדש לטלי, אלה ועוגן...  dusk@walla.co.il

9/11

ביום ראשון אחד, לפני כ-3 שנים, בעת שביקרתי בלונדון, פגשתי
אדם מוזר בהייד פארק. הוא היה אדם בגיל העמידה ומכובד למראה,
דרום אפריקאי, והציג כרטיס ביקור של מנהל בחברה בינלאומית.
בשיחתנו, הוא טען שארצות הברית וישראל, בנפרד או בשיתוף פעולה,
שולטות ויוזמות אירועים בעולם, כמו מלחמות, מחלות והתרחשויות
שנראות לנו מקריות ובלתי צפויות. הוא מנה שורה של סיבות
ועדויות להוכחת דבריו, ביניהן המוסד, זקני ציון, והמצלמות
שפזורות בתחנות הרכבת התחתיות בעולם. אני הנהנתי בעניין, מסוג
זה שחווים כשרואים סרט מתח טוב, אך לא ממש זוכרים אותו אחרי
שהוא נגמר.
יותר מאוחר חזרתי לחדר לארוז את חפציי לטיסה שלמחרת בערב. זה
היה בספטמבר, וביום שחזרתי לארץ נפלו התאומים.  

כיום, המילים 9/11 באנגלית מתגלגלות בקלילות מפיו של כל
אמריקאי מצוי. התאריך הפך כבר למטבע לשון, לדבר שכבר לא
מהרהרים בו כשאומרים אותו. היום ההוא הפך לסמל גרנדיוזי, של
פטריוטיות, של ארצות הברית מול כל השאר, של גבורה וסבל,
ולתזכורת תמידית לקנאה ולמשטמה כנגד ארה"ב ברחבי העולם.

בסקר שנערך לאחרונה בעיר ניו יורק, התברר כי גם כיום, 3 שנים
לאחר האסון, יותר ממחצית התושבים מאמינים כי למנהיגות
האמריקנית היה ידע קודם לגבי האירועים, וכשני שליש מהם תובעים
חקירה חדשה שתעסוק ב-'שאלות הבלתי פתורות' (Zogby
International poll). וישנן הרבה שאלות שכאלה.

המוח היהודי ממציא לנו פטנטים...

אחת התיאוריות היותר מעניינות עוסקת במעורבותו של המוסד. מה
שבתחילה נראה התקפה אנטישמית משוללת היגיון קרם עור וגידים
והפך להסבר מפורט ומנומק. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, ישראל
הציגה התרעות שהיו בידיה על אנשים ממוצא ערבי אשר לומדים להטיס
מטוסים קלים. אולם, כלל ידוע הוא בתחום הביון שמשאירים מאחור
עקבות שקריים, על מנת ליצור הסחת דעת. האם באמת אספה ישראל
מידע מודיעיני על אירועי ה-9/11 לפני שהללו התרחשו?

שאלה נוספת שעולה היא באיזו מידה הורשתה ישראל לרגל בתוך תחומי
ארה"ב? ישראל, אשר מומחית בעניין הלוחמה בטרור ובאיסוף מודיעין
על איומים פוטנציאלים וממשיים, נחשבה למועמדת הטבעית לשמש ככלב
השמירה של ארצות הברית, לפיגועים לאומניים מבית ומחוץ. וכך,
טוענים רבים, נוצר מצב בו ארה"ב הסתמכה על ישראל בצורה עיוורת
וחסרת אחריות, אך כמובן התכוונה לקחת את הקרדיט על ההצלחות
והסיכולים לעצמה.  
ישראל, מצידה, הסתירה מידע קריטי שהיה בידה על הכוונה להשתמש
בחוטפי מטוסים ובפיגוע מן האוויר. היבט מעניין עליו מצביעים
תומכי תיאוריה זו הוא, כי ישראלים רבים שעבדו במגדלי התאומים
לא הגיעו לעבודה ביום האסון. באסון מגדלי התאומים נהרג ישראלי
אחד שהגיע למקום בשל עסקים, ונהרגו שני ישראלים נוספים שהיו על
המטוס שהיה בדרך לוושינגטון. טענתם המרכזית של תומכי התיאוריה
הזו היא שישראל הזהירה מבעוד מועד את הישראלים שעובדים במקום.


אך מה המניע בעצם, שבגינו תרצה ישראל לגרום ל-, או לפחות לא
למנוע, פיגוע במדינה ידידותית, אולי היחידה, ובעלת עצמה כה רבה
בעולם?
טענה שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא כי ישראל רוצה לקשור את
גורלה של ארה"ב עם זה של ישראל. מגה-פיגוע לאומני בארה"ב יכפה
על ארה"ב ברית דמים עם ישראל, ושותפות בגורל ובמטרות. במצב
שכזה, תוכל ישראל להילחם באויביה כמעט ללא כל הגבלה, ובגיבוי
מלא של ארה"ב ושל שאר העולם המערבי.  תומכי תיאוריה זו אוהבים
לצטט מדבריו של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, אשר נשאל על
משמעות הפיגוע לגבי ישראל: "זה טוב מאוד," הוא ענה, ואז תיקן
את עצמו, "ובכן, זה לא טוב, אך זה יוצר סימפטיה מיידית
[לישראל]."
דיווחים שהגיעו לאחר האסון הזכירו קבוצת ישראלים שעמדה מצדו של
נהר ההדסון בניו ג'רזי בזמן הפיגוע, צילמה אותו ולאחריו פתחה
בקריאות שמחה ובמה שנראה כחגיגה. מריה, עקרת בית מניו ג'רזי,
אשר מסכימה להזדהות רק בשמה הפרטי, הייתה עדה למחזה. מביתה,
היא צפתה בחורבות מגדלי התאומים באמצעות משקפת, כאשר הבחינה
בקבוצת אנשים במגרש חניה השכובים על גג וואן לבן, אשר "נראה כי
צילמו את האירוע. הם נראו שמחים, ובכלל לא מזועזעים." לאחר
שהתקשרה למשטרה, אותרו הבעלים, וזוהו כחברת מובינג. עוד באותו
היום נעצרו חמשת הצעירים הישראלים שנסעו בוואן. בחקירתם, התברר
ששמותיהם של חלקם מופיע בבסיס הנתונים של הביון האמריקני.
Vince Cannistraro, מי שהיה מנהל האגף ללוחמה בטרור ב-CIA,
טוען כי רבים בקהילת הביון העולמית מאמינים כי לפחות חלק
מהחמישייה עבדו עבור המוסד. לדבריו, חברת המובינג בה עבדו
שימשה כהסוואה למטרת איסוף מידע על גורמים איסלאמיים קיצוניים.

חמשת הישראלים עברו כמה וכמה בדיקות פוליגרף, לפני שגורשו
בחזרה לארץ. אחד מהם, פול קרצברג, סרב תקופה ארוכה לעבור בדיקה
שכזו מאחר שלדבריו עבד בעבר עבור שירות ביון ישראלי בחו"ל.
לבסוף הוא נכנע ללחץ חוקריו, אך יצא דובר שקר בבדיקת הפוליגרף.


ייתכן שגורמים מסוימים אף הרוויחו ישירות מהיותם בעלי ידע
מוקדם על העתיד להתרחש. בימים שבין 26 באוגוסט ל-11 בספטמבר,
נמכרו 38 מניות, בעיקר של תעופה וביטוח: של החברות אמריקן
ויונייטד איירליינס, ושל חברת Morgan Stanley (אשר איכלסה 22
קומות בבנייני התאומים), אשר מניותיהן צנחו לאחר האסון. מכירה
זו התבצעה בשיטת Short Selling- העברת המניות לצד שלישי
ידידותי, ואז קנייתם בחזרה כאשר מחירן צונח. הרווחים מ'זריקת'
המניות הללו הגיעו לכ-16 מיליון דולרים. אף אחת מפעולות המכירה
המפוקפקות הללו לא הראתה קשר לבן לאדן.

"הלם, זעזוע וצער," - באמת?

יש המרחיקים לכת וטוענים כי ארצות הברית עצמה היתה מעורבת
בפיגועים, עם או בלי שיתוף פעולה עם המוסד הישראלי. לטענתם,
מלבד האפשרות של גופים אמריקניים פרטיים להרוויח כספית מאירוע
שכזה - על ידי מכירת מניות, ייצור אמצעי לחימה מוגבר עשרות
מונים, ואינטרסים כלכליים אחרים, ייתכן שלארצות הברית עצמה, עד
כמה שזה ייראה פרדוכסלי, היה מניע משלה.

בספרו, 'שאלות כואבות,'  טוען אריק הפשמיד (Eric Hufschmid),
כי בפיגועים נעשה שימוש בחומרי נפץ בהפלת התאומים, וכן ליירוט
המטוסים. לטענתו, טיסה 93, אשר לפי הגרסה הרשמית איבדה שליטה
והתרסקה, יורטה בעצם באוויר. הוא מספק כמה הוכחות לכאורה לכך.
Hufschmid מציג גם את רשמיהם של עדי ראייה. לדבריהם, כאשר
הגיעו למקום בו, כביכול, אירעה ההתרסקות, לא מצאו זכר לשרידי
המטוס. מעט מחלקי המטוס התפזרו על שטח גדול מאוד, דבר היכול
להצביע על פיצוץ מהאוויר. רבים מהעדים דיווחו על רעש שכזה,
שמזכיר "פצצת אטום," כפי שאמרה אחת מהעדות.
הסבר להיעלמותם של חלקי המטוס והדלק שבו מספקים גורמים שהיו
ממונים על חקירת האירוע. לפיהם, בשל עוצמת הפגיעה, הקרקע נמסה,
והמטוס מעין 'חלחל' לתוכה. אולם, הסבר אפשרי נוסף הוא שכאשר
מטוס סופג פגיעה אווירית, לחץ האוויר שישרור במטוס המבוקע ישסע
אותו לחלקיקים, מסוג אלו שנמצאו בחלקת היער בפנסילבניה.
 מייקל צ'וסודובסקי (Michel Chossudovsky), שכתב גם הוא ספר
על הנושא, 'מלחמה וגלובליזציה,' טוען לחשיפת הונאה
צבאית-מודיעינית, ולטיוח של גורמים בכירים בממשל בוש. לפיו,
המלחמה בטרור אינה אלא בדיה, שמטרתה לבסס 'סדר עולמי חדש,' אשר
יישלט על ידי מי אם לא, ארה"ב; וליתר דיוק, על ידי וול סטריט
והקומפלקס הצבאי-עסקי האמריקני.  "אסון ה-11 בספטמבר הוא בדיוק
'המשבר הנחוץ' אשר סיפק לממשל בוש את האמצעי והתירוץ לפתוח
במלחמה כלל עולמית," אומר צ'וסודובסקי. הוא מוסיף, כי מטרתה
האולטימטיבית של ארה"ב היא להרחיב את גבולותיה של ה'אימפרייה
האמריקנית,' ובכך להקל על יצירת שליטה מלאה של תאגידים
אמריקניים בעולם, ושליטה משטרתית מבית.

ה-11 בספטמבר הוא האסון הלאומי הנורא ביותר שידעה ארה"ב על
אדמתה אי פעם. האם מתקבל על הדעת לשער כי יעז גורם מערבי כלשהו
- ישראלי או אמריקני - לקבוע תקדים מזוויע שכזה? האם מדובר
באנשים קרי לב ומחושבים, שאינטרסים כלכליים או פוליטיים עומדים
לנגד עיניהם בראש ובראשונה? לא הגיוני כל כך.
אבל מצד שני, זוועות אחרות כמו רצח עם, הטלת פצצות אטום,
ווידוא הריגה בילדה בת שלוש-עשרה גם הם לא ממש הגיוניים, לא?

הפרוטוקולים של זקני ציון

זה לא סוד שברחבי העולם ישנם אנשים רבים, אולי רבים מדי,
המאמינים שהעולם נשלט בידי יהודים,  ובמדינות ערביות רבות זה
אפילו לא דבר שיש לפקפק בו. בעיתונים, בסדרות טלוויזיה
ובסרטים, היהודים מוצגים פעמים רבות כגוף מאורגן, הנשלט על ידי
אגודת סתרים, המכוונת והמנווטת את ההתרחשויות בעולם. אך בעוד
שרובנו נפטור טענות אלה כבדיה מבוססת אנטישמיות וגזעניות, יהיו
כאלו שיצביעו על הוכחות לכאורה, בראשן מסמך הקרוי הפרוטוקולים
של זקני ציון.


מחר בערב, בבית הקברות - תעביר הלאה

מה זה בעצם המסמך הזה? ייתכן ששמעתם עליו בעבר, וכמוכם עוד
רבים אחרים. מעצם החזרה על עניין מסוים תמיד ימצאו כאלו
שיאמינו בו, כאילו אמיתותו של דבר תלויה בקיומו בתוך השיח
הציבורי, של פלחי ציבור מסוימים לפחות.
בכל אופן, מקורותיו של המסמך הם באירופה של המאה ה-19. במהלך
המאה הזו, כפי שזכור לכולנו בודאי, געשו הרוחות האנטישמיות
בעולם, ובאירופה בייחוד. בחממה שכזו התפרצו להם 'גילויים'
אודות חוברות ומסמכים פוליטיים וספרותיים שנכתבו לכאורה על ידי
התאגדות יהודית חבויה מעין.

את גרעיניו המוקדמים של המסמך ניתן לאתר עוד בשנת 1797, בספרו
של כומר צרפתי בשם אב ברואל (Abbe Barruel) אודות הזרם
היעקוביני המהפכני. הספר, אשר הפך לרב מכר באירופה ובאמריקה,
מתאר את קיומן של אגודות סתרים, אשר היוו כוח מניע מאחורי
המהפכה הצרפתית.  

אולם, ברואל כלל לא הזכיר בספרו יהודים. היהודים שולבו אל תוך
התיאוריה רק בשנת 1806. באותה השנה, קיבל ברואל מכתב מקצין צבא
בדימוס, הגר בפירנצה, איטליה. אדם זה הזהיר את ברואל מפני כת
יהודית. הוא טען כי ליהודים יש כוח ועושר עצומים בגודלם בעולם,
וכי הם מאוחדים יחדיו בכוונתם להשתלט על מדינות אירופה, ועל
העולם כולו. הקצין הבלתי נלאה סיפר כיצד 'התחפש ליהודי' וחשף
את ה'אויב': בסעודת חג יהודית בצפון איטליה התוודו  בפניו מספר
אנשים, כי יהודים הם אלו אשר בעצם כוננו את אגודות הסתרים
בצרפת, ועוד, טען הקצין, הם הוסיפו שבכוונתם לחדור אל תוך
שורותיה של הכנסייה הנוצרית, את הדובדבן שבקצפת הוא לא חסך
במכתבו- בכוונת היהודים להכתיר יהודי כאפיפיור.
בסוף המאה ה-19, הופיע ספר נוסף, ובו פרק שלם המוקדש לקנוניה
היהודית. הפרק, הנושא את השם המלבב "בבית הקברות היהודי
בפראג," מתאר פגישה הנערכת פעם במאה שנים, בה נפגשים זקני
שניים-עשר השבטים על קברו של רב נכבד, וזוממים את שעבודם של
הגויים. פרק זה הוצא לאור מחדש כחוברת ברוסיה ובצרפת, ובהמשך
הפך בחשיבה ובזיכרון הקולקטיביים מסיפור- לעובדה.

איך מסתובב לו גלגל...

המסמך המוגמר והשלם של הפרוטוקולים הופץ ברוסיה בתחילת המאה
ה-20. הוא התבסס על שני הספרים הללו, וכן על ספרים שונים על
המהפכה הצרפתית. המסמך עצמו, מורכב מ-24 פרקים, הנפרשים על פני
לא פחות מכ-1,200 עמודים !! ובתוכו מאוגדות הרצאותיהם לכאורה
של חברי           ה 'ממשלה היהודית העולמית.' תמצית טענתו של
המסמך היא שעמי העולם אינם מסוגלים לשלוט שליטה ראויה על עצמם
ועל משאביהם, ולכן העולם זקוק לשליט-עריץ ערמומי. כדי להביא
למהפכה המיוחלת, כך מתואר, מנסים היהודים לערער כל העת את
היציבות בעולם, ולהפנות את העמים בהם הם חיים נגד מנהיגיהם.
הסדר העולמי החדש, אותו ינהיגו, יהיה מבוסס לכאורה על מדיניות
רווחה, אך הדבר יהיה רק למראית עין, שכן לעמים הנשלטים על ידי
היהודים לעולם לא יינתן חופש אמיתי.

דברים אלו הספיקו בשביל להלהיט עוד יותר את הרוחות באירופה,
וליבו את הזעם וההיסטריה שקדמו לפוגרומים שהתרחשו ברוסיה.
במדינות רבות, כמו בריטניה וצרפת, ניתן תוקף חוזר לדברים- כאשר
חזרו והתייחסו אליהם בתקשורת הכתובה והמשודרת.
תומך נלהב לתיאוריה היה כמובן לא אחר מאדולף היטלר, אשר שילב
את המסמך היטב בתוך מצע מפלגתו, ומאוחר יותר באידיאולוגיה
הנאצית בכללותה.      
בארצות הברית, למרבה ההפתעה, מצאה התיאוריה תמיכה נלהבת ביותר
בשנות העשרים של המאה שעברה, בחיקו החם והמרופד היטב של הנרי
פורד, הלא הוא יצרן המכוניות החלוצי והמפורסם. פורד השתמש
במסמך כהסבר לתופעות חברתיות-פוליטיות-כלכליות, כגון צמיחתם של
איגודי העובדים בארה"ב, והזרם הבלתי פוסק של מהגרים לתוך ארצות
הברית. הוא גם הרחיב והדגיש את היותם של היהודים גוף מרכזי
השולט בכלכלה העולמית, וכזה המפיץ וגורם למהלכים פוליטיים
קיצוניים ברחבי העולם.

Jew?- As in Jewelry?

נדמה כי תיאוריה זו קנתה לה אחיזה בכל מקום שרק אפשר. וליתר
דיוק- בכל מקום בו יכול היהודי לשמש כשעיר לעזאזל. הפחד
הקולקטיבי מפני הבלתי ידוע הניע, ונראה כי גם ימשיך להניע, את
האמונה בפרוטוקולים, וביהודים כגוף מאוחד במטרתו כנגד העולם.
בניתוח מהיר מבוסס -פסיכולוגיה חברתית ניתן לדבר על שתי
קבוצות, כאשר לכל אחת נדמה שהקבוצה האחרת מגובשת ומאוחדת. אכן,
קל להאשים את היהודים בצרות העולם, בייחוד אם ניתן גם לטעון
שמדובר בקנוניה סודית ומתוכננת היטב.

כיהודים שחיים במדינה יהודית, אולי קשה לנו קצת לראות את
השלכותיה של תיאוריה שכזו. בחיינו היומיומיים כמעט ואין לה כל
משמעות, לא שכן, אחיזה. אולם, כפי שכבר נוכחתי לדעת כמה וכמה
פעמים בביקוריי בחו"ל, ישנם רבים בעולם שרואים אותנו- היהודים,
כגוף, ולא כאינדיבידואלים, או כעם, ככל העמים. ישנם אנשים
בעולם שבטוחים שכל היהודים חיים בעושר מופלא, מוקפים במשרתים
ובתכשיטים, במכוניות ובבתי ענק. את מבט הפליאה של J.R, ידיד
מלונדון, שהשתומם על כך שיש עניים בישראל, לא נראה לי שאשכח אי
פעם. ביטויים אנטישמיים, הקשורים לכסף ועוצמה כבר מזמן השתרשו
להם בשפות העולם. 'פנינים' כגון 'jew him out of his money,'
ו- 'don't be a jew!', הם כבר מזמן לא נחלת קומץ אנשים אזוטרי.

האם צריך להיות אכפת לנו מזה? האם בכלל אפשר לשנות משהו?
כל אחד יחליט בעצמו.
לנסות, תמיד אפשר.  

איידס: מעשה אלוהים או מעשה אדם?

