שמתי את השיר האהוב עליי וחיוך  קטן התעקל לו בזוויות הפה
שלי.
נשענתי אחורה, מהצד, רק סיגריה חסרה כאן, אבל אני רק רציתי
להישען אחורה ולרוקן את עצמי, ולא לתת לעצמי לחשוב על כלום.
הכינורות התנגנו ברקע והגיטרה החשמלית השתלבה בהם.
"I`m a stranger in this town" הסולן שר, בקול עייף .
משום מה כל כך חם לי, לא משנה כמה המאוורר פועל חזק. שמתי את
הידיים מאחורי הראש, ועצמתי את העיניים. אני יכולה להישבע
שכמעט נרדמתי כשפתחו את הדלת. מישהו נכנס והסתכל עליי, לא
זיהיתי את הצעדים אבל לא היה לי כוח לפתוח את העיניים. סתם
זרקתי "מי זה" לחלל האוויר. אף אחד לא ענה. פתחתי את העיניים.
פתאום נהייה קר, כל כך קר. הסתכלתי מסביב, ולא היה שם כלום.
ופתאום ראיתי את עצמי, כילדה קטנה, שמנמנה, מחייכת חיוך שמכיר
רק ברע וטוב, שחור לבן. לא היה שום מראות בחדר הזה, כדי שאני
יוכל לראות אם זה באמת אני או שסתם אני הוזה, למרות שאף פעם לא
הזיתי לפני כן. הסתכלתי עלייה, והיא חייכה אלי בעיניים
ילדותיות. ודיברה. "השתנית, השתניתי הרבה" היא אמרה בתמימות.
"כן, נכון, חיצונית, פנימית" אמרתי לה בקול. התכופפתי, וישבתי
על הרצפה מולה, והסתכלתי לעיניים שלה. יש בעיניים שלה עומק
היכתה בי המחשבה. "באיזה כיתה את עכשיו?" שאלתי אותה. "בחופש
של כיתה ו'. אני עולה ל-ז'" היא אמרה בלא מעט גאווה. "מה, מה
קרה?" היא שאלה כשראתה איך הפנים שלי התעננו להם לכמה רגעים.
"כיתה ז' לא זכורה אצלי לטוב" עניתי לה. "למה?" היא שאלה
בסקרנות. "כי.. כי.. עזבי, אולי כדאי שאני לא יאמר לך.. בסך
הכל, הכיתה הזאתי, השנה הזאתי איכשהו חישלה אותי, אבל גם גרמה
לי להבין את רגש השנאה במלואו".עניתי לה.
"למה את מדברת ככה,במילים כאלו?"היא שאלה "כי עברתי הרבה, את
תעברי הרבה."עניתי. היא קימטה את המצח. "וגם את עוד תעברי
הרבה, נכון?" היא שאלה. "אני לא יודעת.. אני לא יודעת כמה אני
יעבור עוד, כמה אני יהיה מוכנה לעבור" עניתי לה בעצב.
"אבל, אבל אם את תמותי, אז גם אני ימות" היא ענתה לאחר כמה
רגעי מחשבה. מאוכזבת. "אבל את לא תרגישי .. " עניתי בהיסוס.
"בטח שאני ירגיש!" היא הוכיחה אותי. "אני ירגיש, כי כשאת
תמותי, גם אני ימות, והרי את אותה אחת, ולא משנה כמה השתנית,
אני נשארתי בתוכך.. לא מתתי" היא ענתה בשטף, עוצרת כדי לנשום
לפעמים."כן, אבל.. אני .." הרגשתי כבר את הדמעה מבצבצת בזווית
העין שלי "את לא מתת, אבל.." עצרתי. לא יכלתי לומר לה שהיא כבר
חלק כל כך קטן בתוכי, קטנטן, ושעברתי כל כך הרבה, עברתי את
עידן התמימות."אבל מה??" היא תבעה לדעת. נאנחתי. "למה את עושה
את זה? למה את נאנחת, כמו המבוגרים?" היא שאלה. כאילו ביקשה,
שאני יאמר לה "כי איכשהו, אני מבוגרת, בוגרת יותר מפעם, דברים
שעשיתי, שקרו לי, ביגרו אותי.. ואולי זה רק 3 שנים בשבילך,
ועדיין.. הכאב מופיע פתאום, ולא רוצה לעזוב.." אמרתי סוף סוף.
