הדיבור הרך שלי לא אומר כלום.
מאז שהתחלתי לקונן על מר גורלנו, חשבתי:
כמה שלל צריך כדי להיות עשיר?
כמה הרשעות צריך כדי להחשב אשם?
כמה צלעות צריך כדי להקרא מצולע?
אבל.
הכתמתם המצוהב שיוצא מהקרשים הפחמתיים,
הגיצים שמתעופפים ושורפים בדרכם גחליליות,
תפוח האדמה העטוף באלומיניום.
התלהבות היצרים שגורמת לחבריי לקפץ מעל לכבשן,
העיתון שנשרף ונשרף.
אני רואה את זה רק בטלויזיה.

למה הליצן צריך לדאוג למשכורת שלו?
הוא רק רוצה לשעשע אחרים.
למה התלמיד דואג למשפחות המורים?
הוא רק רוצה להשאר עם חברה שלו.
למה הגולש שואל את הוריו על חשבון הטלפון?
הוא רק רוצה לצ'וטט.

כי אם אני זה אני והוא זה הוא
ולכל אחד יש את המקום שלו
למה אני עושה את העבודה בשבילו?