הסיפור השכיח על מקורותיו של נגיף ה-HIV הוא על דייל, שנדבק
בנגיף באפריקה, כנראה ממגע מיני עם אפריקני/ם, אשר נדבקו בעצמם
ממגע עם קוף שעבר מוטציה כלשהי והפך לנשא של הנגיף. זה קרה אי
שם בתחילת שנות השמונים, הדייל הגיע לארה"ב והפיץ את מה שהפך
למחלה המידבקת והקטלנית ביותר בעולם. בשנת 1984 גילו שני צוותי
חוקרים, בארה"ב ובצרפת את נגיף ה-HIV, הגורם לטענתם למחלת
האיידס, ובישרו לעולם על המגיפה החדשה.
העולם המדעי עמד, ועדיין עומד פעור פה נוכח התופעה: כיצד
מופיעה מחלה חדשה מאין? מה גרם לה להתפרץ? ואיך מתחסנים מפניה?
שאלות אלה נשארות חסרות מענה ברובן גם כיום, כ-25 שנים לאחר
גילוי האיידס. אולם, יש כאלה המאמינים כי הופעתו של נגיף ה-HIV
אינה כה מקרית כפי שרובנו סבורים.

בתשיעי ביוני, שנת 1969, התכנסה וועידה להקצאת משאבים צבאיים
בקונגרס האמריקני. בוועידה הופיע ד"ר דונלד מקרת'ור, מנהל בכיר
במחלקה הביולוגית של משרד הביטחון האמריקני, ודרש בתוקף תקציב
לפיתוח חדש שבכוונת מחלקתו ליצור. בדבריו נאמרו הדברים הבאים:
"בתוך חמש עד עשר שנים יהיה זה אפשרי ליצור מיקרואורגניזם מדבק
אשר יבדל מגורמי מחלות קיימים אחרים בכמה אספקטים חשובים,
החשוב מביניהם תהיה העובדה כי מיקרואורגניזם זה יהיה עמיד בפני
המערכת החיסונית ותהליכים ריפויים כפי שאנו מורגלים להם כיום
בשמירה על החופש מפני הידבקות במחלות."
מקרת'ור קיבל את התקציב אותו ביקש, עשרה מיליון דולר.

פראיירים לא מתים?

ב-1986 פרסמו שני מדענים מזרח אירופאים חוברת בשם "איידס: רשע
תוצרת בית," והפיצו אותה בקרב קהילות דוברות אנגלית באפריקה.
טענתם העיקרית הייתה שנגיף ה-HIV תוכנן גנטית, על ידי ערבוב של
שני וירוסים:,Visan -ו HTLV-I אשר גורמים לסרטן בכדוריות דם
לבנות. חוברת זו, אף שלא הייתה 'מדעית,' במובן המקובל לפחות,
היוותה את הבסיס הראשוני לתחילת הדיון אודות איידס כאמצעי
מכוון ללוחמה ביולוגית.
אך מדוע שמישהו, בריא בנפשו, ירצה ליצור מחלה חדשה, שעלולה
לפגוע בו עצמו, וביקרים לו?
ובכן, נראה כי לוחמה ביולוגית אינה זרה להיסטוריה של ארה"ב.
אחד הניסויים הביולוגיים הנוראים ביותר שנערכו בארה"ב, תחת
אישורן של סוכנויות ממשלתיות, נעשה על אוכלוסיית שחורים חולי
עגבת באלבאמה, בשנות השלושים. הניסוי (Tuskagee experiment)
ארך 40 שנים, בין 1932 ל-1972, ונערך תחת מטרייתו של שירות
הבריאות הציבורי האמריקני. מטרת הניסוי הייתה לבדוק את
תוצאותיו של מה שכונה בטריוויאליות מצמררת- 'היעדר-טיפול'
בעגבת. במסגרתו, הרופאים רצו לבדוק את התקדמותה של המחלה עד
למות החולה בה, וביצוע נתיחה שלאחר המוות. ה'משתתפים' בניסוי
לא יודעו בדבר מחלתם, הפיצו אותה בסביבתם הקרובה, ומעולם לא
קיבלו טיפול תרופתי, כמו פניצילין למשל.
והיה גם הניסוי בפורטוריקנים, שנערך בשנת 1931. בניסוי, הודבקו
בכוונה בסרטן כמה עשרות פורטוריקנים במרכז רוקפלר שבארה"ב. 13
מהם נפטרו. את הפתולוג הראשי בניסוי, שהתבטא באמירות כמו:
"הפורטוריקנים הם המלוכלכים, העצלנים והמנוונים שבאדם...עשיתי
כמיטב יכולתי לקדם את תהליך ההכחדה שלהם...," - קידמה ממשלת
ארה"ב לתפקידי מפתח כמו מושב בוועדה לאנרגיה אטומית, וניהול
פרויקטים בלוחמה כימית.

פתרונות יצירתיים

מזכיר משהו לא? משהו שקרה באירופה, על ידי פנאטיים מטורפים,
מזמן.
האם לאמריקה היה 'פיתרון סופי' משלה?
זה בהחלט נראה כך, יטענו רבים.
המקרים הראשונים של איידס בארה"ב תקפו אוכלוסיה ממוקדת: את
הקהילה ההומוסקסואלית. היו כאלו שהעדיפו לראות בכך סוג של
'עונש' משמיים ל'חוטאים,' והיו אחרים, שראו בכך ניסיון להיפטר
מקבוצות לא רצויות בחברה האמריקנית, ואף בעולם כולו. אבל כיצד
זה התבצע?
בין השנים 1978-1981 נערך ניסוי בניו-יורק, בניהולו של המוסד
הארצי לבריאות, בו השתתפו מעל אלף גברים הומוסקסואלים
וביסקסואלים. על המשתתפים היה להיות מתחת לגיל 40, בריאים,
ופעילים מינית בקשר לא מונוגמי. הניסוי הוגדר כבדיקת טיפול חדש
למניעת מחלת צהבת B. למשתתפים ניתן חיסון ניסיוני, אשר נאמר
להם כי הוא מונע את ההידבקות במחלה. מסתבר שצהבת הייתה הקטנה
בבעיותיהם של המשתתפים בניסוי, שכן תוך 6 שנים ממתן ה'חיסון'
יותר מ-64% מהמשתתפים בניסוי אובחנו כנשאי איידס.

בשנים שלאחר התפרצותה הראשונית של מחלת האיידס, פקדה המחלה גם
קבוצות אחרות, רובן משתייכות לשולי החברה, או לפחות לא
למיינסטרים. נרקומנים, פרוצות, ושחורים החלו ליפול כמו זבובים
בארצות הברית של שנות השמונים ותחילת התשעים. המאמינים כי ידה
של ארה"ב הייתה ביצירת נגיף ה-HIV טוענים כי גם אם לא הוחדרה
המחלה בצורה ישירה לאוכלוסיות הללו, הדבר נעשה בעקיפין, בהיותן
של קבוצות אלו חסרות משאבים חומריים והסברתיים להתגונן בפניה.


ישנם אף המרחיקים לכת, וגורסים כי כוונת ארה"ב לא הייתה 'רק'
לבצע טיהור גזעני, אתני ומעמדי, אלא אף הונעה בשל סיבות
כלכליות וביטחוניות. שכן, בהינתן ההזדמנות והרצון לכך, לא מן
הנמנע להשתמש בנגיף האיידס ככלי להשמדה המונית, ולפגיעה ממוקדת
באויבים ובאוכלוסיות לא רצויות. העובדה כי הנפגעים הרבים ביותר
ממחלת האיידס הם תושבי יבשת אפריקה נמצאת בבסיס השערה זו.
במאי של שנת 1987 פרסם העיתון The London Times כתבת שער,
המקשרת בין תכנית חיסון כנגד אבעבועות רוח באפריקה לבין
התפרצות המחלה במרכז היבשת. רוברט גאלו, מהצוות האמריקני שגילה
את נגיף ה-HIV, הסכים כי חיסון זה, שהקיף מיליוני שחורים
ביבשת, עלול היה להעיר וירוס איידס 'רדום.' בארה"ב הסיפור הזה
חוסל. הוא לא הופיע בטלוויזיה ובאף אחד מהעיתונים המובילים.  

אפריקנים רבים מאמינים כי מחלת האיידס היא תוכנית מערבית
שנועדה לפגוע בהם, ובאוכלוסיות חלשות אחרות. רבים מאמינים
שהעולם המערבי ביצע ומבצע עדיין רצח עם במקומות שונים בעולם.
לטענתם, אין הסבר מספק בנמצא מדוע איידס קיבל מימדים
קטסטרופאליים דווקא באפריקה ובמדינות עולם-שלישי אחרות, אך
לעומת זאת לא התפשט בצורה דומה או אפילו קרובה לכך במערב.
השליטה הקולוניאלית שהייתה גלויה, הפכה לסמויה, אומרים תומכי
תיאורית הקשר, ולפיהם המאבק לעצמאות של מדינות אפריקניות נתקל
בחומה מבוצרת היטב. לטענתם, הרצון לשמר את הכוח הקולוניאלי
וכלכלי של מדינות מערביות על מדינות עניות בעולם, בנוסף
לקורטוב או יותר של גזענות נמצא בבסיס דפוסי התפשטותה של מחלת
האיידס בעולם. זו גם הסיבה שממשלות מערביות מסרבות לתמוך, ואף
מונעות,  ניסיונות ייצור עצמאי של תרופות -מעכבות- איידס על
ידי המדינות האפריקניות עצמן.


בובות על חוט, אנחנו?

האם התכוונה ממשלת ארה"ב לפגוע במכוון בקהילות ספציפיות מבית
ומחוץ, במטרה ל'טהר' את החברה ו 'על הדרך' לשמר את מעמדה
כמעצמת-על כלכלית ופוליטית? האם, לחילופין, או אולי בנוסף, היא
התכוונה להפוך קבוצות אלו ל'שעיר לעזאזל,' עליהם תוכל החברה
להפיל את האשמה, בעוד לה כמדינה יש כלי ביולוגי בעל עצמה? נושא
נוסף שאפשר להרהר בו הוא קיומו האפשרי של חיסון למחלה. הגיוני
לשער שאם מחלה כמו איידס 'הוזמנה' ויוצרה באופן מלאכותי, ראשי
התכנית דאגו גם להבטיח לעצמם, ולקומץ נבחרים אחרים אמצעי מיגון
מתאימים.
אולי זה היה פרויקט מתוכנן היטב, או כזה שיצא מכלל שליטה, אך
בעולם בו קיימת האפשרות או היכולת ליצור מחלה כמו איידס בצורה
סינטטית במעבדה, יש לכולנו סיבה טובה לחשוש מהעתיד המצפה לנו,
ולאנושות כולה.

רוזוול - האם יש חייזרים בינינו?

חייזרים. הוליווד מוצפת בסרטים שנעשו על הנושא- החל בחטיפות
והסתתרות של חייזרים בעולמנו, סטייל 'פלישת חוטפי הגופות,'
ו'גברים בשחור,' וכלה במפגשים עמם, ידידותיים כמו ב'אי.טי', או
מסתוריים כמו ב' מפגשים מהסוג השלישי,' שניהם תוצרת פס הייצור
של סטיבן שפילברג.
גל סרטי ה-Sci-Fi, שבצבץ בתחילת שנות החמישים והגיח ברוב עצמה
בשנות השבעים, חוזר, והפעם  משחזר את הצלחתו בטלוויזיה, מסביב
לעולם, בדמותן של סדרות כמו 'רוזוול,' 'מסע בין כוכבים,' ואף
הסדרה (המצחיקה בטירוף יש לומר) 'מפגשים מהסוג האישי.'
לא רבים יודעים שהסדרה 'רוזוול,' המוקרנת אצלנו בערוץ שלוש,
וכן בערוץ   Star World האסייתי, מבוססת על חרושת שמועות ידועה
ומוכרת היטב בארה"ב. אולם, בעוד שלגבי רובנו חייזרים קיימים רק
על מסך הטלוויזיה או הקולנוע, ישנם הטוענים כי החייזרים נמצאים
כאן מזה שנים.

זה לא ציפור, זה לא מטוס, זה-?

לפני תקרית רוזוול ולאחריה, היו וכנראה גם יהיו, דיווחים רבים
על עצמים בלתי מזוהים, המוכרים מביניהם כוללים: סימנים מוזרים
בשדות שיבולים, דיווחים של אסטרונאוטים על עצמים מוזרים בחלל,
ואף מרדף אחר עצמים דיסקיים המרחפים בשמיים.
מרדף שכזה התרחש ב-23 בנובמבר, בשנת 1953. באותו אירוע תמוה,
מטוס חיל האוויר האמריקני,   F-89 פתח במרדף אחר עצם בלתי
מזוהה, אולם דבר מוזר התרחש לפתע: שתי הנקודות שהופיעו על מסך
המכ"ם, משני כלי הטיס, הפכו לפתע לנקודה אחת, זו הבהבה קצרות
ונעלמה. המטוס וטייסו- לוטננט פליקס מונקלה (Felix Moncla)
נעלמו ללא זכר.
למעשה, כמה ימים ספורים בלבד לפני פרשת רוזוול התקבל דיווח של
איש עסקים בעל רישיון טיס פרטי על היתקלות בעצמים מעופפים בלתי
מזוהים. הטייס- קנת' ארנולד, סיפר על מרדף שערך במטוסו הפרטי
אחר לא פחות מ-9 (!!) כלי טייס "בצורת צלחות," אשר תיארם
כ-'מתנועעים' ו-'מתפתלים.' אחד הפקידים אשר רשם את דו"ח האירוע
תמצת את הדברים, וטבע בלא משים לב את המונח הפופולארי "צלחת
מעופפת," (Flying Saucer) בשפה האנגלית. חיל האוויר, מצידו,
התייחס למרדפו של ארנולד כ'חזיון תעתועים'.  
אולם, הדבר שמבדיל את רוזוול משאר דיווחי עב"מים ותיאוריות
טיוח הממשלתי לסוגיהן, ומה שגרם לה להפוך משם של מקום בניו
מקסיקו לביטוי שגור, הייתה העובדה שבמקרה זה מדובר כנראה במקרה
של טיוח אמיתי של עובדות.    

אז מה קרה שם, ברוזוול, בשני ביולי, שנת 1947?

העובדות היבשות מצביעות על כך שבאותו היום, התקבלו מספר
דיווחים על עצם גדול וכסוף המתנודד לו בשמיים, אשר לבסוף התרסק
אל תוך חולות המדבר ברעש גדול. אין עוררין גם על כך שהממשלה
גילתה עניין מיידי בהתרחשות. הממשל האמריקני שלח מייד צוות
שיחקור את זירת האירוע. הצוות דיווח על מציאת פיסה מתכתית
גדולה, וזו נשלחה לבסיס חיל האוויר בדייטון, אוהיו לבדיקה
מעמיקה. גנרל רוג'ר ראמי, הקצין האחראי על בדיקת האירוע, הורה
לאנשיו לא לדבר על הנושא עם העיתונות. אולם לפני שהספיק להטיל
מצור שתיקה בבסיס יצאה הודעה לעיתונות מטעם קצין העיתונות
בבסיס, אשר הכריזה על כך שבידי חיל האוויר "צלחת מעופפת"
(Flying Disk). תחנת רדיו מקומית באלבקרקי מיהרה לנצל את
הדליפה החדשותית ודיווחה על כך למאזיניה. תוך כדי השידור הגיע
מסר בהול מה-FBI הדורש להפסיק מיידית את השידור:
"Attention Albuquerque: cease transmission. Repeat. Cease
transmission. National security item (...)"
יום למחרת כינס חיל האוויר מסיבת עיתונאים, ובה הודיע שמה
שהתרסק ברוזוול היה בעצם כדור פורח.

12 המופלאים

עובדה ידועה היא שלחיל האוויר האמריקני יש תיקיות בהן מתועדים
כל האירועים והדיווחים הנוגעים לעצמים בלתי מזוהים. ב'תיקיות
הספר הכחול,' הללו, כפי שהן קרויות, ניתנים לכל דיווח שכזה
הסברים 'מדעיים,' דהיינו, כאלו המצויים בטווח הנורמות
הציבוריות המקובלות. באופן לא מובן או מוסבר, תקרית רוזוול כלל
לא מופיעה שם, דבר המעניק משנה תוקף לפרשה כולה.
ייתכן כי רוזוול הייתה נשכחת מלב הציבור, כמו דיווחי עצמים
בלתי מזוהים רבים אחרים, אלמלא היה מדובר כאן בקשר ממשי וישיר
עם חייזרים.
חוקרי עב"מים רבים משוכנעים בקיומה של וועדה הקרויה MJ-12.
וועדה זו, כשמה כן היא, הייתה מורכבת משנים עשר מומחים מתחומי
הצבא, האקדמיה והביון, היא הוקמה לאחר אירועי רוזוול, ומטרתה
לכאורה הייתה לנהל ולהסתיר את אחד האירועים החשובים ביותר
התולדות האנושות- מפגש ישיר עם חייזרים. את דיווחיה העבירה
לנשיא דאז, אייזנהואר. התיאוריה גורסת כי וועדה זו דיווחה
במסמכים שמורים היטב על מציאתן של "ארבע ישויות ביולוגיות
חוצניות," אשר הופיעו במרחק של כ-2 מייל מזירת ההתרסקות,
לכאורה שתיים מהן היו עדיין בחיים בזמן מציאתן. הטענה הרווחת
היא כי כיום גופותיהם של ארבעת החוצנים שמורות בהקפאה במתקן
ממשלתי סודי שבלוס אלאמוס, ניו מקסיקו.  
ההשערות והספקולציות סביב וועדת ה- MJ-12 נמשכות גם בימינו.
ישנם כאלו המאמינים כי וועדה זו קיימת במתכונת דומה גם כיום.
מטרתה המרכזית, על פיהם, היא להמשיך במלאכת הטיוח, ו'לטפל' בכל
דיווח חדש שצץ. ישנם כאלו אשר אף מאמינים כי וועדה זו משמשת
שמתווך ישיר בינינו לבין החוצנים שחיים בקרבנו.  

מה הסיכוי ?

סיבות אפשריות לטיוח שכזה ניתן למנות על יותר מיד אחת, אנושית
או לא. מניע מרכזי לרצונה של ארה"ב להסתיר את הימצאותם
(הנוכחית או שבעבר) של חייזרים על פני כדור הארץ נובע מההנחה
שידע הוא כוח. ידע על חוצנים- על דרכי ההתקשרות עמם, על
הטכנולוגיה שלהם, על ההיסטוריה שלהם בכדור הארץ ועל מעשיהם
כאן, מתורגמים לכוח, שיכול להוביל אף לשיתוף פעולה סמוי עמם.
כל אלו מן הסתם, הנם דברים שמעצמה כמו ארצות הברית לא תחפוץ
שיהיו בידיהם של יחידים, שלא לדבר על מדינות אחרות. סיבה
נוספת, לא פחות חשובה, היא הרצון לשמור על הסדר הקיים. ניתן רק
לשער מה יתחולל בעולם באם יתגלה גזע חוצנים, או אפשרות של קשר
עם ישויות אחרות- יש לשער כי פאניקה, היסטריה, משיחיות
ואנארכיה יהיו לא מן הנמנע.    

מבחינה סטטיסטית, הסיכוי שכדור הארץ, כוכב לכת אחד מבין
אינספור הכוכבים הקיימים ביקום, הוא היחיד עליו מתקיימים חיים-
הוא קלוש. בהנחה שקיימות צורות חיים אחרות אי שם בחלל, השאלה
המתבקשת היא- האם מישהו מהם ביקר כבר אצלנו? או שמא, בהתחשב
במצבו של הכוכב שלנו כיום- מכל הכוכבים שבעולם, למה שחייזרים
ירצו לבוא דווקא אל שלנו?

כבר נאמר ונכתב רבות על האפשרות כי חייזרים היו כאן בעבר. את
בניית הפירמידות במצריים, את מבנה הסטונהאנג' באנגליה
(Stonehenge), את הצורות הסימטריות הפרושות על גבי קילומטרים
של שדות חיטה, (ואת תופעת מייקל ג'קסון יש שיוסיפו..) לא ניתן
להסביר כיום בצורה מספקת.
האפשרויות הן עצומות, למי שמוכן להאמין בכך. האם "מרכבות האש"
המוזכרות בתנ"ך היו בעצם חלליות? האם יש מישהו, או משהו, שצופה
בנו בכל רגע נתון?
תסתכלו טוב טוב מסביבכם- על האנשים שיושבים לידכם, או עומדים,
אוכלים, או מדברים, על הבוהים, התוהים, והמקשקשים, ותענו בכנות
לעצמכם: נו, לא אפשרי שאולי, לפחות אחד מהם הוא בעצם חייזר?