"אבל מה כבר עברת? מה כבר עברת ששווה ללכת מכאן ולא לחזור?"
היא שאלה, והרצינה את עינייה. חייכתי חיוך מריר. את צעירה
מדי.. באתי לומר לה. ונזכרתי שדווקא בגלל משפטים כאלה, הגעתי
לאן שהגעתי, בגלל שאף אחד לא הכין אותי, ולא יכלתי להכין את
עצמי. אז ישבתי וסיפרתי לה, ישבתי והכנתי אותה, והיו דברים
שהיא לא רצתה להאמין בהם, אבל מרגע לרגע היא נעצבה יותר
ויותר.. והרגשתי פתאום, שעשיתי טעות, שביגרתי אותה בבת אחת.
והכאב היכה בה בכזאתי עוצמה. היא נשענה אחורה, וביקשה ממני
להגביר את השיר.
"silence is not the way.. we need to talk about it"
הסולן שוב הגיע לשורה "I`m a stranger in this town" והיא אמרה
לי, שזה בדיוק מה שהיא מרגישה, שהיא לא מכירה בכאב הזה, היא לא
מכירה אותו,הוא זר לה.  והיא התחילה לבכות, הדמעות הכי זכות
שראיתי  ובכיתי איתה.. חייבת להיות דרך, להחזיר את הזמן אחורה,
והאירוניה היא שגם כשהוא חזר אחורה, שהיתה לי את היכולת לתקן
דברים כמו שתמיד רציתי,אני טעיתי, ורציתי שהכל יהיה שוב כמו
שהיה. שוב טעיתי. "ומה עושים עכשיו? "שאלתי. היא משכה בכתפייה,
בחוסר אכפתיות. "לא! אל תעשי את זה" אמרתי לה. " אל תעברי
לאדישות הזאת, כי כל כך קשה לצאת ממנה, אם תהיי מה שאני היום,
את תהרגי אותי." אמרתי לה. "נו אז?" היא אמרה. "חשבתי שזה מה
שאת רוצה.." "ועדיין.. אני לא רוצה למות, לפני שתהייה לי סיבה
אמיתית, את תמותי בלי סיבה ממשית, רק בגלל האכזבה ממה שצפוי
לך, אבל את יכולה לשנות אותו. ולא משנה כמה קיטשי זה נשמע,
תחיי, כי לא הכל כאב, כי לא הכל עצב, כי יש דברים שאת עוברת,
ואת שמחה בסוף שעברת.." אמרתי לה, אמרתי לעיניים שלה. "אבל,
איך אני יידע שאת לא תהרגי אותי בעתיד?" היא שאלה בעוז פתאומי.
"את לא יכולה לדעת מה יצפון לך העתיד, חוץ מה-3 שנים הקרובות,
את יכולה לשנות אותם. ואת יכולה לעשות את זה כטובה, בשבילי,
בשבילך." עניתי.
השיר ברקע סיים להתנגן. "אני רק יכולה לומר לך" אמרתי "שלמרות
הכל, היה שווה לעבור דברים מסויימים. רק בשביל להכיר במציאויות
אחרות, ולא להישאר בבועה."
"גם בועה יכולה להתנפץ בקלות, נכון? " היא אמרה לי.
"אל תתנפצי בקלות, תהיי בועה חזקה, אני ישתדל לעשות אותך חזקה
יותר." היא אמרה בחיוך.
"ואני ישתדל להיות חזקה בשבילך.. וככה כל אחד ימלא את התפקיד
שלו." אמרתי.
הלכנו, לאותה פינה בה היא ישבה כשהיא הופיעה. והסתכלנו אחת
לתוך העיניים של השניה.
"אל תפחדי לעשות טעויות!" אמרנו בבת אחת, ושתינו נעלמנו.

והופיעה אני אחרת, אי שם, אני בטוחה, קיימת אני אחרת. ואני, רק
צריכה למצוא אותה..