ווטרגייט

כיום, כאשר נתקלים במילה באנגלית עם הסיומת 'גייט,' ניתן להבין
שמדובר בפרשייה גדולה, שערורייתית בדרך כלל, מהסוג שארצות
הברית מכירה היטב. פרשת ווטרגייט, היא אחת כזו, אך יותר מכך:
היא אם כל סקנדלי ה'גייטים' שבאו לאחריה.

המקרה המוזר של שומר בשעת בוקר מוקדמת  

על פי הגרסה המקובלת, בבוקרו של ה-17 ביוני, שנת 1972, פראנק
ווילס, שומר בקומפלקס המשרדים שבמלון ווטרגייט שבוושינגטון,
הבחין בפיסת נייר דבק שמחזיקה את הדלת שבין החניון לחדר
המדרגות במרתף פתוחה. בהניחו שצוות הניקיון שכח להסיר את
הנייר, הוא הסירו, אולם, כשחזר לשם יותר מאוחר ראה כי חתיכת
הדבק הוחלפה בחדשה. ווילס מיהר לקרוא למשטרה, זו הגיעה, ועצרה
חמישה אנשים החשודים בפריצה לחדר המטה של הועידה הדמוקרטית
הלאומית. בחקירה, התברר כי הפורצים חזרו בשנית למקום לאחר שכבר
פרצו לשם 3 שבועות קודם לכן, כדי לתקן ציוד האזנה וצילום
שהתקלקל ואף להתקין ציוד חדש. כך התגלתה והחלה השערורייה
הגדולה ביותר בתולדותיה של ארה"ב.
על רובה של הפרשה בטח כבר שמעתם: על הניסיונות של הנשיא ניקסון
ושל אחרים לטייח את כל העניין, על קלטות הבית הלבן (ועל הקטע
החסר בן 18 הדקות), על תהליך ההדחה ועל התפטרותו של ניקסון,
וכמובן את משפטו הבלתי נשכח של הנשיא: 'I am not a crook'.
פרשת ווטרגייט היא אולי אחת הפרשיות הבודדות שניתן לומר עליהן
בבטחה כי אכן הייתה מעורבת בהן קונספירציה, במידה זו או אחרת.
אולם, אף על פי שרוב פרטי הפרשה ידועים ישנן עדיין סוגיות
הדורשות מענה.

TrapGate ?
ראשית, ישנו העניין של הגרסאות הסותרות שמסרו חמשת האנשים
שפרצו למשרד הועידה הדמוקרטית. חלקם טענו שחיפשו 'לכלוך' ששמר
ראש הועדה הדמוקרטית על ניקסון, וחלקם טענו מאוחר יותר שבכלל
חיפשו חומר מודיעיני לצרכים פוליטיים שנמצא במקום אחר בכלל
בחדר. כך או כך, נדמה שהסיכון לא שווה את התוצאה- מדוע לסכן כל
כך הרבה בשביל כה מעט?
כך התפתחה לה תיאורית 'המלכודת הדמוקרטית' (The Democratic
Trap Theory), אשר מתומכיה נמנה לא אחר מהנשיא ניקסון עצמו,
אשר כתב בזיכרונותיו כי "כל העניין נראה כל כך חסר היגיון...עד
כי כמעט ונדמה שזה סוג של הפללה"...

שורשיה של תיאורית  המלכודת נעוצים בעדויות שנגבו במהלך החקירה
בסנאט. עדויות אלה חשפו את העובדה כי באפריל 72' מסר חוקר פרטי
מניו- יורק, איי.ג'יי וולסטן-סמית' שמו, מידע לעוזרו של ראש
הועדה הדמוקרטית, לארי או'בראיין, ולעיתונאי ג'ק אנדרסון,
אודות מבצע בילוש חשאי ועצמאי כנגד הועדה הדמוקרטית שמתבשל, אך
עוד לא יצא אל הפועל. וכך ,טוענים תומכי ניקסון מושבעים-
בהיותם בעלי ידע מוקדם על הכוונה לפרוץ למשרדיהם, הפלילו אנשי
הועדה הדמוקרטית את ניקסון, ואת הממשל הרפובליקני כולו- בכך
שהפכו פריצה 'פשוטה' של כמה רפובליקנים שפעלו מטעם עצמם,
לקנוניה רחבת היקף של האזנות סתר, אשר לכאורה בראשה עמד
הנשיא.

גרסה אחרת, או אולי נדבך נוסף, להפללה שכביכול התבצעה קשורה
לשוטר, קארל שופלר, אשר ביצע את המעצרים בפרשת ווטרגייט. הטענה
היא ששופלר ידע מראש על הפריצה, אם מהדלפה של אחד מהפורצים,
ואם מהדלפה מכוונת של אנשי הועדה הדמוקרטית. העדויות לכאורה
לכך מתבססות על כמה דברים:
ראשית, ביום האירוע, לאחר סיום משמרת של 8 שעות, ביקש שופלר
להאריך את המשמרת, ולעבוד שעות נוספות- כל זאת ביום הולדתו שחל
בדיוק באותו היום...כאשר התקבלה הקריאה על פריצה למשרדי
ווטרגייט, שופלר וצוותו היו למרבה הנוחיות, במרחק של כמה
בלוקים ספורים מהמקום, כאילו חיכו לתחילתו של האירוע. וכאילו
לא די בכך, אחד ממכריו של שופלר, אדמונג צ'אנג, העיד כי בשיחה
מאוחרת יותר עם שופלר "[הוא] קיבל את הרושם כי שופלר היה בעל
ידע מוקדם על הפריצה."
שופלר, בתגובה, טען כי צ'אנג הוא סוכן CIA , אשר ניסה להציע לו
סכום כספי של 50,000 דולרים, תמורת הודאה על היותו בעל ידע
מראש. כמענה לשאלה מדוע העדיף לעבוד שעות נוספות באותו היום
השיב: "פשוט התחשק לי ככה..."

לבבות לוהטים בוושינגטון

גרסה אחרת לאירועים, שאינה קשורה להפללה זו או אחרת, סובבת
סביב, איך לא, סקס. על פי מחברי הספר 'מהפיכה שקטה,'- לאן
קולודני ורוברט גאטלין, היה זה בעצם היועץ הנשיאותי, ג'ון דין,
אשר החל את כל הפרשה. האג'נדה של דין, כך הם טוענים, לא הייתה
'משמימה' כמו חיפוש תיקי לכלוך פוליטי, או האזנה למקור זה או
אחר.לפיהם, המטרה האמיתית (והעסיסית יותר) של הפריצה לבניין
ווטרגייט הייתה למעשה מציאה וחשיפה של מסמכים סודיים המכילים
שמות, מספרי טלפון, ואף צילומים של פרוצות. על פיהם, אחד איש
קשר -  חבר הסגל הדמוקרטי בתפקידו, וסרסור לעת מצוא, ארגן
מפגשים מיניים בין רשת של 'פרוצות יוקרה' ואנשי מפתח במפלגה
הדמוקרטית. במשרד של הועדה הדמוקרטית, כך נטען, היו תיקים
המכילים את פרטיהן של אותן בנות, תיקים אשר שימשו מעין 'עלוני
שיווק' שלהן.
ארוסתו של דין, מורין בינר, הייתה, תחזיקו חזק- חברתה ושותפתה
לדירה של ה'מדאם,' שעמדה בראש רשת נערות הליווי. על פי גרסה
זו, היועץ הנשיאותי פשוט רצה לוודא ששם חברתו לא מופיע ברשימות
(אך אולי גם להשתמש בהן כקלף מיקוח פוליטי). מכך יוצא שהנשיא
לא היה מעורב כלל בנעשה, וכל הסיפור הוא הרבה פחות קונספירטיבי
ממה שהיה נדמה, אם כי הרבה יותר לוהט...

בור עמוק

וישנן טענות אחרות, על אג'נדות של אנשים שונים, שביקשו להפיק
תועלת מהטלת האשמה על הנשיא.  במהלך כל הפרשה, קיבל העיתונאי
בוב וודוורד בקביעות הדלפות מידע על הפרשה ממקור, ואשר שסירב
לחשוף (ואשר לא ידוע עד עצם היום הזה), שזכה לכינוי 'גרון
עמוק.'
אחד הניחושים לגבי זהותו של האיש, הוא כי מדובר בגנרל אלכסנדר
הייג, ראש הצוות הנשיאותי דאז. בספרם, מצביעים קולודני וגאטלין
על קשר בין העיתונאי לגנרל: בעברו, היה וודוורד מתדרך בחיל
הנחתים האמריקני, ועבד בעבר מול הייג, ואף תדרך אותו כמה וכמה
פעמים. אך מדוע שהייג ימסור לוודוורד אינפורמציה
(ודיסאינפורמציה) על האירועים, כך שהזרקור יישאר על ניקסון?
על פי קולודני וגאטלין, הסיבה לכך היא כי כך היה יכול הייג
להימנע מחשיפת סודות אפלים מעברו, בראשם השתייכות למעגל ריגול
בפנטגון, אשר החזיק בדעה כי ניקסון רך מדי בטיפולו בעניין
ויאטנאם וסין הקומוניסטית. משהתפוצצה פרשת ווטרגייט, מיהר הייג
לכסות את עקבותיו בפרשה, וטייח את האירוע כך שקיומו של מעגל
הריגול לא יתגלה בחקירת הפרשה. בכך, הוא גרם לניקסון להיראות
אשם עוד יותר, ולבסוף לדחיקת רגליו מהבית הלבן. למעשה, טוענים
גאטלין וקולודני, כך בעצם השיג הייג את מטרתו הראשונית-
'מהפיכה שקטה,' בה יצא הצד היוני מן המשחק.  

סיום ללא סוף

נראה כי את התמונה הגדולה יש בידינו: הייתה פריצה, האשמים
נתפסו, נמצאו קלטות וציוד מפליל, ואכן היה טיוח או לפחות
ניסיון.
אולם לכמה מהפרטים 'הקטנים' עדיין אין מענה, בכל אופן לא כזה
שגלוי לעין הציבור: מי הזמין את הפריצה למשרדי הועדה
הדמוקרטית, ומדוע? למי היה מכוון ציוד הציתות שנמצא במשרד?
וכאשר החל הטיוח בפרשה, מי טייח את מה ולמי?
כמו כל פרשייה המערבת תיאורית קונספירציה עסיסית, נראה כי גם
במקרה זה לעולם לא נדע, לפחות לא בביטחון מלא.

שירים הפוך על הפוך

מי לא אוהב מוזיקה? לא נראה לי שיש כזה אדם בכלל (ואם כן-
אמממ... What the fuck is wrong with you?). כמובן, לכל אחד יש
את ההעדפות שלו או שלה, אבל זה לא ממש משנה, כל עוד מוזיקה
גורמת לך להרגיש משהו בפנים, אם זה עצב, שמחה, או פמפום חושים
עצבני, היא עושה את מלאכתה כראוי.
מלבד העברת תחושות, שירים יכולים להעביר גם דברים אחרים,
קונקרטיים יותר, כמו מסרים למשל.  שירים כמו  Puff the Magic
Dragonהמטיפים לתרבות הסמים, ו- Imagine, הקורא ליצירת מציאות
חדשה, מהווים דוגמא טובה לכך. אבל בעוד שישנם שירים המעבירים
מסרים בצורה גלויה, ישנם כאלו העושים זאת באופן חמקמק יותר,
ומעבירים מסרים מסוג אחר, הדורשים לרוב דמיון ומוטיבציה כדי
'לפצח' אותם.

הדרך הפשוטה ביותר להסוות מסרים בשיר היא באמצעות שתילת קטע
אודיו הפוך בשיר, אשר יתגלה רק כאשר משמיעים את השיר 'ברוורס'.
נשמע מופרך? ממש לא- לתופעה קוראים בעגה מקצועית
Backmasking,וישנם הרבה שירים כאלה בנמצא, שכאשר משמיעים אותם
לאחור מתגלים מסרים בלתי צפויים בעליל.
ראשית התופעה הזו, או יותר נכון גילויה, מקורה בלהקת הביטלס,
בזמן בו הגיחה לעולם פרשיית 'פול מקרטני מת'. כזכור, שדר רדיו
מדטרויט 'חשף' את העובדה שפול מקרטני, חבר הלהקה, בעצם מת, וכי
נגן הבס בלהקה אינו אלא מתחזה. אל שלל העדויות שהציג לכאורה
הצטרפה גם פיסת עדות מעניינת: שירים מ 'האלבום הלבן' שהכילו
קטעים אשר בהרצה לאחור משמיעים משפטים המעידים על מותו לכאורה
של מקרטני. בשיר  I'm So Tired למשל, אותו מבצע ג'ון לנון,
ניתן לשמוע בסוף השיר (די בבירור יש לציין) את המילים הבאות:
"Paul is dead man, miss him, miss him, miss him".  

Backmasking

וישנם גם שירים נוספים. ובהם ניתן לשמוע, מי בבירור ומי בעזרת
דמיון מפותח, מסרים שונים.
סוג אחד של מסרים שכאלו קשור בפולחן לשטן, וגרם להיסטריה לא
קטנה בשנות השבעים. חוגים דתיים רבים בעולם, ובארה"ב מיוחד,
יחד עם המוני אימהות מודאגות, קראו להחרים את מוזיקת הרוק'נרול
בטענה כי היא משמשת כלי בידי לא אחר מאשר השטן בכבודו ובעצמו,
לניווט ולעיצוב עולמן של נפשות צעירות ובלתי מנוסות. למרבה
האירוניה, דווקא חוגים שמרניים אלה הם אלו שהצביעו לראשונה על
מסרים שטניים לכאורה, המצויים בשירי רוק כאשר משמיעים אותם
לאחור. דוגמאות בולטות לכך נמצאות בשירים מוכרים של להקות
שהצליחו בקנה מידה עולמי. בשירה של להקת לד זפלין למשל,
Stairway to Heaven, בשמיעה זהירה ומוקפדת ניתן לשמוע טקסט של
סגידה לשטן. גם בשיר המושמע תדירות בארצנו,  ,Hotel
Californiaניתן לשמוע מסר דומה. אכן, לא מדובר בתופעה שולית של
כמה להקות נידחות שמחפשות פרסום וגימיק.
ישנן להקות אשר אף משתמשות בBackmasking- כמעין קוריוז, או יש
שיאמרו, בונוס למעריצים אדוקים במיוחד. להקת פינק פלויד למשל,
שתלה קטע אודיו מוסווה בשיר Empty Spaces, אשר מברך בגלוי את
השומע על גילויו את 'המסר הסודי' בשיר...
אם מעולם לא שמעתם על התופעה הזו, או שאף פעם לא שמעתם קטע
מעין זה ברוורס, בודאי תשמחו לדעת שיש אתרים המציגים שירים
כאלו. אחד מהאתרים היותר טובים שיצא לי לבקר בהם, הוא האתר של
ג'ף מילנר, אדם פרטי, אשר הפך את תחביבו לדבר קצת יותר ממוסד.
באתר שלו תוכלו למצוא גם שירים של אמינם, בריטני ספירס ואף של
להקת קווין - בכולם ניתן לשמוע מסרים מסוגים שונים. בשיר של
קווין למשל, Another One Bites the Dust , ניתן לשמוע בהרצה
לאחור של הפזמון הנושא את מילות כותרת השיר את המשפט: "It's
Fun to Smoke Marijuana" ...כתובת האתר
היא:http://www3.telus.net/jefmil/stairwaybackwards.htm. שווה
לבקר.
לאלו מבינכם אשר רוצים להריץ שירים לאחור בעצמם, תוכלו לעשות
זאת באמצעות תוכנת עריכת קבצי MP3 כגון SoundForge.


בכוונה תחילה?

עד כאן הכול טוב ויפה. אולם בשלב זה ישנה שאלה שרצוי וראוי
שתעלה. האם נשתלו מסרים אלה, ודומיהם בכוונה? ואם כן, לשם מה?
(גימיק? צורת מחאה? הטפה?).
או שמא מדובר בסך הכול בסוג של מקריות מופלאה,  מהסוג שמאפשר
גם למצוא בתנ"ך, על כל ספריו ופרקיו, צפנים ומסרים מוחבאים.
מחקר שערכו שני פסיכולוגים,  J. Vokey ו-  J.D. Read, בשנת
1985 מצביע על מסקנות לא הכי מעודדות, לאוהבי שירים בכלל,
ולחובבי צפנים וסודות למיניהם בפרט. במחקר נלקחו קטעי אודיו
מסוגים שונים, כגון שירים פופולאריים וקטעי מזמור מהתנ"ך. מתוך
300 הנבדקים שהשתתפו במחקר 10% בלבד דווחו על שמיעת מסרים כאלה
ואחרים משמיעה של הקטעים לאחור. אולם, כאשר הקריאו מראש לאותם
נבדקים ביטוי שלכאורה היה טמון בקטע, 90% דווחו על שמיעת
הביטוי. החוקרים הסיקו כי אם אכן תופעת ה-Backmasking  אכן
קיימת, הרי שהיא אינה אפקטיבית...
ואכן, מבחינה מדוקדקת של שירים שונים אשר לכאורה מכילים מסרים
וביטויים שונים, את רובם לא ניתן לזהות ללא הצגה מראש של הטקסט
האמור, או ללא שמיעה חוזרת ונשנית של השיר, הכול, כמובן, מלווה
בקורטוב של דמיון.  

אל האינסוף ומעבר לו...

בכל אופן, תופעת ה-Backmasking גרמה לרבים להסתכל על חוויית
שמיעת השירים בצורה שונה. מי יודע, אולי הדברים לא מסתיימים רק
בכך. האפשרויות פתוחות. מסרים תת הכרתיים למשל. זוכרים את
השמועה המפורסמת על הפריימים ששתלה חברת קוקה קולה בתוך סרטי
קולנוע בשנות החמישים?
הסערה הייתה סביב הרעיון כי ניתן להשפיע על אנשים, ועל
התנהגותם (במקרה של קוקה קולה- על הרגלי הצריכה) באמצעות קטעי
שמע או קטעים ויזואליים. בצורה דומה, ניתן לדמיין, כי יהיה (או
שמא כבר היה?) ניתן להשפיע על אנשים באמצעות המוזיקה אותה הם
שומעים, ללא ידיעתם. בפעם הבאה שתשמעו שיר ופתאום תרצו לאכול
איזה חטיף מאוד מסוים, לקנות משהו, או סתם להרים טלפון לחבר,
אולי כדאי שתחשבו שוב, ותנסו להבין מאיפה זה בא...  

מי היה ג'ק המרטש?

כמעט כל מי שמבקר בלונדון, ובמיוחד ב- 'London Dungeon ' ישמע
על הרוצח הסדרתי המפורסם של העיר, הלא הוא 'ג'ק המרטש' (Jack
the Ripper). ג'ק המרטש, והמיתוס סביבו הפכו במאה השנים
האחרונות לחלק מהיסטוריית העיר והמונומנטים שלה בדיוק כמו
הביג-בן, חילופי המשמרות ובנייני הפרלמנט.
ראשיתה של הפרשה הוא בשנת 1888, בה נרצחו ובותרו גופותיהן של
לפחות חמש פרוצות באזור האיסט-אנד בעיר, ברדיוס של מייל אחד
בלבד. ג'ק המרטש לא היה הרוצח הסדרתי הראשון של העיר, וגם לא
האחרון. אולם הוא הופיע בנקודת זמן קריטית, בה כוחה החברתי של
העיתונות עלה, אנשים רבים יותר רכשו השכלה ויכולת קריאה
וכתיבה, וכן בתקופה בה שררה מבוכה פוליטית. וכך, מעלליו של
המרטש פורסמו מדי יום ביומו בעיתון, כמו תגובותיה וממצאיה של
המשטרה. זאת בעוד ששתי המפלגות הגדולות בבריטניה השתמשו בתופעת
הרציחות לתועלתן האישית.
למען הסר ספק, הרוצח האמיתי מעולם לא נתפס, ומעולם לא הוכחה
אשמתו של אף אחד מהאנשים שנחקרו ונעצרו באותה התקופה. שמועות,
דעות והשערות היו לרוב, דבר שרק העצים את המיתוס ואת
הספקולציות סביבו.

ג'ק המרטש: היהלום שבכתר

אז מי הוא בעצם ה 'מועמד' הראשי לתפקיד ?
ראשית, כדאי שנתחיל בפירוט קל של שיטת הפעולה של הרוצח, דהיינו
ב 'מודוס אופרנדי' שלו. בעלי קיבה רגישה יאלצו אולי לדלג.
מניתוח לאחר המוות של הגופות, נמצא כי לרוצח היה חייב להיות
ידע בסיסי לפחות באנטומיה. לאחר שחנק אותן, ביצע הרוצח חתך
שמאלי בגרונן של הגופות. דבר שהפחית בצורה משמעותית את זרם הדם
היוצא מן הפצע- גם בגלל שפעולת הלב הופסקה, וגם בגלל צורת
החיתוך. בנוסף, במקרים של רצח סדרתי על רקע מיני, אין זה נדיר
שהרוצח ייקח לעצמו 'מזכרת' מהגופה. וכך גם עשה ג'ק המרטש: מכל
גופה הוא ביתר חלק מסוים אותו הוא לקח לעצמו. המעניין בדבר הוא
שביתורים אלו נעשו בדיוק ובמומחיות, מבלי לפגוע באיברים אחרים
ולרוב גם ללא חיתוכים מיותרים, זאת על אף שהם התבצעו בתנאי
סביבה קשים- בחוץ, תחת עלטה, תוך לחץ זמן והשגחה מפני התקרבותם
של אנשים למקום.    
זו הסיבה בגינה הפך במהלך השנים הרופא המלכותי של המלכה
ויקטוריה, Sir William Gull, לחשוד פוטנציאלי מרכזי. בספרו,
"ג'ק המרטש: הפיתרון הסופי," מציג סטפן נייט תיאוריה מפורטת
בנוגע למעורבותו של בית המלוכה בעניין. על פי נייט, ראשית
הפרשה היא בעצם ברומן שניהל נכדה של המלכה, הנסיך אלברט
ויקטור( הידוע בשם 'אדי'), עם בחורה בשם אנני קרוק, אשר בנוסף
להיותה מ 'פשוטי העם,' הייתה למרבה הצער גם קתולית - שני דברים
שעוררו את חמתה של המלכה משגילתה את הרומן, ואת הנישואים שבאו
לאחריו, ואשר יכלו גם להוביל למהפכה בשלטון.  
וכך, המלכה גייסה לעזרתה את ראש הממשלה דאז, Lord Salisbury,
אשר הפריד בין זוג האוהבים. אנני נשלחה למעין מוסד רפואי סגור,
שם טופלה בידי לא אחר מאשר Gull, אשר דאג לשבש את זיכרונה ואת
דעתה, ושם גם נותרה מאושפזת במשך כל חייה.
אולם, לזוג נולדה בת לפני הפרידה הכפויה, ולה הייתה מטפלת בשם
מארי קלי, אשר הייתה בעברה פרוצה, וחזרה להיות כזו לאחר שנותרה
מחוסרת עבודה. בכל אופן, קלי, בהיותה שתויה כמעט באופן תמידי,
החלה להפיץ את הסיפור בקרב תושבי האיסט אנד, האזור בו עבדה.
ארבע מחברותיה נכנסו לתמונה והציעו לה לדרוש דמי שתיקה
מהשלטון. זה היה השלב בו החליט לורד סאליסברי להתערב- הוא קרא
שוב לרופאה של המלכה לעזרה, ויחד הם רקמו תכנית להיפטר
'מהבעיה' ולהציל את השלטון מנפילה. נייט טוען ששניהם, יצרו
למעשה את 'ג'ק המרטש' - כאשרGull ביצע את הרציחות per se,
ושניים מידידיו תיפקדו כנושאי כליו וכמשגיחים בזירת הפשע. קלי
וחברותיה, כפי שבוודאי כבר מובן מגרסא זו, נרצחו- כולן באותה
השיטה, בחודשים אוגוסט עד נובמבר של שנת 1888. נייט אף מוסיף
וטוען שאנשים נוספים בבית המלוכה, ואף במשטרה היו שותפים
לקנוניה, עזרו לטייח ולטשטש עקבות, ואף סייעו במציאת 'שעירים
לעזאזל' שהובאו למעצרים ולחקירות. 'שעיר לעזאזל' שכזה היה אדם
בשם Montague Druitt, אשר נעצר, ויותר מאוחר נרצח, בנסיבות
בלתי ברורות עד היום (נשמע מוכר? - פרשת JFK ורצח לי אוסוולד
צצים בראש למישהו?).

וריאציה 'משופרת' יותר לסיפור, קושרת את Gull עם ארגון ה
'בונים החופשיים'. לאחר שקיבל התקף לב, כך הולך הסיפור, הפך
Gull למעין בונה-חפשי-מטורף, אשר טרח ויצר את דמותו של רוצח
תאב-מין חסר מעצורים, זאת בשילוב של מסורת וידע קדום של איגוד
הבונים החופשיים. כחיזוק לטענה זו מעלים תומכיה את העובדה
לכאורה ששניים מחבריו של Gull, אשר שיתפו איתו פעולה לכאורה
ברציחות, היו חברי הארגון. אחד מהם היה  Sir Robert Anderson,
קצין בכיר במשטרה הבריטית.  

גרסא נוספת לפרשה טוענת כי הנסיך אדי, הוא בעצם הרוצח האמיתי.
לפיה, אדי, אשר היה חולה בעגבת חמורה סבל מפרצי אלימות בלתי
נשלטים, במהלך שוטט ברחבי האיסט אנד, ותר אחר קורבנות אפשריים.
זאת, עד אשר שומרים מן הארמון תפסו אותו, וסגרו אותו תחת
דלתיים נעולות, עד יום מותו ממחלת העגבת.  


מבט אל העתיד

במהלך השנים נכתבו ספרים רבים על הנושא, סרטים נעשו, ומאמרים
נכתבו. כל זאת במטרה לנסות ולגלות מי היה הרוצח האמיתי בפרשה,
אך בעקיפין, גם לנסות ולהבין מה מניע אדם לבצע מעשי רשע כה
ברוטאליים. האם בית המלוכה אכן היה מסוגל, בשאיפותיו ובמעשיו,
ל'היפטר' מאנשים אשר איימו על יציבותו, גם במחיר של רציחות
חסרות רחמים? או שמא היה זה אדם פרטי, אשר בטירופו ובתאוותו
קטל את חייהן של חמש נשים ובכך יצר את אחת מהפרשות הבלתי
מפוענחות והמוכרות ביותר בעולם?
נדמה שגם כאן לעולם לא נדע את האמת, ולו בשל כך שהשעון מתקתק,
והסיכויים למצוא עדויות נוספות הולכים וקטנים. חוץ מזה, בעידן
של אלימות כלל עולמית הולכת וגואה, ובתקופה של מספר מקרי רצח
בלתי מפוענחים כגרגרי חול הים, למישהו באמת יש זמן ומרץ להשקיע
במשהו שקרה לפני כל כך הרבה זמן? מצד שני, שבירת מיתוסים
ופיצוח מגה-פרשיות הם הרבה יותר קורצים מלחקור את מותו של
'סתם' איזה פלוני אלמוני. לפחות לפעמים ככה זה נראה.

שייקספיר- מי אתה?
מי באמת כתב את יצירותיו של שייקספיר?

'להיות או לא להיות - זו השאלה'. זה בוודאי אחד מהמשפטים היותר
מפורסמים בעולם כולו, אך בניגוד למשפטים וציטטות רבים אחרים,
אשר הוגיהם נעלמו אי שם בתהום הנשייה, על מקורותיו של משפט זה
ניתן להצביע בקלות, זה כמעט נחשב לחטא תרבותי באם לאו. כמובן,
מדובר בלא אחר מאשר שייקספיר המהולל, אשר העשיר את עולמם
התרבותי של דורות רבים מספור בלא פחות מ-38 מחזות, 154 סונטות
ו-5 שירים, אשר רובם ככולם נלמדים, מוצגים, מעובדים, מחודשים
ומפורשים שוב ושוב ברחבי העולם.
אולם, נדמה כי בתקופתה האחרונה הולכים ומתגברים הקולות
המפקפקים בכך ששייקספיר כתב כמות כה גדולה ומרשימה באיכותה של
חומר בתקופה של 23 שנים בלבד (בין השנים 1590 ל-1613), וטוענים
לקיומו של שותף נסתר, אשר עבודותיו הוצגו תחת שמו של שייקספיר.
 

מי אתה שייקספיר?

וויליאם שייקספיר, נולד בעיירה קטנה בשם  Stratford-upon-Avon
באנגליה של ימי הביניים, לאב סוחר חסר ידיעת קרוא וכתוב.
לימים, שייקספיר היה לשחקן חובב ולאיש נדל"ן לעת מצוא. למותו,
כך נראה, לא היה השפעה או רושם גדול על אנשי אותה התקופה. יותר
מכך, אין בנמצא כל תיעוד המראה על כך ששייקספיר רכש השכלה
גבוהה כלשהי, ובצוואתו אין שום אזכור לכתיבה, לא שכן אף לספר
שעלול להימצא ברשותו...
בניגוד לאלו אשר יראו בעובדות אלו כנקודת פתיחה (צנועה
אמנם...) בלבד ליוצר דגול וגדול מהחיים עצמם, רבים רואים בהן
אודות חייו של שייקספיר כעומדות בסתירה לעושרם, שנינותם ואף
גאוניותם של הכתבים אשר נושאים את שמו של אדם בעל ניסיון חיים
ועושר מחשבתי ולשוני כה דלים לכאורה.

אופציה ב'

באותה התקופה, בימי שלטונה של המלכה אליזבת' הראשונה
(1558-1603) חי אדם בשם אדוארד דה-וורה (Edward deVere), הרוזן
ה-17 של אוקספורד. בהיותו אריסטוקרט ואציל, הוא היה בן בית
בחצר המלכה, מקורב לשלטון, ובעל זמן, ידע וקשרים אשר בוודאי
יאפשרו לו ליצור ולפרסם יצירות, תחת שמו או תחת שם פסידונים.
הוא האדם אשר נטען לגביו כי כתב את כתביו של 'שייקספיר' אך
השתמש בשם עט בדוי. אפשרות שנייה היא כי השניים- דה וורה (או
אדם אחר) שיתפו פעולה ביניהם בחלק גדול מן היצירות- ויחד יצרו
עושר כמותי ואיכותי שכמותו מעטים מהאינדיבידואלים בהיסטוריה
האנושית  הצליחו ליצור.

הוכחות לכאורה

שאלה פשוטה חייבת להישאל לפני כל דבר אחר: מדוע ירצה אדם
להסוות את העובדה כי כתב יצירות אשר אין עוררין לגבי טיבן
ואיכותן הנדירות?
המניע מגיע אולי מהיצירות עצמן, ונושאיהן. שכן, יצירות רבות
היו בעלות אופי פוליטי ואף חתרני במובהק (המלט? מקבת?) - מסוג
זה שאינו יכול להיות מובע על ידי אדם המקורב לחצר המלוכה כגון
דה וורה, מה שכן בימי הביניים הבלתי פלורליסטיים בעליל.  
על פי Charlton Ogburn, במאמר שפרסם ב-Harvard Magazine
בנובמבר 1974,  בימיו של שייקספיר איש למעשה לא חשב אותו
לכותבן של היצירות המזוהות עמו, או לכותב בכלל ליתר דיוק.
לפיו, 'אגדת שייקספיר' החלה כשני עשורים לאחר מותו, כאשר פרסם
אדם בשם  John Aubrey את פרטיו הביוגרפים של שייקספיר כפי
שהפכו ידועים לכל במשך 400 השנים שחלפו מאז. על פי גרסא זו,
מחברן האמיתי של היצירות אימץ לעצמו שם עט בדוי, אשר במקריות
(או לאו) תאם לשמו של אדם בשר ודם.  למעשה, בסוגיה זו נדרש בית
משפט אנגלי להכריע בשנת 1964. בסיומו של המשפט, אשר כלל בין
השאר הוכחות של פרופסור לספרות מאוניברסיטת אוקספורד, הכריז
השופט, מר Justice Wilberforce, כי העדויות לטובתו של
שייקספיר, בן עיירת Stratford הן " קלושות מבחינה כמותית".    


אחד הדברים המעניינים ביותר, העומדים לטובתה של התיאוריה
המצדדת בקיומו של כותב אחר, הוא נושאן של היצירות. בהקשר זה
עולה סוגיה רבת שנים- האם כותב יכול לכתוב רק מתוך ניסיון
חייו, ומתוך ידיעותיו ותרבותו, או שמא אפשרי הדבר ליוצר ל 'צאת
מתוך עורו'- כפי שבוודאי שייקספיר, בן עיירה קטנה באנגליה נדרש
לעשות.
רבים הם אלו המחזיקים בדעה ש 'אמן יכול לכתוב רק את
האוטוביוגרפיה האישית שלו'. על פיהם בוודאי לא ניתן לראות חוט
מקשר בין יצירותיו של שייקספיר- העוסקות רובם ככולן בבני המעמד
העליון, באצולה, בחצרות מלוכה ובאינטריגות פוליטיות, לבן
התנהלות חייו הצנועה לכאורה של בן סוחרים פשוט. האזכורים הרבים
של מקומות גיאוגרפיים מרוחקים (איטליה, דנמרק), של תרבותם
ושפתם, של ארגונם הצבאי, של משפט ואומנות, של מונחים מוזיקליים
ושל כ-200 שמות של צמחים ויותר מ-85 שמות של חיות, של ידע
רפואי עשיר ושל ידע נרחב בספורט-  גם הם מצביעים על איש רחב
אופקים וידיעות, בוודאי לא איש חסר השכלה ומעמד.
נדבך נוסף הוא העושר הלשוני ומשחקי הלשון הרבים ביצירותיו של
שייקספיר, אשר קצרה היריעה מלפרטם כאן. רק כדי לסבר את האוזן,
נתון מופלא הוא כי אוצר המילים ביצירותיו של שייקספיר גדול
מ-25,000 מילים !! איש לפניו או אחריו לא העשיר כך את השפה
האנגלית בכל כך הרבה מילים חדשות ובמילים ששורשיהן לטיני
ויווני.
ביצירותיו, שייקספיר הרבה להתייחס גם לשפה עצמה, ולשמות
וחשיבותן. במחזה 'רומיאו ויוליה' למשל, הוא אף הגדיל לעשות
כאשר דמותה של יוליה אומרת לאהובה רומיאו (אשר נשבע בירח על
אהבתו אליה) שישבע בשמו הוא ולא בדברים אחרים, חסרי משמעות
אמיתית. באחדות מהסונטות שלו ישנו אף משחק מילים על בסיס השם
שלו- ''Will, ובאחרות, הוא מתייחס לנושא אף ביתר 'העזה',
בכותבו שורה כגון זו: "every word doth almost tell my name."
למרבה ההפתעה, או שלא, כאשר נשקלים הנתונים שלעיל, מתברר כי
יצירותיו הראשונות של שייקספיר פורסמו ללא שם המחבר! שמו של
שייקספיר הופיע כחתימה בלבד בדף ההקדשה של כל יצירה. ב-1609
אפילו, יחסית מאוחר ליצירותיו של שייקספיר, כאשר פורסמו סונטות
חדשות ואינטימיות שלו, דף ההקדשה שלהן נכתב על ידי המוציא לאור
(!), דבר המרמז על כך שיוצרן אינו בנמצא, או אף בין החיים,
השערה המתחזקת אף לנוכח קיומו של המונח "ever-living"- בהקדשה
המתייחס לכותב היצירה- מונח אשר היה נאמר באותה התקופה רק
בהתייחס לאדם שנפטר. אולם, כאמור, לשייקספיר היו עוד מספר שנים
טובות לכאורה לחיות...


על צדק וחיות אחרות

אכן, המילים הנודעות "What's in a name?..." (מתוך 'רומיאו
ויוליה'), מקבלות גוון חדש, בהתחשב בדיון הסוער המתקיים סביב
סוגיית המחבר האמיתי של כתבי 'שייקספיר'. מהו שם בעצם, ומה
חשיבותו? לגבינו, הקוראים, זה אולי לא אומר הרבה, קרדיט ליוצר
זה או אחר, מה זה כבר משנה?...
בעידן בו הנורמה המקובלת היא להוריד שירים, סרטים, משחקים ומה
לא מהאינטרנט, בזמן בו זכויות יוצרים נרמסות תחת רגליהם
השועטות של מפוחדי ה-'אני לא אצא פרייאר' למיניהם, נראה כי
סוגיית שייקספיר נבלעת לה בין בליל השמות, היצירות ומיני
שערוריות יומיומיות מי יותר ומי פחות.
ובינינו, מה חשוב מי כתב מה, גם ככה מי כבר מצלם את הכריכה
בספרייה ?

שערוריית ההצבעות בארה"ב

בחירות. זו אולי הנקודה הכי רגישה במשטר דמוקרטי, עקב האכילס
שלו. אי אפשר בלעדיו, אבל גם רבים המנהיגים שהיו ששים ל 'דלג'
על שנת בחירות כשזו מגיעה, או לפחות להיות בשנת שגשוג פוליטי
וכלכלי, או לחילופין- במלחמה.
בארצות הברית של אמריקה עיקרון ההצבעה, בו כל קול הוא בעל משקל
שווה, ללא הבדל כלכלי, דתי, ובמאה השנים האחרונות גם ללא הבדל
מין וגזע. האמריקאים חיים את העיקרון הזה. כבר בגנים ובבתי ספר
נערכות בחירות- החל בבחירות למועצת תלמידים, לועדי כיתות,
לתורנויות, וכלה בבחירת מלך ומלכת נשף הסיום. האמריקני הממוצע
יודע, ומה שיותר חשוב מכך- מאמין שהוא חלק מרוב. הוא ירים את
קולו כדי לגבור על אחרים, יחלק פליירים וסיכות, יניף כרזות
ויצא להפגנות, ויעשה את המרב לנצח, אבל ברגע שנופלת החלטה,
זהו- הכול נגמר מבחינתו, הרוב החליט, וצריך פשוט לחכות, לפעם
הבאה, בשנה הבאה, בעוד ארבע, כמה שייקח.
וכמו תמיד, יש את אלו שרוצים את דרך הקיצור. ובארץ של מיליוני
תושבים מסתבר, כך יש הסבורים, לא כל כך קשה לזכות בבחירות גם
ללא תמיכתו של הרוב.

החזק שורד

דבר ידוע הוא שמי שחזק בארה"ב, ובעצם בכל מקום בימינו, שורד.
הטענה היא שגורמים אינטרסנטים בעלי ממון וכוח פוליטי מעוותים
בשיטתיות את ההצבעות בארה"ב, על פי ראות עיניהם. זוכרים את
הבלגאן בבחירות 2000? ג'ורג' בוש הבן זכה בהפרש קולות זעום
לעומת יריבו ג'ון קרי, חוב אותו הוא חב עד היום למדינת
פלורידה. בפלורידה, שיצאה לשמצה בשל פרשת אי תקינות ההצבעות
שבה, התברר כי קולותיהם של אלפי תושבים קשישים נזנחו והוגדרו כ
'בלתי תקינים' לאחר שהתקשו לנקב את המקום המתאים ליד שם המועמד
בו בחרו.

האחים Ken ו- Jim  Collier, אשר כתבו את הספר Votescam, טוענים
כבר שנים כי ההצבעות בארה"ב מזויפות- הנגע פשט בכולן כולל
כולן: מהקונגרס האמריקני והבחירות הארציות, ועד לבחירות
לנשיאות. על פי התיאוריה שלהם הגוף שבעצם שולט בתוצאות הבחירות
הוא לא אחר מאשר התקשורת האמריקנית. בעוד יש כאלה שיתקשו לראות
בפיזור של גופי מדיה כה רבים כגוף אחד, האחים Collier טוענים
כי חברות התקשורת הגדולות מכוונות ומתקנות את תוצאות הבחירות,
לפני שהללו מתפרסמות. כך, הם טוענים, יש ביכולתם לא רק לחזות
את התוצאות מראש, אלא גם ל'בחור' את מנהיג המועדף עליהן, עם
ידיעתו או בלעדיה. תגליתם הגדולה של האחים Collier, היא כי
לאחר שנערכת הצבעה בארה"ב, הדין הוא, לפחות כך הדבר בבחירות
הארציות, שהקולות עוברים לידי חברה מרכזית ופרטית. לדבריהם,
בעלי אותה חברה הם בעצם אלו שעומדים גם בראש (ישירות או
בעקיפין) אותם גופי מדיה שמדווחים על התוצאות בתקשורת. ב-1964
קם ארגון שכזה, ה-NEC (The News Election Service) אשר הורכב
מחברות התקשורת המרכזיות בארה"ב, ביניהן ענקיות כגון- NBC,
ABC, CBS.  

בעידן טכנולוגית המחשוב של ימינו זיוף קולות נעשה עסק קל למדי.
חדירה פשוטה יחסית למחשב מרכזי המכיל את התוצאות ושינוי
המספרים שבו, וזהו, הבחירה השתנתה. אין צורך לשחד בוחרים,
להעלים פתקים, ולהחיות מתים. לטענת האחים Collier, במידה
והתוצאות האמיתיות יחשפו בשלב יותר מאוחר, כמו במקרה בו ועדת
הקלפי סופרת את הקולות בעצמה לאחר הבחירות, הדבר יהיה למעשה
חסר חשיבות. ספירה ובירור של קולות שכאלו אורכים חודשים, זמן
יקר במונחים של זיכרון ציבורי. מה גם שחברות התקשורת יכולות
להיכנס גם כאן לתמונה- להשתיק את כל העניין, או לשנות גם כאן
את התוצאות.

גם התוכנה עצמה, EL-80, המשמשת כתוכנת הבחירות הפופולארית
ביותר בארה"ב, נבדקה על ידי מומחים שונים ונפרדים, ונמצאו בה
פגמים רבים, ביניהם החלפת שמות המועמדים, כשל בזיהוי, דיווח
והדפסת טעויות ואף כשל ברישום קולות. התוכנה נחשבת גם לנגישה
למדי- כמעט כל אדם עם ידע בסיסי בשפה בו היא כתובה יכול לחדור
אליה ולשנות בה נתונים.  

ועדיין היה גורם אחד, שעמד כעצם בגרונן של חברות התקשורת
הגדולות: סקרים. לא סקרים שנערכים בטלפון, או במחשבים, אלא
סקרי מדגם, כאלה שנערכים מיד כאשר האדם שהצביע יוצא מחדר
ההצבעה. אכן קשה לשנות דבר שכזה. וכך, שאלה פשוטה, שעמדה
במרכזם של מרבית סקרי הבחירות: "במי תבחר?", הייתה לרועץ בדרכן
של חברות התקשורת, אשר שוב נאלצו להתחרות זו בזו בדיווחים
ובסטטיסטיקות. הבעיה, כך נדמה, נפתרה בשנות ה-90'. ב26 לפברואר
של שנת 1990 איחדו שלושת הרשתות הגדולות בארה"ב את שיטת הסקרים
שלהן, כך שמעתה יבצעו 'סקר יציאה' אחד בלבד, המשותף
לשלושתן...

 תחיית המתים

זיוף קולות אינו עניין שזר לארצות הברית. עובדה מטרידה,
ובמיוחד כאשר ידועים כל כך הרבה מקרים שכאלו. נותר רק לתהות
כמה מקרים לא נחשפו מעולם, מבחינה סטטיסטית לפחות אמורים להיות
עוד הרבה, יותר מדי מכפי שההיסטוריה בוודאי תוכל לשאת.
אחד מהמקרים היותר מפורסמים (חשד לפחות) לבחירות לא כשרות
בחירתו של הנשיא המנוח ג'ון פ. קנדי. הנשיא קנדי, שהיה אחד
מהנשיאים הפופולאריים ביותר בארה"ב, נבחר למעשה בהפרש קטן
מיריבו ריצ'ארד ניקסון: 49.9% לעומת 49.7% בלבד!
במהלך השנים, משהתבררו קשריו של הנשיא ושל שאר משפחתו- רוברט
(שר המשפטים) ואביהם (שגריר ארה"ב לשעבר) עם משפחת הפשע
המאורגן בארה"ב, החלו לצוץ האשמות בדבר קניית קולות ואף זיוף
הצבעות. סם ג'יאנקנה, הבוס , כך נטען, דאג לפזר כספים במדינות
בהן הייתה תמיכה למלגה הרפובליקנית, או שהיה הפרש תמיכה קטן
יחסית בין שתי המפלגות. ג'יאנקנה ואנשיו אף הרהיבו עוז, כאשר
לכאורה 'הקימו לתחייה' את קולותיהם של אזרחים שנפטרו, על ידי
כך ששלחו מתחזים שיצביעו בשמם. אך משפחת ג'יאנקנה לא עבדה
בהתנדבות. היא דרשה, ויש שיאמרו גם קיבלה, יד חופשית, או לפחות
הקלה מורגשת, בפעילויותיה ה 'עסקיות' בזמן משטר קנדי.

מה שהיה היה

'כאן זה לא יכול לקרות'. אנחנו מתוחכמים מדי, חשדנים מדי,
ביקורתיים, ושסועים בדעותינו. לפחות נדמה שבתכונות אלה יש כאן
בישראל גם קצת נחמה. האם ניתן לשנות תוצאות בחירות גם בישראל?
בחירות לראשות הממשלה, לכנסת, לעירייה, הצבעות חוק, הצבעות
תקציב, הצבעות מפלגה.
ההיסטוריה מראה כי היכן שיש דרכי קיצור תמיד ימצאו אלו שילכו
בהן. הצבעות כפולות, לחיצה 'בטעות' על כפתור הצבעה שכן, פסילת
קולות שנויה במחלוקת, שוחד ושחיתות ציבורית הן תחילתן של
תופעה. העבר חתום וההיסטוריה נעולה, אך את מה שיהיה יש בכוחנו
לקבוע, כרוב, הנכס העיקרי שבידנו הוא גם חסרוננו הגדול- האמונה
כי לקולו של כול אחד מאיתנו יש משמעות, שווה בין שווים.
אכן, נחמד להיות אופטימיים.      

ביל גייטס-
מזימת השתלטות על העולם ?

אתם מדליקים את המחשב שלכם בבית, במשרד, אצל האח, הדוד, החבר,
באינטרנט קפה, ובכל מקום בעצם- ומיד תראו את החלונות המוכרים
מציצים להם על הדסקטופ של כמעט כל מחשב ביתי ומשרדי. תכנת
ההפעלה, "מיקרוסופט," היא התכנה הפופולארית ביותר בעולם, אין
על כך ויכוח. אולם, בעוד שאמנם קיימות לה מתחרות בשוק,
מיקרוסופט מחזיקה במונופול על השוק: קרוב ל-95% מהמחשבים
האישיים מבוססים על תוכנת ההפעלה של מיקרוסופט. לא מזמן
הסתיימה לה תביעת ענק בה נתבעה חברת מיקרוסופט, והבעלים העומד
בראשה- הלא הוא ביל גייטס, האיש העשיר ביותר בעולם. הטענה
העיקרית בתביעה הייתה כי מיקרוסופט השתלטה על שוק האינטרנט.
ענקית התוכנה נחשדה בכך שהיא מאלצת את משתמשי האינטרנט לבחור
במנוע החיפוש 'אקספלורר' במקום במתחרה 'נטסקייפ נביגייטור',
ובכך בעצם יוצרת מאזן בלתי הוגן של שוק ללא תחרות.

קרם דה-לה-קרם

כמובן, משמעותה של יצירת מונופול היא גם ברווח כספי ענק המוזרם
מדי שנה לחברת מיקרוסופט ולבעליה. אך, יש הגורסים, לא בעצמה
כלכלית גרידא נעצר המומנטום.  
לכאורה, ביל גייטס מייצג את החנון האולטימטיבי: כזה שחרש במגמת
מחשבים עוד בתיכון, הגה תוכנות מחשב עוד לפני שהעולם ידע בכלל
מה זה מחשב ביתי, ועשה הון מפיתוח חדשני ושמיש. כחנון, הוא
אינו מאיים. מה גם שאנשי יחסי הציבור שלו דואגים לצייר אותו
שוב ושוב כאדם שכל שאיפתו היא להפוך את המאה ה-21 ליותר "user-
friendly".
אך האיש, השווה כ-30 מיליארד דולרים (!!!), אשר לאחרונה הוגדר
כ"איש החשוב ביותר בעולם" על ידי עיתון ה'ניו-יורק טיימס',
רחוק מלהיות פילנתרופ.
נקודה ראשונה ובסיסית עליה מצביעים מתנגדי קורפורצית-גייטס
ושות', היא כי תוכנת ההפעלה עצמה אינה בעלת יתרון משמעותי, או
יתרון בכלל, על פני מתחרותיה (לינוקס למשל ). למעשה, רבים
הליקויים שהתגלו בה בתקופה האחרונה. מסכים שנתקעים, תכניות
שנסגרות, באגים שונים ופרצות אלקטרוניות הם רק חלק מהבעיות.
דוגמא מוכרת ולא כל כך רחוקה היא וירוס 'התולעת'. הוירוס הזה
פגע לפני כשנה במיליוני מחשבים בעלי תוכנת "חלונות" ברחבי
העולם, וגרם להפסדים כספיים כבדים, נזקים לחומרה ולמידע יקר,
ולטרחה רבה מצד המשתמשים. כל זאת- בגלל פרצה שהייתה קיימת
בתוכנה: שכן, למיקרוסופט היה חסר 'טלאי' כלשהו בתוכנה שאפשר
יצירה והפעלה של וירוס שכזה.
ישנה הסכמה כללית בציבור משתמשי המחשב החובבנים והמקצוענים, כי
תכנת "חלונות," על אף תפעולה הפשוט יחסית, רחוקה מלהיות המוצר
הטוב ביותר שיש לשוק להציע.

אם כן מדוע הפכה מיקרוסופט לתאגיד ענק, במתכונתה הנוכחית כיום?

התשובה נעוצה שתי סיבות עיקריות: שיווק מצוין ותחבולות עסקיות
אגרסיביות. כאמור, אחד המהלכים המוצלחים ביותר, אשר ביססו את
החברה ואת מקומה הבלעדי בפלח השוק העולמי ב-25 השנים שעברו מאז
הקמתה הוא יצירת מונופול בשוק האינטרנט, מראשית דרכו. כמו כן,
מייקרוסופט הוציאה מעל ל-300 מיליון דולר על יצירת תדמית של
יריבה לתאגידי אינטרנט אחרים, ובראשן America Online. השנה
הגיע שווי השוק של מיקרוסופט לכ-371 מיליארד דולר, ומחזור
המכירות שלה לשנת הכספים שהסתיימה ביוני 2000, מסתכם ב-23
מיליארד דולר (גידול של 16% לעומת השנה שעברה). החברה מעסיקה
30 אלף עובדים, ב-60 מדינות. מלבד גייטס, בין 400 האנשים
העשירים ביותר של אמריקה נכללים כיום כעשרה מחבריו, שהיו
שותפיו ועוזריו בהקמת מיקרוסופט ובניהולה, אך הפכו כמעט כולם
למתחריו.
על השליטה הכמעט בלעדית של מיקרוסופט בעולם (המחשבים...) אין
כמעט עוררין. השאלה המתבקשת היא מה אפשר לעשות עם כוח בלתי
נתפש שכזה. כיוון אחד בו אפשר ללכת הוא הכיוון החיובי: ביל
גייטס מבקש לקדם את העולם, ולקדם בד בבד את תפיסת העולם שלו
לגבי עולם טוב ונאור יותר. גייטס למשל, הוציא מיליארדים על
פיתוחה של חברת מדיה חדשה, שתעמוד כמתחרה לחברות כמו Time
Warner ו- Disney, והוציא מעל ל-400 מיליון דולר על יצירת
תשתית לרשת טלוויזיה עתידית באינטרנט. גייטס גם תרם בעבר
מיליארדי דולרים למטרות שונות, ובהן 17 מיליארד דולר לחינוך
ילדי אמריקה.

חלונות האופל ?

כיוון אחר הוא הכיוון שכיף להרהר בו, אך ספק אם הוא באמת קיים,
חוץ מבדמיוננו. ברשת קיימים עשרות אתרים שכותרתן היא משהו
בסגנון: ""Bill Gates is Satan. בבסיס כולם הטענה כי ביל גייטס
הוא שליחו של השטן על פני האדמה, אם לא השטן בעצמו. 'הוכחה'
לכך מספקת נומורולוגיה מתחכמת: שמו המלא של גייטס הוא William
Henry Gates III, המרה של האותיות לקוד ASCII (קוד אמריקני
סטנדרטי לחילופי מידע), וחיבור כל המספרים שיצאו יחד נותנת את
הסכום 666, הלא הוא מספר השטן... וזה לא נגמר כאן. תוכנת
חלונות עצמה: WINDOWS 95, נותנת את אותה התוצאה בדיוק, כאשר
מבוצעת עליה פרוצדורה זו. באחד האתרים שינו גם מעין גילוי
אינטראקטיבי- לאלו מכם שמותקן במחשבם Excel 95 הישן (לא של
Office 97' ומעלה), נסו את התהליך הבא: פתחו קובץ חדש, גשו
לשורה מס' 95, לחצו על העכבר כך שהשורה תסומן, לחצו על Tab כדי
לעבור לטור השני, הזיזו את העכבר ולחצו על תפריט ה'עזרה', בחרו
בעזרה של 'מיקרוסופט Excel', לחצו על ctrl-alt-shift ובו זמנית
גם על כפתור התמיכה הטכנית. מולכם אמור להופיע חלון בו יהיו
רשומים הדברים הבאים: "THE HALL OF TORTURED SOULS"...



בדיחה בטעם רע? מתכנת מתוסכל שרוכב על גלי שמועות הקונספירציה?
מי יודע.
אולי חנון הוא פשוט חנון, ואנחנו אלו המשליכים את התסכולים
שלנו על אדם, בהחלט לא מסכן אמנם, אך גם מוקף בגלי שנאה-קנאה
מרבבות אם לא מיליוני נשמות טהורות ברחבי הגלובוס. האם יתכן
שאדם ישתמש בכוח שניתן לו, או במקרה של גייטס- שיצר לעצמו,
לטובה? האם בכלל צריך לעשות שימוש בכוח שכזה למטרה מכוונת
וברורה? שאלות כגון אלו יישארו בגדר התיאורטי בודאי לרובנו, אך
לאלו מאיתנו שיתמזל מזלם, או שלא, תלוי איך מסתכלים על זה, כדי
אולי להרהר בהן לפחות, וללמוד לקחים, אולי.  

ברוס לי: מוות פתאומי מדי ?

כשהייתי קטנה, לא היו עדיין כבלים בשכונה שלנו, והאופציות
היחידות לראות סרטים טובים (חוץ מאלה שהבליחו פה ושם בערוץ 1)
שעמדו בפנינו היו להשכיר סרטי וידאו או להתחבר לכבלים
פיראטיים. כמובן שבחרנו בשתי האפשרויות. וכך, הייתי מוצאת את
עצמי, בבקרי שבת מנומנמים, ובלילות שישי עמוסי קרובי משפחה
צופה בסרט אקשן, אחד מיני רבים בעיניי בנות התשע, שבו כיכב לא
אחר מאשר גיבור סרטי הפעולה ברוס לי.
את תנועותיו המדויקות, את הקפיצות, הגלגולים, הניצחונות, משפטי
המחץ הקצרצרים, את קריאות המלחמה, וגם את הדיבוב הנורא
לאנגלית, רבים בעולם זוכרים ונוצרים בחיבה.  אחוזי הצפייה
בסרטיו ורכישת קלטות הוידיאו והדי.וי.די שנמשכים גם כיום, כ-30
שנה לאחר שמת, יעידו על כך.

Choices Choices
ברוס לי, אומן הקונג פו, שהפך לאגדה עוד בחייו, מת בשנת 1973,
בהיותו בן 32 בלבד. סיבת המוות הרשמית הייתה תרדמת, בה שקע
לאחר שפונה מדירה בהונג קונג בה שהה אותה עת במחיצת המאהבת
שלו- שחקנית בסרט אליו הצטלם באותו זמן. בדוח הפטירה שלו לעומת
זאת, חוקר מקרי המוות לא היה כל כך החלטי. "סיבת הפטירה:
תאונה", רשם בדוח- דבר שהוביל לכמה השערות שונות בנוגע למה
שגרם למותו של לי.
אחת מהן היא כמובן צריכת סמים. מניתוח שלאחר המוות, הסתבר כי
בבטנו של לי נמצאו שאריות קנאביס. ההשערה היא כי הקנאביס גרם
לתגובה כימית כלשהי בגופו של לי, אשר בתורה הובילה לנפיחות
מוחית ואח"כ לתרדמת. ישנם כאלו הסבורים כי לי השתמש בסמים
שונים אם לשם חיזוק גופו ומראהו, ואם לשם שימוש מנטאלי הנאתי.
לעומתם יש רבים המאמינים כי לי בעצם הורעל על ידי גורמים
מסוימים שרצו במותו. כך או כך, השערות כגון אלה מעולם לא
אומתה, או אוששה על ידי גורמים רשמיים רפואיים.
העניין האחרון, של ההרעלה, מעלה נושא מעניין- מי בעצם ירצה
במותו של ברוס לי?
וובכן, כמו תמיד, ישנן כמה אפשרויות. אחת האפשרויות המרכזיות
היא כי לי נרצח על ידי אנשי מאפיה בהונג-קונג, מכיוון שסרב
לשלם דמי חסות, דבר שהיה די מקובל בקרב שחקנים סיניים באותה
התקופה. אפשרות נוספת, מעניינת לא פחות, היא כי לי נרצח על ידי
יריב מעולם אומנות הלחימה, או המשחק. בעולם בו מכות ואלימות זה
דבר שבשגרה לא פחות מהתככים והמזימות המצויים בו בשפע, יריב
פגוע או שחקן מתוסכל בהחלט יכלו להרעיל את לי או לחבוט בו
בצורה כזו שתגרום לנפיחות קטלנית במוחו. למעשה, כאשר גילתה
המאהבת כי לי לא מתעורר משנתו היא התקשרה למפיק הסרט בו השתתפו
שניהם, ריימונד צ'ו, וביקשה ממנו להגיע. צ'ו הגיע וניסה להעיר
את לי, ללא הצלחה. בוזבזו כ-10 דקות נוספות על ניסיונות החייאה
לפני שהעלה אותו צ'ו על אמבולנס לבית החולים. לי לא שרד את
הדרך לשם, ומת באמבולנס. צ'ו נחשד עד היום במעורבות בפרשה. הוא
הופיע מיד לאחר המוות בתוכניות טלוויזיה וניסה להסביר את
השתלשלות האירועים. פרט קטן שהשמיט הוא העובדה כי ברוס לי לא
מת בביתו, עם אשתו ובנו, אלא בדירה מרוחקת בהונג קונג, בנסיבות
מפוקפקות. העיתונות, מצידה, דרשה לדעת מה יש לו להסתיר. תשובה
ברורה כמובן מעולם לא התקבלה.  


וישנם אלו שמאמינים כי ברוס לי מעולם לא מת, וכמו רבים וטובים
אחרים (אלביס? ג'ים מוריסון? ) ביים את מותו, ורק מחכה ל 'רגע
הנכון' לחזור. נקודה מעניינת שעולה בהקשר זה היא העובדה שלפני
מותו 'הרשמי' צצו להן שמועות רבות אודות מותו לכאורה של לי.
אולי לי שיתף קצת יותר מידי אנשים בסוד המתוכנן, ואולי סתם רצה
לבדוק את השטח.
אולם, דבר המקהה בלא מעט את חוזקה של טענה זו הוא כך שעם מותו
לכאורה או שלא של ברוס לי, צצו להם חקיינים רבים אשר ככבו
בסרטים שהתיימרו להמשיך את המסורת. מיותר לציין את רמתם של
אותם הסרטים, אשר מטרתם הבלעדית הייתה לרכב על גל ההצלחה
הפיננסי שזכו לו סרטיו של לי. וכאן נשאלת השאלה האם לי באמת
היה עומד בצד ונותן לתופעה לקרות...


אבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה?

אפשרות לא פחות תמוהה היא שישנה קללה הרובצת על משפחת לי.
העובדה שבנו של לי, מת בנסיבות מסתוריות אף יותר, והוא בן 28
שנים בלבד מוסיפה לכל המסתורין הכרוך בפרשה ולאמונה שסינים
רבים לפחות מחזיקים בה כי 'קללת הדרקון' רובצת על בני המשפחה.
ברנדון לי, שחקן בזכות עצמו, מת בתאונה מוזרה על סט של סרט
שהצטלם אליו באותו הזמן ('העורב'). זאת, לאחר שנורה באקדח
שהכיל בטעות (או שלא) כדורים חיים במקום כדורי סרק...

סרט רע

צרוף מקרים ביזארי, 'קללה' מסתורית, או שמא סיבות יותר
קונקרטיות, כגון נקמה למשל, בבני המשפחה. אפשרויות לכך לא
חסרות- מאפיה אסייתית, מעריץ מטורף, יריבות בן שחקנים, והיד
עוד נטויה.
חייו ומותו של ברוס לי, ולאחר מכן של בנו, נראים הם עצמם כאחד
מהסרטים בהם ככבו. Life imitating art imitating life
imitating... -לפעמים זה ככה. בכל אופן, שושלת לי נקטעה עם
מותו של הבן. ויש שיאמרו שעדיף שכך.
את חותמו השאיר ברוס לי על העולם, ולו רק בהרהור הקטן על בן
אדם בלתי מנוצח לכאורה אשר חייו נקטעו לבסוף באופן כל כך בלתי
צפוי ואולי אף בלתי נשלט. גורל? קארמה? ביש מזל? ברוס לי אמר
פעם לאשתו שהוא השיג את כל מה שרצה בחייו, וגם אם ימות מחר,
ימות אדם מאושר. לפחות את זה היה לו. את מה שרבים אחרים,
קשישים ממנו בהרבה, לא ידעו כנראה לעולם.

מי הרעיל את
מרילין מונרו ?

מעטים הם האנשים ששמעו על נורמה ג'ין בייקר. זה לא מפליא כל
כך, בהוליווד כמו בהוליווד, מקובל ונהוג לשנות את השם שניתן
בלידה לשם 'זוהר' יותר. רבים וטובים עשו זאת: החל ברוברט
צימרמן הלא הוא הזמר בוב דילן, וכלה באיזידור דמסקי הידוע יותר
כקירק דאגלס השחקן זוכה האוסקר.
נורמה ג'ין בייקר לא הייתה יוצאת מן הכלל, מש'התגלתה' בראשית
שנות ה-50', שם האיכרה-עקרת הבית-פשוטת העם הועף והשם מרילין
מונרו, שם בעל'star qualitie'' לדעת הביג שוטס בטינסלטאון
נבחר. כך גם הכיר העולם את גברת בייקר-מונרו, שהפכה לאחד מסמלי
הסקס הידועים בעולם.
אבל לא היה זה רק השם שעשה את הטריק, למונרו היו עוד כמה נכסים
באמתחתה. כאלו, שהפילו גם ראשי מדינה בקסמיה של האישה הנחשקת
ביותר בעולם בשנות ה-50'.

כל סוף זה התחלה של משהו חדש

בשנת 1962, בגיל 36 בלבד, ובהיותה באמצעיתו של צילום לסרט חדש
בכיכובה, נמצאה מרילין מונרו ללא רוח חיים במיטתה, לצידה בקבוק
מרוקן מכדורי השינה שהיו בתוכו, ובקבוק של שתייה חריפה. כפי
שבודאי מצביעות על כך הנסיבות, סיבת המוות נקבעה כהתאבדות. אך
מדוע שתרצה הכוכבת המפורסמת והנחשקת ביותר בעולם לסיים את
חייה, כשהיא בשיא הצלחתה, ולטענת הקרובים אליה במצב רוח מרומם
וציפייה אל עתיד מוצלח?

קשרים במקומות גבוהים, מדי

זה כבר לא סוד שמרילין מונרו והנשיא דאז, ג'ון פ. קנדי היו
זוג, או לפחות משהו מקביל לכך. מי לא זוכר את שירת
ה-אני-תכף-גומרת של מונרו ביום הולדתו של הנשיא, בשידור
טלוויזיוני חי לעיני האומה כולה?
פרשיית האהבים שלם הייתה ידועה בכל וושינגטון, ובחוגי האליטה
הרלוונטיים. ג'יי אדגר הובר, ראש סוכנות ה-FBI הידוע לשמצה,
דאג להשתיל מכשירי ציתות בביתה של מונרו, ובכל מקום אחר בו
נפגשו בחשאיות. אנשים אשר הקשיבו לחומר בקלטות טוענים כי הן
"הקלטות המעניינות ביותר שנעשו אי פעם, מלבד קלטות ווטרגייט".
שיחות אינטימיות ומידע צבאי-מדיני-פוליטי מסווג מהווים את עיקר
התוכן, בהחלט לא מסוג הקלטות שראשי מדינות ירצו שיסתובבו להן
בחוץ. אולם מכך ניתן להסיק לפחות דבר אחד: מונרו שמעה וידעה
דברים רבים אודות ממשל קנדי, ביניהם דברים שיכולים לפגוע
חמורות בנשיא וב'שושלת' הקנדים, וכן במדינה עצמה, באם הייתה
מחליטה מונרו בכוונה, או בשוגג לפתוח את פיה, נאמר במסיבת
עיתונאים, או סתם על סט צילומים.
דבר זה לכשעצמו יכול לרמז על אפשרות הירצחה של הכוכבת. שכן,
משהתאפס הנשיא על עצמו, או יותר נכון- משאיפסה אותו שיחתו
הפרטית עם הובר, בודאי ראה את הסיכון הכרוך ברומן עם אישיות
מפורסמת לא פחות ממנו עצמו.
העובדה כי מונרו הייתה נוהגת לטלפן למשרדי הבית הלבן וללשכת שר
המשפטים (בו כהן אחיו של הנשיא- רוברט (בובי) קנדי כשר
המשפטים) לעיתים יותר מתכופות החמירה את המצב. מסביב לחששו
יודעי דבר, וגלי השמועות החלו לתפוס להן כנפיים ולהתפשט. רומן
שכזה, באם היה נחשף היה עלול לגרום נזק עצום לקנדי. מלבד כך
היה גם הסיכון בכך כי מרילין עצמה תחשוף את הרומן מתוך גחמה או
תסכול ותטיל פצצה בפניה של אומה שמרנית המקדשת את ערכי המשפחה
ואת קדושת הנישואין.
כל אלו, כך נטען הובילו לכך שמשפחת קנדי הזמינה את הרצח של
מונרו.  
לכך מתווספת עדותו של שכנתה של מונרו, אשר לטענתה ראתה בערב
הרצח הליקופטר נוחת בחצר וממנו יורד אדם בעל חזות דומה לזו של
קנדי- הנשיא או אחיו רוברט.

(יותר מדי) גברים מעדיפים בלונדיניות

תיאוריה מקבילה גורסת כי מרילין נרצחה על ידי המאפיה. כיאה
למעמדה כסמל מין, מונרו פיתחה קשרים עם גברים רבים ושונים,
לעיתים גם במקביל. אחד מאותם קשרים שכאלה היה עם אחד ה'בוסים'
המוכרים ביותר במאפיה האיטלקית- לא אחר מסאם ג'יאנקנה.
לג'יאנקנה, כולם כיום כבר יודעים, היו קשרים מסועפים עם הנשיא
קנדי (בראשם המחויבות של קנדי אליו, לאחר שזה עזר לו להיבחר),
ועם המשפחה כולה. יש שאומרים כי ג'יאנקנה הוא זה שניהל בפועל
את ארה"ב של אותם הימים.
מלבד הסיבות הברורות לכך, ג'יאנקנה, כך נטען, ניהל מערכת יחסים
עם מונרו כדי ליצור לעצמו קלפי מיקוח בדרישותיו אל הנשיא.
ג'יאנקנה, כך נטען סחט, או התכוון לסחוט את קנדי באמצעות שימוש
במידע שהחזיקה מונרו אודות הנשיא ומשטרו.
את מונרו רצחה המאפיה כדי להביך את הנשיא ואחיו (לאחר שימצאו
בשטח רמזים מפלילים אודות הקשר של מונרו עמם) ולנקום בהם על כך
שפצחו במדיניות לחימה בפשע המאורגן.
אולם, העובדה כי ג'יאנקנה ניהל גם הוא רומן עם מונרו, אגב,
מספקת גם היא תמיכה בתיאוריה אודות מעורבותם של הקנדים ברצח.
קנאה גרידא, או ניסיון לסיים את הסחיטה של ג'יאנקנה, יכולים גם
הם בהחלט להוות מניע לא זניח בהחלט.    

סקס, סמים ורצח

יהיה מי שיהיה אשר הזמין את הרצח, אם היו אלה הקנדים, או אם
היה זה ג'יאנקנה, ישנם ממצאים נוספים שמצביעים על כך כי לא
מדובר בנטילת חיים מרצון.
אחד מהדברים הבולטים ביותר הוא העובדה שבנתיחה שלאחר המוות לא
נמצאו שאריות סם הרדמה בקיבתה של מונרו. כמו כן, בחדר בו נמצאה
לא היה זכר לכוס, או לבקבוק מים, עמם הגיוני לחשוב שהייתה
לוקחת את הכמות האדירה של סם שלכאורה גרם למותה. כתוצאה מכך
התפתחה לה תיאוריה, הגורסת כי מונרו סוממה למוות בדרך של הזרקה
במקום נסתר, על ידי חומר שעקבותיו לא ניתנים לזיהוי. את העובדה
כי לא רשום בדו"ח הנתיחה דבר אודות סימני הזרקה ניתן להסביר
כמו תמיד, על ידי שוחד שניתן לרופאים, או סתם על ידי
התרשלות...
תיאוריה מקבילה, ועל אף היותה קצת מעוותת הנה מעט הגיונית
יותר, היא   'תיאורית החוקן'. תמציתה היא כשמה- מונרו סוממה על
ידי סם מרדים בכמות קטלנית, אשר הוחדר לגופה באמצעות חוקן,
שיטה (מקובלת למדי בהוליווד של אותה התקופה, ואף כיום) בה
השתמשה באופן קבוע לטפל בעצירות ולהפחתת משקל. רצח בשיטה שכזו
לא ישאיר עקבות או שאריות סם בגוף.
עדויות אחרות התומכות לכאורה בתיאורית הקונספירציה מגיעות
ממקורות שונים, בראשם דפים חסרים בדו"ח הפתולוגי ושינוי תכוף
של גרסאות הצוות הרפואי שהגיע לזירת האירוע, שניהם, כך נטען
נבעו כתוצאה מלחץ מגורמים רבי דרג.  

כך או כך, אחד מאייקוני התרבות הגדולים ביותר של המאה העשרים
איננו. ושוב, נותר לתהות האם באמת כל כך מופרך להאמין כי
הממשל, המאפיה, או אף שניהם בשיתוף פעולה שלכשעצמו אינו כה קשה
להתקבל על הדעת, היו אחראים למוות בטרם עת. ציניים ממני, או
סתם כאלה שמאמינים בקארמה ושאר גלגולי מזל, יאמרו בודאי שזה
אינו סתם צירוף מקרים ששני האחים לבית קנדי מצאו את מותם
בנסיבות דומות- רצח בנסיבות לא ברורות, וכי סאם גי'אנקנה נרצח
גם הוא. הוליווד והבית הלבן הם לא שילוב מוצלח במיוחד, לצד אחד
לפחות יש יותר מדי מה להפסיד. כנראה, לפעמים באמת לא כל מה
שנוצץ הוא זהב.  

פרשת ההתנקשות במרטין לותר קינג

"יש לי חלום..."- אלו הן ממילותיו המפורסמות של מנהיג התנועה
לזכויות האזרח בארה"ב של סוף שנות החמישים-תחילת שנות השישים:
דר' מרטין לותר קינג ג'וניור. אך את חלומו על אמריקה שוויונית,
בה כל אדם נשפט על פי אופיו ולא על פי צבע עורו, הוא לא הספיק
לממש בזמנו שלו, ויש שאף יוסיפו- עד עצם היום הזה. 'דר קינג,
אשר הטיף למחאה בלתי אלימה, נרצח באפריל 1968, על ידי מתנקש
בעת שעמד במרפסת חדרו במלון בו שהה, בממפיס טנסי.

בשנת 1997 נפגש בנו של קינג, דקסטר, עם רוצחו המורשע של אביו
בכלא בו שהה. בברכת אמו ואחיו, הוא לחץ את ידו והביע את אמונתו
בחפותו. הדבר זעזע רבים באמריקה, ונתן דחיפה נוספת לתיאוריות
קונספירציה בנוגע לרצח שהיו קיימות ממילא. חוסר האמון והספקות
סביב כל הפרשה רק התגברו כאשר בשנה שלאחר מכן, בשנת 1998,
הורתה שרת המשפטים דאז-ג'נט רינו על פתיחתה של חקירה מוגבלת
היקף של פרשת ההתנקשות בדר' קינג.

העובדות

הגרסה הרשמית והמקובלת לאירוע היא כזו: ג'יימס ארל ריי, עבריין
מוכר וגזען ידוע, ברח מהכלא והגיע לממפיס, העיר בה שהה דר'
קינג בעת שניסה לנהל את מאבקם של פועלי הניקיון בעיר. שם, הוא
שכר חדר במוטל לוריין שבעיר, ממול לחדרו של קינג. את הרצח הוא
ביצע מהשירותים שבחדרו, באמצעות רובה צלפים, ובירייה בודדת אחת
פצע אנושות בקינג שעמד כאמור במרפסת חדרו באותה העת.
גרסא זו איננה נטולת  תמיכה עובדתית לכאורה: ישנן עדויות של
אנשים שראו את ריי בורח מהמוטל דקות ספורות לאחר האירוע, וישנן
טביעות אצבעותיו של ריי על המשקפות והרובה שקנה ששה ימים קודם
לרצח, קנייה שעליה יש תיעוד. אכן עדויות משכנעות, אולי יותר
מדי.

לאחר חודשיים של מרדף אינטנסיבי, נתפס ונעצר לבסוף ריי בשדה
התעופה הית'רו שבלונדון, לא לאחר ששדד בנק מקומי...כדי להימלט
מגזר דין מוות, ריי הודה באשמה, ונגזרו עליו 99 שנות מאסר,
משפט לא נערך מעולם. אולם, למרות שהעיד מול השופט כי הבין
שהדבר לא ניתן לערעור, ריי חזר בו מהצהרתו לאחר שלושה ימים. אך
ללא הועיל- כל ניסיונותיהם של פרקליטיו של ריי במשך השנים
הרבות שעברו מאז לא הועילו: התיק מעולם לא נפתח בשנית. עד
למותו בשנת 1998, לא חדל ריי לטעון לחפותו, וטווה מספר
תיאוריות אפשריות בנוגע לזהותו של הרוצח האמיתי. נסקור שתיים
מהעיקריות שבהן.
 
אפשרות ראשונה: השלטון

כמובן, כמו בכל תיאורית קונספירציה ששווה משהו, חייבים להאשים
את הממשל. הטענה הכללית היא כי השלטון ראה בקינג איום גדול
להמשכו, ולהמשכה של ארה"ב כפי שהיא. כצעד מונע, הוטל על חיילי
יחידה הקרויה 'הכומתות הירוקות' (Green Beret) לעקוב אחר
תנועותיו של קינג בכל עיר בה הוא נמצא, לערוך מפות של הערים
ולזהות מקומות אפשריים לנחיתה מהאוויר ולצליפה. הסוגיה כאן,
אינה האם השלטון היה מעורב ברצח, אלא באיזו מידה הוא היה.
הקיצוניים יותר, ובראשם עורך דינו של ריי- וויליאם פפר, יאמרו
כי השלטון תכנן והוציא לפועל את הרצח, כאשר ריי תפקד למעשה
כשעיר לעזאזל. על פי פפר, המאפיה, בשיתוף פעולה עם השלטון
חיסלו את קינג: צלפים מיחידת הכומתות הירוקות התמקמו באזור
המוטל (עובדה מוכחת), למקרה שהרוצח השכיר יפספס. בספרו, "
Orders to Kill: The Truth Behind the Murder of Martin Luther
King,", טוען פפר כי מפקדה של יחידת הקומנדו הזו, בילי אידסון,
חוסל יותר מאוחר, כדי להשאיר את הפרשה בסוד. למרבה הפלא, זו
בדיוק הגרסא בה מאמינה משפחת קינג, אשר חלק גדול ממנה הכריז על
אמונה בחפותו של ריי ועל קנוניה ממשלתית.
מתונים יותר, מצד שני, סבורים כי מדובר ברצח ביודעין. הכוונה
היא לכך שהשלטון, אשר קיבל כחמישים איומיי רצח על קינג, התעלם
מהם. וכך, שעות לפני הרצח, צמצמה המשטרה המקומית את פריסתה
בקרבת מלונו של קינג, וכמו כן לאחר הרצח לא חסמה רחובות או
פרסמה הודעות חיפוש ואזהרה בכל הנקודות שהייתה צריכה. כך, נוצר
מצב בו לאחר הרצח, היה לריי למעשה נתיב בריחה פתוח.  

אפשרות שנייה:"ראול"

אחת מטענותיו העיקריות של ריי הייתה כי הוא גויס במונטריאול
בשנה שלפני הרצח למשימת הברחת נשק מעבר לגבול הקנדי על ידי איש
מסתורי בשם 'ראול'. ריי טען כי הוא הולך שולל על ידי אותו אדם,
אותו תיאר כ"קנדי צרפתי בעל שיער אדום-בלונד". על פי גרסתו של
ריי, את המשקפות והרובה הוא קנה לפקודתו של אותו 'ראול', ובעת
הרצח שהה במכוניתו על יד תחנת דלק סמוכה. כשחזר למלון מאוחר
יותר, ראה את המהומה שם, אך הניח כי עסקת הנשק של 'ראול' כשלה,
ולכן נמלט מהמקום. על הרצח, כך הוא טוען, נודע לו מאוחר יותר
כאשר נמלט מהעיר. מה שמוסיף לכל המסתורין היא העובדה שבשנת
1998, דונלד ווילסון, עובד FBI שיצא לפנסיה, טען כי לאחר הרצח
הוא מצא פתקים ופיסות נייר במכוניתו של ריי, עליהם רשום השם
'ראול'. ווילסון טען כי הוא לקח ראיות אלו עמו לביתו לאחר
הרצח, והחביאן למשך 30 השנים הבאות...

אי התאמות

אל טענות אלו מצטרפים כמה ממצאים אשר מהווים לכאורה סתירה, או
לפחות אי התאמה עם הגרסא הרשמית של אירוע הרצח, ומהווים תמיכה
בהשערה אודות הפללתו לכאורה של ריי. הנה כמה מהם:

למרות שטביעות אצבעותיו של ריי נמצאו על הרובה ועל אחדים
מהחפצים המצורפים אליו (כמו המשקפות), לקח ל-FBI זמן רב בצורה
בלתי שגרתית להגיע להתאמה מלאה. מה שנראה תמוה אף יותר היא
העובדה כי בחדרו של ריי ועל הקופסא שהכילה כדורים לרובה לא
נמצא זכר לטביעות אצבעותיו של ריי...

על פי הגרסא המקובלת ריי עטף את הרובה ואת שאר החפצים האישיים
שלו כחבילה אחת, מעשה טיפשי לכשעצמו, אך יותר מזה: הוא זרק
לכאורה את החבילה המרשיעה כמה מטרים ממכוניתו, היכן שברור שהיא
תתגלה, והיכן שהעדי ראייה יכלו ואכן ראו את המעשה.

עדים רבים דווחו על הימצאותן של שתי מכוניות מוסטנג לבנות
החונות ליד המוטל. כאן עולה ההשערה הבאה: מתחזה, בעל מראה
וגובה הדומים לאלו של ריי, זרק את החבילה האמורה למול עיניהם
של עדי ראייה, ואז נמלט המכונית הזהה לזו של ריי. לכך מצרפת
העובדה כי עד אחד בלבד, צ'ארלס סטפנס שמו, זהה את ריי בוודאות
כאיש שנמלט מזירת האירוע, וגם זאת לאחר שבמשטרה הבהירו לו שהוא
העד המרכזי בפרשה. סטפנס טען יותר מאוחר כי הוא אולץ על ידי
המשטרה למסור עדות כוזבת. זאת ועוד, אשתו של סטפנס, אשר נכחה
גם היא במקום טענה שוב ושוב כי "זה לא היה ג'יימס ריי" אשר
ראתה בורח מהמקום. כשמן על המדורה מתווספת לה העובדה כי גברת
סטפנס אושפזה בכפייה למוסד לחולי רוח זמן קצר לאחר מכן. עורך
דינה טען כי הדבר נעשה משום שסטפנס וטענותיה הרמות, היוו איום
על התיק של התובע בממפיס נגד ריי.


תהינה האפשרויות באשר הן, רצח דר' קינג הפך לאבן דרך במאבקה של
התנועה לזכויות האזרח, ליתר דיוק- לאבן נגף. מחליף ראוי, או
לפחות כריזמטי ובלתי נשכח כמוהו מעולם לא הגיח, ולו רק בשל הצל
הענק שהטיל קינג על כל הבאים אחריו. על התפיסה הפייסנית והבלתי
אלימה שלו איימו, ועדיין מאיימות, גישות אחרות- כאלו הקוראת
לבדלנות, ואף למאבק אלים בשלטון. כיום, באמריקה שסועה, בה
אזרחים שחורים עדיין נחשבים לסוג ב', ובעולם מבותר וקרוע
ממלחמות של קבוצות אוכלוסייה שונות זו בזו, נדמה כי אנו זקוקים
יותר מתמיד לממשיך או ממשיכת דרכו של קינג. העולם מחכה לאדם
שכזה, אשר יגרום לאווירת אחווה, ידידות ושותפות גורל בעולם או
בארץ בה הם חיים, ולו במידה כזו שתמנע את הירצחו שלו.

מכחישי שואה

עוד מעט הם כבר לא יהיו כאן איתנו, האנשים שהיו שם, ושרדו את
הזוועה. וכשהעדים האחרונים למה שהתרחש שם, בטרגדיה האנושית
הגדולה מכולן במאה העשרים, יחלפו מן העולם תישאר רק ההיסטוריה,
והיסטוריה, כידוע, נכתבת בידי אנשים.
כבר זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה החלו לצוץ האשמות
שונות בנוגע לשואה. קבוצות שונות החלו לטעון כי השואה מעולם לא
התרחשה, מעולם לא היה הרג שיטתי, ובודאי לא של מיליוני יהודים.
כיום, עם התקדמות הטכנולוגיה, ועם הופעת האינטרנט התופעה הפכה
לרחבה בהרבה, בהחלט לא שולית- והיא כוללת בין השאר קבוצות נאו
נאציות ברחבי העולם, קבוצות ערביות אנטי ישראליות
ואינדיבידואלים, אשר המשותף לכולם הוא הכחשת השואה בצורה
גלויה, ושנאת יהודים באשר הם ברובד בסיסי יותר.
זה בלתי נתפס- להכחיש דבר שכזה, איך אפשר בעצם? אך מסתבר שמה
שנראה לרובנו בלתי מתקבל על הדעת קיים כאורח מחשבה עבור אחרים,
רבים מדי.

שש מיליון ספקות

הטענה העיקרית של מכחישי השואה למיניהם היא כי השואה היא המצאה
יהודית- ציונית. לדבריהם, מעולם לא התבצע רצח שיטתי של יהודים,
ובטח שלא במימדים כאלה גדולים, של ששה מיליון אנשים. את השואה,
לטענתם, רקחו היהודים לאחר מלחמת העולם לשם מטרות פוליטיות
וכלכליות, בראשן הקמת מדינה עצמאית.
מרכז פעילותם  של 'האנטישמים החדשים' הללו הוא בארה"ב, קנדה
ומערב אירופה. הם קוראים לעצמם 'רוויזיוניסטים' -יש להם תנועות
משלהם, סמלים, חוברות מידע, ומערכת משומנת היטב לשטיפת מוח
ולגיוס חברים חדשים. תופעה מדאיגה היא קיומם של אינספור אתרים
מכחישי שואה באינטרנט- החל מאתרים נאו נאציים, וכלה באתרים של
תנועות ערביות שונאות ישראל. להבדיל משטיפת המוח האנטישמית
'הישנה', רובם של אתרים אלו פונים לשכל ולא לרגש: הם מציגים
הוכחות מדעיות, היסטוריות וחווייתיות לכאורה על כך ששואה, "כפי
שמציגים אותה היהודים", מעולם לא התקיימה.
להלן הקביעות המרכזיות של מכחישי השואה:

השואה מעולם לא התקיימה כי לא הייתה 'תוכנית אב' אחת להכחדת
היהודים כקבוצה.

לא היו תאי גזים אשר שימשו להמתתם של בני אדם.

חוקרי שואה מסתמכים על עדויות ניצולים מכיוון שאין בנמצא תיעוד
אובייקטיבי של רצח עם.

בין השנים 1941-1945 לא איבדו יהודים רבים את חייהם.

משפטי נירנברג היו 'פארסה יהודית' שבוימה לטובתם של היהודים.

את טענותיהם, מגבים מכחישי השואה בדרכים שונות. הוכחות לכאורה
הם מוצאים כאמור בעובדה שהנאצים טרחו לטשטש את מעשיהם עוד בזמן
שביצעו אותם- השמידו מסמכים, מידרו מידע, והעלימו חומרים
מסווגים כמו גם אנשים שידעו יותר מדי. בנוסף, מציגים מכחישי
השואה מידע סטטיסטי מוטה, ומעוותים מקורות מידע שונים. למשל,
דבר החביב על מכחישי השואה הוא לצטט מקורות מידע דמוגרפים
וגיאופוליטיים שפורסמו אחרי מלחמת העולם השנייה, אך לפני
שסקירה מלאה והיקפית על אובדן החיים במהלכה התבצע. וכך, שימוש
במקורות שכאלה מוביל למסקנה שאוכלוסיית היהודים בעולם נשארה
יציבה גם לאחר המלחמה. זאת, בניגוד להסכמה הכללית והבינלאומית
כיום בקרב היסטוריונים, לאחר מחקר מקיף ורב שנים, כי בשואה
הומתו כששה מיליון יהודים.
תאי הגזים גם הם שנויים במחלוקת, לפחות בקרב אלו שרוצים בכך.
'הבעיה' היא שמכיוון שתאי הגזים תוכננו כך שאף אחד לא יצא מהם,
אין עדות חד משמעית בעניין. לדברי 'הרוויזיוניסטים', היהודים
מסתמכים על עדויות ראייה והשערות בלבד, ולא על הוכחות מוצקות.
הוכחות שכאלה הם ניסו לספק בעצמם. במספר מקרים נשלחו 'מדענים'
תומכי שלילת השואה אל תאי הגזים שבמחנות ההשמדה שבפולין, ולקחו
דגימות מהקירות והרצפות שבחדר. השערתם הייתה כי שימוש בגז בו
השתמשו 'לכאורה' (ציקלון B) אמור היה להשאיר שרידים בקירות
החדר לאחר שימוש כה מאסיבי. לטענתם, לאחר בדיקה במעבדה לא נמצא
זכר לגז קטלני כלשהו.  

חופש הביטוי

מה שלא מפריע לתנועות אלו ולטענותיהן להתפשט הוא חופש הביטוי.
בארה"ב, לעומת קנדה ומערב אירופה אשר הביאו לדין מכחישי שואה
תחת חוקים נגד גילויי שנאה והשמצה שחוקקו, קיים התיקון הראשון
לחוקה, אשר מבטיח חופש ביטוי מלא לאזרחיה. בעיר סקוקי שבארה"ב,
אשר יותר מחצי האוכלוסייה שבה הנה ניצולי שואה, נערך דיון בוער
בנושא בשנות השמונים, כאשר רצתה קבוצה נאו נאצית לערוך מצעד
בעיר. העיר געשה, והעניין הגיע עד לבית המשפט העליון, אשר
לבסוף קבע כי המצעד לא ייערך. אחת הנקודות המעניינות במקרה של
סקוקי, הוא שהקבוצה הנאו נאצית קיבלה הגנה משפטית מלא אחרת
מהאגודה האמריקנית לזכויות האזרח...עורך הדין הראשי שמונה היה
יהודי דווקא, אשר בחר להגן על הקבוצה הנאו נאצית בדיוק בשל
הרצון להגן על חופש הביטוי, אשר נרמס בגרמניה בתקופתה הנאצית.
לדבריו, הגנה על קבוצות שכאלה פירושה עתיד שבו חופש הביטוי
יהיה זמין לכולם.
תגובת האקדמיה לעומת זאת היא יותר החלטית: בדצמבר של שנת 1991
התכנסה כמדי שנה 'אגודת ההיסטוריונים האמריקנית' (AHA) והוקיעה
פה אחד את תנועת מכחישי השואה. על עצומה שגובשה בנושא חתמו מעל
ל-300 משתתפים קבועים של הכנס. בשנת 1994 חיזקה האגודה את
התנגדותה לתופעת הכחשת השואה, ושחררה לעיתונות הצהרה רשמית כי
"האגודה לא תיתן במה לדעות, אשר במקרה הטוב, הנן הונאה
אקדמית".  


התמודדות

אחת הדרכים להתמודד עם הכחשת השואה היא להילחם אחת לאחת בטענות
המוצגות. ברשת קיימים המוני אתרים אשר מטרתן האחת היא להגיב
לטענות הללו. אתרים רבים הם בעלי מבנה של 'שאלה-תשובה',
ומציגים תמיכה עובדתית ומדעית לדבריהם. דרך אחרת להתמודדות היא
ותיקה יותר, ולובשת צורה של מעין 'יומני חיים', של סיפורים
ממקור ראשון של הניצולים ובני משפחותיהם. מלבד הסרטים והספרים
הרבים שיש בנושא, פרויקט רחב ההיקף מכולם אולי, הוא זה של
סטיבן שפילברג, אשר הקים את ארכיון VHF (Visual History
Foundation ), בו מרוכזות יותר מ-45,000 עדויות מצולמות של
ניצולי שואה מכל רחבי העולם.

לא לשכוח, לא לסלוח, ולא לברוח

בל נטעה: אסור להתעלם מהתופעה הזו, לדחוק אותה הצידה ולומר
לעצמנו שמדובר במשוגעים. מה שנראה לנו ברור כיום עלול לא להיות
כל כך ברור בעוד כמה מאות ואף עשרות שנים. עלינו ללמוד את
הטענות הללו ולהתמודד עמן, להפריך אותן אחת לאחת, ולהפיץ את
הזיכרון. אסור להניח לשואה להפוך לגיבובי מילים או שורות
המופיעים תחת הערך "מלחמת העולם: 1939-1945". גם כיום, בעולם
מתקדם לכאורה, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה, שכן מי שלא לומד
מההיסטוריה נידון לחזור על אותן הטעויות. כאלו שיאמרו 'זה לא
באמת קרה' תמיד היו, ותמיד גם יהיו, אך באפשרותנו לשלוט במאזן
הכוחות, אשר יקבע מה ירשם בדפי ההיסטוריה, ומה ישכח, או לפחות
ייהפך לשולי.  


משולש ברמודה

'משולש השטן', או בשמו היותר מוכר 'משולש ברמודה' הוא אחד
המקומות בעולם שכנראה לא תרצו לבקר. ממוקם בים האטלנטי, בין
פלורידה לאיי הבהאמה ופורטו ריקו, אזור זה גבה מעל ל-200 חיי
אדם, כולם נעלמו מבלי להותיר סימן וזכר. ההתייחסויות הרשמיות
והמתועדות על ההיעלמויות הללו, החלו לקראת שנות ה-50', כאשר
ב-16 בספטמבר של שנת 1950 התפרסם מאמר ראשון בנושא, של כתב
ה--Associated Press- א.וו ג'ונס, אודות "היעלמויות מסתוריות
של אוניות ומטוסים בקטע הים שבין פלורידה והבהאמס ".  


שער לעולם שמעבר

עם השנים, ספרים רבים נכתבו על הנושא, ונעשו סרטים רבים
בהשראתו. רובם ככולם מדברים על מימד אחר, מעין חור שחור ימי,
אשר מעביר את הנוסעים חסרי המזל (או ברי המזל, תלוי איך
מסתכלים על זה...) לספרה אחרת של קיום, מין צוהר אל עולמות
שאחרת אינם נגישים לנו.

אחת ההיעלמויות המסתוריות ביותר היא אולי של 'טייסת 19' בחמישי
לדצמבר של שנת 1945, ימי מלה"ע הראשונה.  הטיסה, אשר כללה
חמישה מפציצים אמריקנים אשר המריאו מבסיסם שבפורט לודרדייל,
בפלורידה, הייתה טיסת אימונים שגרתית, כל המטוסים מולאו בדלק
והיו במצב מכאני מעולה. מזג האוויר באותו היום, ומצב הים
הוגדרו כ 'ממוצעים' לטיסות אימון מסוג זה. כל חמשת המטוסים
נעלמו ללא זכר בטיסתם מעל הים, ואף יותר מכך-  מטוס החילוץ
שכלל 13 אנשי צוות, ששוגר להצלתם נעלם גם הוא...

אולם יש גם כאלה שחזרו חיים משם, אך לא לאחר שעברו חוויה
מטלטלת, בלשון המעטה. ג'רלד הוקס (Gerald Hawkes) הוא אחד
מהאנשים האלה.  באפריל של שנת , באחר צהריים נקי מעננים ונטול
רוח, 1952 המריא הוקס, טייס חובב, מנמל התעופה קנדי (נמל
Idlewild  דאז) לברמודה. לדבריו, באזור המשולש החל מטוסו לצנוח
בנפילה חופשית 200 רגל, ולאחר מכן זינק למעלה שוב. דפוס זה חזר
על עצמו מספר פעמים, כאילו למטוס חיים משלו. הוקס איבד קשר
רדיו עם מגדלי הפיקוח של פלורידה ושל ברמודה, ואיבד את יכולת
ההתמצאות במרחב בשל כשל כללי של מכשירי הניווט במטוס, לא היה
לא מושג היכן הוא.  לבסוף הצליח הוקס ליצור קשר רדיו עם ספינה
באזור, ולנווט את דרכו לחוף מבטחים. על כל החוויה הזו מעיד
הוקס כי חשב שנקלע "למקום בו נדמה כי זמן ומרחב פשוט נעלמו".

זרמים, חלליות ועיר אבודה

אך מה בעצם גורם להיעלמויות האלה?
הגישה היותר מתונה טוענת לקיומם של זרמים חזקים במיוחד באזור,
זרמים המגיעים מה- Gulf Stream הסוער וגועש, אזר יכול להוביל
לאובדנן של אוניות תוך השמדת כל זכר מהן ומהאסון. נקודה
מעניינת נוספת הוא הפער הגדול שקיים באזור המשולש שבין הצפון
המגנטי לבין הקוטב הצפוני (הצפון הגיאוגרפי), דבר שיכול גם הוא
להשפיע על תנועתם וכיוונם של כלי שייט אוויריים וימיים, שכן
משולש ברמודה הוא בין המקומות הבודדים בעולם בהם הצפון במצפן
אינו מראה על הצפון האמיתי, דבר שמן הסתם יכול לגרום צרות
צרורות לנווט המנסה לשרך דרכו בים או באוויר.
אולם, מכיוון שישנם עוד אזורים רבים בים בעלי זרמים חזקים לא
פחות, וקשיי כוונון, גישה זו אודות מקרי ההיעלמות המרובים מדי
שתקפו את האזור ( או הותקפו על ידיו...), אינה הגישה
הפופולארית בעיניי רבים, אשר מעדיפים על פניה הסברים אשר
אופיים תואם את מסתורין האזור.

ישנם, למשל, מי שיאמרו כי השאלה איננה 'מה' גורם להיעלמויות
הללו, אלא 'מי' -
הכוונה היא כמובן לחובבי תיאוריות החייזרים. הללו רואים
כאפשרית בהחלט אפשרות כי מתחת לפני הים קיים בסיס חייזרי נסתר,
אשר שולח אנרגיה אשר משבשת את כיוונם של כלי שייט שמתקרבים קצת
יותר מדי, ואשר אוסף אליו בני אנוש למטרות חקר ...
בספרו, " The Flying Saucer Conspiracy" שראה אור בשנת 1955,
טוען המחבר- M.K. Jessup, לקיומה של קנוניה חייזרית, אשר פורשת
את כוחותיה על פני כדור הארץ, בעוד שבסיס האם שלה נמצא בים,
באזור ברמודה כמובן...


אופציה נוספת, לא פחות יוצאת דופן היא האפשרות כי תופעת משולש
ברמודה נגרמת על ידי לא אחרת מ 'העיר האבודה', הלא היא
אטלנטיס, אשר, על פי האגדה, שקעה למצולות הים. הטענה היא כי
הקריסטלים הרבים שבודאי היו מצויים בשפע באטלנטיס הם הגורם
לתעייתם של כלי השייט באזור. שכן, ממיקומם בתחתית האוקיינוס,
הם שולחים קרני אנרגיה רבות עצמה אשר ביכולתן לבלבל את מכשירי
הניווט של האוניות או המטוסים, ואף לפרקן לרסיסים...

סיפורי מעשיות או האמת?

הסיפורים והדיווחים הרבים בעניין הם בוודאי לא נטולי הגזמה או
עיוותים מסוימים. על פי החוקר לארי קושה (Larry Kusche), למעשה
אין שום דבר חריג באזור ברמודה. מבחינה מדוקדקת שערך, אשר כללה
סקירת הדיווחים בעיתונות, דו"חות מזג האוויר באזור, ובחינת
מסמכים רשמיים הנוגעים לעניין-
עולה כי הדיווחים אודות היעלמויות מסתוריות אינם חורגים מבחינה
סטטיסטית מדיווחים לגבי שאר אזורים בעולם.
למעשה, בספרו ' The Bermuda Triangle Mystery - Solved', טוען
קושה כי רובם של הדיווחים כלל אינם נכונים ומעוותים בצורה
מוגזמת. למשל- מיקרים בהם דווח על ים רגוע אשר 'בלע' לפתע
אונייה, התגלה למעשה כים סוער, אשר התחוללו בו סערות רבות
באותו אזור.    

על פי המרכז ההיסטורי הימי האמריקני, 'הועד האמריקני לשמות
גיאוגרפיים' כלל אינו מכיר רשמית בשמו של אזור זה כ-'משולש
ברמודה'. למעשה, לגביו אזור זה אינו מובלט משאר חלקי הים
בעולם, ואין כל תיעוד או התייחסות רשמיים מיוחדים אליו.

האם יש משהו מסתורי באזור הזה שזכה לכל כך הרבה תשומת לב, או
שמא מדובר בכדור שלג שמזין את עצמו? נראה שדרוש מחקר מקיף
ומדעי כדי להכריע בסוגיה מסתורית זו. אולם, בעוד שרבים
מהאזרחים הפשוטים לא בדיוק יקפצו על ההצעה לבקר באזור ברמודה
ולבדוק את הנושא בעצמם, גם חוקרי מדע רבים, אשר יוקרתם
המקצועית חשובה להם, לא ממש יריבו על זכות הראשונים להתנדב
ולחקור את העניין. נראה כי עד שכל העניין יתבהר, נאלץ להישאר
בעלטה, או לפחות במקום מבטחים, כזה בו מקסימום נעלמת חולצה פה
ושם, ארנק או סתם זיכרונות רחוקים...

לאן נעלם ג'ימי הופה?

"יש לי אולי חסרונות רבים, אך להיות טועה אינו אחד מהם", כך
אמר פעם בעת נאום ג'ימי הופה, מנהיג איגוד נהגי המשאיות
בארה"ב, ומנהיגם הרוחני של איגודי פועלים ברחבי העולם. הופה
כבר מזמן הפך לסמל, בעל כורחו. סמל של התאגדות פועלים, של כוח
רצון ונחישות, ושל דבקות במטרה שאינה יודעת פשרות, גם כאשר
המחיר הוא אישי, והסיכון הוא גדול. הופה הפך לאייקון של ממש
בזכות כל אלו, ובעיקר לאחר היעלמותו המסתורית מעל פני האדמה,
מבלי להשאיר זכר וסימן. מאז שנעלם, בשנת 1975 הועלו השערות
רבות בנוגע למקום הימצאותו, וליתר דיוק, למקום ולסיבת מותו.  

James 'the Riddle' Hoffa

באופן אירוני, שמו של הופה כמו חזה את הבאות: שמו האמצעי של
הופה מרמז על החידה העתידה לבוא. James Riddle Hoffa נעלם ללא
זכר ב-30 ליולי של שנת 1975, לאחר שהמקום האחרון בו נראה היה
מסעדה בבלומפילד הילס, מישיגן.    
הופה נולד בשנת 1913 בדטרויט, מישיגן, בן למשפחת פועלים, לאב
כורה פחם אשר מת כשג'ימי היה בן שבע. כבר בגיל 17, כאשר עזב את
התיכון והלך לעבוד במפעל כמחסנאי, כבר אז עזר לארגן שביתת
עובדים שם. עניין של אופי כנראה.
מאוחר יותר, בתחילת שנות השלושים, הפך לאיש מכירות של חברת
משאיות בדטרויט, ומקצת שני עשורים מאוחר יותר, בשנת 1957, הוא
כבר נבחר לכהן כנשיא הארצי של איגוד נהגי המשאיות בארה"ב (the
Teamsters Union). המוניטין שלו היה ידוע לכול- איש חסר פשרות,
קשוח וכזה שמביא תוצאות במשא ומתן, או יותר נכון, במאבק נגד
חברות המשאיות בארה"ב על תנאיהם של נהגי המשאיות. תחת הנהגתו
צמח הארגון ומנה מעל לשני מיליון פועלים בימיו הטובים.  
כרבים וטובים לפניו ואחריו, גם הופה נרדף על ידי השלטון ועל
ידי בעלי השררה במדינה, ההבדל ביניהם לא תמיד כל כך חד כידוע.
בשנת 1967 הואשם ונכלא הופה, יחד עם חבר איגוד אחר, באשמת
'הונאה ושימוש לרעה בכספי האיגוד, שידול מושבעים וקשירת קשר',
לתקופת זמן שהומתקה על ידי הנשיא ניקסון לארבע שנים במקום
שלוש-עשרה.  

שוחה עם הדגים ?

אז מי בעצם רצה להיפטר מהופה? ומה שיותר חשוב מכך, מדוע?
הופה הודה בעצמו כי קשרים עם המאפיה הם נחוצים לשם המשך קיומו
של המשא ומתן לשיפור תנאיהם של נהגי המשאיות, שכן, בידי המאפיה
היה את הכוח להפיל את השביתות בהן השתמש איגוד הנהגים למיקוח
למול החברות הגדולות. החבר עמו נכלא הופה, טוני "המומחה"
פרובנזנו היה גם הוא, כפי ששמו בוודאי מרמז, בעל קשרים לא פחות
ענפים במאפיה האיטלקית. משהובאו למשפט, הטיל הופה את האשמה
העיקרית על פרובנזנו, וטען כי הלה השתמש בכספי ממשלתיים
לפעילויותיו הבלתי חוקיות.
נחזור מעט אחורה- במשך כל זמן ריצוי העונש, המשיך הופה לכהן
כנשיא האיגוד, ולא התפטר מתפקידו, על אף לחצים שהופעלו עליו.
כשהמתיק ניקסון את תקופת מאסרו של הופה, הדיל היה שהופה לא
יחזור לפעילות באיגוד עד לשנת 1980, השנה המקורית בה היה אמור
להשתחרר. ההשערה היא שהסכם זה נערך מאחורי הקלעים בין הבית
הלבן לבין סגן נשיא איגוד נהגי המשאיות, פרנק פיצימונס, יריבו
מזה שנים של הופה, ומתחרה על הנהגת האיגוד.  
להופה היו יריבים רבים, מבית ומחוץ. השלטון, המאפיה, ואף חלק
מהחברים באיגוד. לא קשה לדמיין שיתוף פעולה בין הגורמים
השונים, איחוד כוחות אשר לבסוף הוביל לסופו של הופה. הטענה היא
כי פרובנזנו, שבוודאי התבשלו אצלו רגשות טינה כלפי הופה במשך
שנות המאסר, וגורמים מתוך האיגוד, חלקם בעצמם קשורים בדרך זו
או אחרת למאפיה האיטלקית, שיתפו ביניהם פעולה להפלתו של הופה.
הופה, כך נטען, החל לדבר יותר מדי על הקשר בין האיגוד למאפיה,
וחשף קצת יותר ממה שצריך. בנוסף, גורמים רבים באיגוד, ובראשם
פיצימונס, ראו איום בהופה, אשר החל לפעול למען השבת מעמדו בתוך
האיגוד. סיבה נוספת לחיסולו של הופה היא רצונם של גורמים
במאפיה בבעל ברית בתוך האיגוד, בדמותו של אדם כמו פיצימונס,
אשר בודאי היה קל יותר לשליטה, ואשר בניגוד להופה קיבל 'חותמת
אישור' מהבית הלבן.

ביום שנעלם, היה אמור הופה להיפגש עם פרובנזנו ועם 'מנהיג'
מאפיה אחר- טוני 'ג'ק' ג'יאקלונה במסעדת ה- Red Fox  שבמישיגן.
השניים לא הופיעו, והופה ערך מספר שיחות טלפון לברר את העניין,
האחרונה שבהן לחברו מהאיגוד לואיס לינטאו. עדי ראייה שהיו
במקום מדווחים על מכונית עמוסה באנשים אשר לבסוף אספה את הופה.
הופה התיישב מאחור, ורכן אל הנהג, כדי לדבר עמו. על פי ה-FBI
הופה לא עזב את המכונית הזו כשהוא בחיים. על פיהם, דם ושערות
ראש נמצאו במקום. אם כי, יש לציין, בעידן הפרה-D.N.A לא ניתן
היה לזהות למי הם שייכים...
לאחר היעלמותו, השלטונות פצחו במסע חיפוש אינטנסיבי- חקרו
עדים, חברי מאפיה וחברי איגוד, ואף קדחו בקירות ברצפות עשויות
בטון. אך כאמור, ללא הצלחה.

תגליות חדשו(תיו)ת

במאי 2004 הצהירה רשת Fox News כי בידה הפתרון לחידת הופה:
בסיועו של צוות מומחים שגייס, כתב הרשת אריק שואן (Eric Shawn)
הגיע למסקנה כי הופה נורה למוות על ידי חבר קרוב, פראנק
'האירי'  שיראן, לאחר שזה הוביל אותו לביתו. על פי שואן, בביתו
של שיראן נמצאו שאריות דם על הרצפות, והלה הודה שלא לתיעוד כי
הוא אכן חיסל את הופה, אם כי סרב להצהיר על כך למול מצלמה.
אולם, בדיקת DNA רשמית עדיין לא נערכה, או פורסמה. בינתיים,
שיראן נפטר בדצמבר אשתקד, ועורך דינו, מצדו, כבר הכריז על
פרסומו של ספר שכתב אשר 'יחשוף את כל הפרטים' על מעורבותו של
לקוחו בפרשה...  
ה-FBI לעומת זאת, ערך כמה בדיקות DNA משלו, כבר בשנת 2001.
התוצאות קשרו את מותו של הופה לחבר אחר, צ'ארלס א'ובראיין שמו,
לאחר שבמכוניתו נמצאו כביכול שרידים המספיקים לבדיקת מעבדה.
אולם גם כאן, אישום, ולא שכן הודאה רשמית מצד המעורבים בפרשה,
מעולם לא הוגשו.

גלות מרצון

אפשרות נוספת, אך קלושה, היא כמובן שהופה עדיין חי, או לפחות
נעלם מרצונו החופשי. עובד איגוד אחד אף טען נמרצות בחקירתו על
ידי השלטונות כי הופה ברח לברזיל עם רקדנית גו-גו שחורה...
לא בלתי מתקבל על הדעת להניח, לפחות לחלקנו, שהופה סידר את
היעלמותו שלו, לאחר שבודאי נמאס לו מהרדיפות הבלתי פוסקות מצד
הממשל ומצד 'חבריו' בארגון. האיומים על חייו, ואויביו הרבים
סיפקו לו סיבה מספקת ובה בעת גם 'אליבי' מצוין להעלם ולהתחיל
מחדש במקום אחר.


מותו של הופה הוכרז רשמית (וחוקית) בשנת 1982 , וביולי של שנת
1995 נערך טקס זיכרון בהשתתפותם של מעל ל-2000 אנשים. גופתו של
הופה, או מה שנותר ממנה, מעולם לא נמצאה, מה שמותיר את
האפשרויות פתוחות עד אשר יוכח באופן חד משמעי אחרת. הופה הוא
רק אחד מהשלדים (תרתי משמע...) ששומרת ארה"ב בארון ההיסטורי
שלה. פתיחת ארון שכזה ודומיו, על כל הצחנה הכרוכה בכך, או
השלכת המפתח הן אפשרויות שתלויות בנו, כקולקטיב, וכמיעוט
אינדיבידואלי אשר יגיע היום בו יאלץ לעמוד למול בחירה שכזו.

יצחק רבין: רצח ידוע מראש ?

ברביעי לנובמבר, לפני כ-10 שנים נרצח כאן ראש ממשלה. הרוצח,
פעיל ימין קיצוני, סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר אילן, נתפס
והודה ברצח. המניע להרג היה התנגדות למדיניותו של ראש הממשלה,
מדיניות אשר כללה את מסירתם של רוב השטחים שנכבשו על ידי ישראל
במלחמת ששת הימים.
זמן קצר לאחר הרצח החלו להתגלות פרטים נוספים הקשורים אליו,
כמו קלטת וצילומים המתעדים את הרצח במלואו, וסוכן שב"כ ששהה
במחיצת עמיר ומקורביו במשך זמן רב לפני האירוע. בעקבות כך,
החלו אנשים מסוימים להטיל ספק ב 'גרסא הרשמית' שסיפק הממסד,
והחלו לבנות תיאוריות חלופיות אודות מה שלטענתם 'באמת' התרחש
שם, תיאוריות המטילות צל גדול על המדינה ואף מורא גדול יותר
ממוסדות השלטון והאנשים שבראשו באם יש בטענות אלה אפילו שמץ של
אמת.  


מרביתן של תיאוריות קשר שכאלה, המציפות את רשת האינטרנט
בהמוניהן, מבוססות על הרעיון כי השב"כ ידע מראש על הרצח העתיד
להתרחש, או אולי אף היה מעורב בו ישירות. הטענה היא כי גורמים
פוליטיים מסוימים, החליטו לגייס תמיכה ציבורית בהנהגת השמאל
ובתהליך השלום, ולשם כך הגו תכנית לפיה יבוים ניסיון התנקשות
בראש הממשלה. כאן השב"כ כביכול נכנס לתמונה, הוא איתר פעיל
ימין קיצוני, בדמותו של יגאל עמיר, והציב סוכן סמוי בקרבתו
שתפקידו היה להלהיט את הרוחות ולהסית את עמיר לרצח. את הכדורים
במחסנית הרוצח היה השב"כ אמור להחליף בכדורי סרק, אך משהו
השתבש ובמחסנית הושארו כדורים חיים. לטענת תומכי תיאוריה זו,
יש בדברים אלה לספק הסבר לדברים שלא יוכלו להיות מוסברים אחרת
כגון, צילום האירוע כולו על ידי רוני קמפלר- שתואר כ'צלם חובב'
אשר במקרה צילם את ההתרחשויות, נוכחותו של עמיר כ-40 דקות בלא
מפריע בחניית האח"מים ה'סטרילית' וקריאות ה'סרק סרק' לאחר
הירי.

אחד מהאנשים הבולטים ביותר בתחום תיאוריות הקונספירציה בארץ
הוא ברי חמיש, מרצה פופולארי בקרב חוגי הימין הדתי בארץ,
ומראשי מההוגים והתומכים בתיאורית הקשר הנוגעת לרצח יצחק רבין.
בספרו,The Last days of Israel משנת 2001, טוען חמיש כי מאחורי
רצח רבין עומדת "המועצה ליחסי חוץ" ומי שעמד אז בראשה, הנשיא
ג'ורג' בוש האב. על פי חמיש, מטרת הרצח הייתה להבטיח את נצחונו
של השמאל בישראל בבחירות 1996, ולהבטיח את מימושם המלא של
הסכמי אוסלו. חמיש, אשר מטיל ספק במהימנות ממצאי חקירתה של
ועדת שמגר, מגבה את טענותיו בשלל עדויות לכאורה אודות שחיתותה
של המערכת הפוליטית בישראל. באתרו של חמיש הקרוי "הצילו את
ישראל", ניתן למצוא ראיות והוכחות רבות לכאורה לקיומה של מזימת
ענק שקורבנה היה יצחק רבין, אך גם יגאל עמיר, אשר כביכול כלל
לא היה רוצחו של רבין.      

ראשית, מעלה חמיש את נושא סוכן השב"כ השתול, אבישי רביב, בעל
שם הקוד 'שמפניה'. על אף החלטתו של בית המשפט כי רביב לא ידע
מראש על הכוונה לרצוח את ראש הממשלה רבין, חמיש משוכנע שלא כך
הדבר. על פי חמיש, מדוחות החקירה של רביב לאחר הרצח, ומהדוח של
ועדת שמגר משנת 1999 עולה בבירור כי רביב ידע גם ידע על הרצח
מבעוד מועד. בדוחות החקירה מופיעות הצהרותיו של רביב בהן בין
השאר הוא מודה בריש גלי כי: שמע את עמיר 4-5 פעמים אומר כי חל
על רבין דין רודף וכי צריך להרוג אותו, נאמר לו על ידי מרגלית
הר-שפי כי יגאל עמיר הולך לרצוח את רבין, וכי נודע לו מפי יגאל
עמיר כי הוא מתכנן לצאת לעצרת שנערכה ביד ושם ובה היה אמור
רבין להשתתף. לאור הדברים ששמע מיגאל כי הוא מתכונן לרצוח את
רבין הבין כי תכנן במהלך העצרת לפגוע ברבין. בפועל באותו יום
היה פיגוע בבית ליד ורבין לא הגיע ליד ושם.

חלק מהדברים התמוהים ביותר שחמיש מעלה קשור להתנהלות שלאחר
הרצח דווקא. ראשית, ישנה העובדה כי לקח ללימוזינה של רה"מ מעל
ל-20 דקות להגיע מהכיכר לבית החולים איכילוב, נסיעה אשר במצב
תקין אורכת לא יותר מ-5 דקות. על פי דו"ח המעצר ועדים במקום
עמיר ירה ונעצר על ידי המשטרה בשעה 21:30, ואילו ועדת שמגר
קבעה כי רבין נורה בשעה 21:50. על פי חמיש, אלו הן 20 דקות ללא
הסבר מניח דעת.
לפי ועדת שמגר, רבין נורה פעמיים בגבו. על פי חמיש, מסמכים
רפואיים סודיים שהשיג בדרך לא דרך, רבין נורה ירייה שלישית-
בחזהו. מסמך שכזה נכתב וחתום על ידי ד"ר מרדכי גוטמן, אחד
הרופאים שטיפלו ברבין בליל האירוע. על פי חמיש גוטמן מתאר את
פצע הירי כך:"פגיעת פצע ירייה עם חור בריאה באונה העליונה של
2.5-3 ס"מ, פצע יציאה לכיוון 5-6D וריסוק החוליה". התרגום,
עפ"י חמיש הוא כי מדובר בירייה נוספת בחזה אשר ריסקה את חוליות
עמוד השדרה בגבו של רבין, כזו שלא הייתה מאפשרת לא לקום מהרצפה
ולזנק אל תוך הלימוזינה לאחר שנפגע, כפי שעשה בקלטת האירוע
וכפי שהעידו אנשים שנכחו בזירה.  
חמיש מביע תמיהה על העובדה כי למרות שסמוך למקום האירוע עמדו
ניידות אמבולנס מוכנות בדיוק למקרה חירום שכזה רבין לא הוכנס
אל ניידת שכזו, אשר יכלה להגיע לבית החולים תוך דקה או שתיים.
בנוסף, חמיש מציין כי כאשר צפה בסרט הרצח שם לב לפרט
מוזר-שלושת האנשים היחידים אשר אמורים להיות ברכב הממוגן-
רבין, מאבטחו האישי, והנהג מנחם דמתי, היו מחוץ לרכב, אך בכל
זאת בקלטת רואים בבירור שהדלת הימנית-אחורית של הרכב נסגרת
מבפנים. אדם רביעי, אשר זהותו לא ידועה, היה ברכב.  
המסקנה המצמררת העולה מדבריו של חמיש היא כי רבין נורה שוב, על
ידי גורם אחר, לאחר שהתאושש ועזב את הכיכר.

אל דברים אלה מצטרפות ראיות אחרות לכאורה, מטרידות לא פחות,
הנוגעות לפרטי הבליסטיקה של הירי. על פי סרט האירוע ניתן לראות
שעמיר יורה ברבין ממרחק של כחצי מטר מאחריו. ועדת שמגר קבעה כי
עמיר ירה את הירייה הראשונה ברבין ממרחק של חצי מטר, אח"כ מ-30
ס"מ, וירייה נוספת שפגעה במאבטח, יורם רובין, ממרחק של 30 ס"מ
מעליו. אולם, חמיש מציג באתרו את עדותו של רב-פקח ברוך
גלדשטיין, איש מעבדת הסימנים וחמרים של משטרת ישראל, אשר העיד
במשפטו של עמיר. על פי גלדשטיין, האקדח שירה ברבין נורה תחילה
מטווח של 25 ס"מ, ואח"כ מטווח אפס, כאשר האקדח הוצמד לגופו.
זאת ועוד, טוען חמיש, המעבדה הגיעה למסקנה ש"המאבטח רובין נורה
מכדורים שונים מאלה שפגעו ברבין או מאלה שנמצאו במחסניתו של
עמיר". כמו כן, על ידיו של עמיר לא נמצאו שרידי אבק שריפה לאחר
הירי. חמיש מציג פקס עליו חתום רפ"ק נדב לוין, ראש מעבדת
סימנים וחומרים, בו  כתוב בבירור כי על ידיו של עמיר "לא נמצאו
חלקיקים אותם ניתן לזהות כשרידי ירי".
פירוש כל הדברים הללו, על פי חמיש, הוא שעמיר לא היה זה שירה
ברבין, ושבמחסניתו היו כדורי סרק.

דבר נוסף הוא שרצח רבין התנהל כאילו נלקח ישירות מאחד מתרחישי
השב"כ. נתן גפן, כותב הספר 'עוקץ קטלני' מתייחס לכתבה משנת
2000 במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שנשאה את השם "רצח
רבין - טיוטה" מאת אריאלה רינגל-הופמן. הכתבת תיארה את החוברת
ההדרכה שהוכנה בשב"כ כעשר שנים לפני רצח רבין. החוברת הייתה
מיועדת לשב"כ ובה תואר תרחיש אפשרי ומפורט, בו יהודי ינסה
לפגוע בראש הממשלה בישראל. מתוכו: "הרוצח אורב לראש הממשלה
מתחת לבית העירייה, בדרך למכונית בתום ההפגנה. ... חגורת
האבטחה נפרצת, היריות נשמעות בכיכר". על פי גפן ההתנקשות ברבין
ז"ל בוצעה במדויק על פי התרחיש שבחוברת ההדרכה של השב"כ. לכן,
עמיר לא היה יכול לדעת על החוברת, אלא אם הוא היה הופעל ע"י
אנשי השב"כ שקראו את החוברת או שהוא בעצמו קרא אותה ופעל לפיה.
שני המקרים, לטענת גפן, מצביעים על מעורבותו של השב"כ בעניין.

אולם, מכל הדברים שלעיל מתקבלת תמונה לפיה עמיר הופלל על ידי
גורמים פוליטיים והשב"כ, וככזה, הוא אמור להיות איש ממורמר
מאוד, ובודאי לא כזה שיודה בכל האישומים שנגדו, ובצורה כה
גורפת. אך גם לכך יש לתומכי תיאורית הקשר הסבר. על פי גפן,
עמיר ומשפחתו נסחטים ומאוימים על ידי גורמים רבי מעמד וכוח.
באחד מהדיונים במשפטו של עמיר הוא נשאל על ידי אחד העיתונאים
האם היה עושה זאת שוב, עמיר השיב: "כן, אחרי שתדעו למה, תבינו
שהכל רקוב במערכת, הכל מכור, מה שראיתם עד עכשיו היה הכל מסכה.
לא חשבתי שיתחילו להרוג פה אנשים. עד הסכם אוסלו ב'". אל
השופט, דן ארבל,  אשר קטע את דבריו ענה עמיר:" יידעו את האמת
ואז כל המדינה תתהפך. הכל שקר".


אני בוחרת לסיים את המדור באחד המקרים הנוראים ביותר שקרו
למדינה שלנו. אין בדברים שלעיל כוונה להפחית מחומרתו של
האירוע, או לתמוך בצד פוליטי זה או אחר. האמת אינה חקוקה בסלע,
והיא לעולם אינה אובייקטיבית, ההיסטוריה נכתבת בידי אלו
שכותבים אותה. ועוד מילה אישית לסיום, אני מקווה שהכתבות
שתפרסמו במדור השנה עניינו את רובכם, ושלפחות לחלק מכם גרמו
להתעוררותה של סקרנות בריאה, מהסוג שמעלה תהיות ושאלות לגבי
דברים, כזה שלא מאפשר לקיחה פאסיבית של המציאות כמובנת מאליה.
לי לפחות, היה נעים, ביי.


האימייל שלי:
dusk@walla.co.il