אני זוכרת שאני ויוני יצאנו מבית הספר והלכנו בחזרה הביתה, כמו
שהלכנו כל יום מאז כיתה א'. הייתי בת תשע. החורף התחיל ואני כל
כך שמחתי. בדיוק כשהגענו לגן השעשועים שאנחנו תמיד נעצרים בו,
ראינו שיש קשת ענקית בשמיים. אולי הפעם אני אגיע? חשבתי לעצמי.
אולי יוני יוכל לעזור לי. אחרי התלבטויות רבות (לפחות לגיל
תשע) החלטתי לספר ליוני.
"יוני, אתה יודע מה יש מאחורי הקשת" שאלתי. "בטח עוד עננים"
הוא ענה לי. התאכזבתי קלות. הוא בטח לא יאמין לי, כמו שאמא לא
מאמינה. לא יוני, יש שם חדר גדול שבו נמצאות כל התשובות לכל
השאלות בעולם! זה החדר הכי גדול בעולם ואפשר להגיע אליו רק
כשיש קשת. "מאיפה את יודעת?"הוא שאל אותי. " אני פשוט יודעת",
עניתי בביטחון. אז בואי נלך לשם! הוא התחיל להתלהב. אני חייב
לדעת לאן נעלם לי התוכי, ולמה המורה כעסה עליי היום אפילו שלא
עשיתי כלום. איך הולכים לשם? שאל, ומבט של צפייה עלה על פניו.
בגלל זה ספרתי לך יוני, כי אני לא יודעת איך. אני חייבת להגיע
לשם. וצריך למהר לפני שהקשת תעלם והיא בטח תחזור עוד המון זמן.
פניו של יוני התעוותו וידעתי שהוא חושב. הוא בטוח ימצא פתרון.
הוא תמיד מוצא. פתאום פניו התמתחו בשמחה. "אני יודע!" אמר.
לאחר חצי שעה עמדנו מחוץ לבית של יוני, כשמקפצה קטנה מונחת
לידנו. "אז מי קודם" שאלתי. תלכי את, את מחכה לזה יותר. בסדר.
אני הולכת. עליתי על המקפצה וקפצתי שלוש קפיצות קטנות. בקפיצה
הרביעית קפצתי הכי רחוק והכי גבוה שיכולתי. אני חושבת שאני
בדרך! צעקתי ליוני. במהרה מצאתי את עצמי על האדמה, ובאמת ראיתי
המון צבעים. בהתחלה חשבתי שהגעתי, אבל אז הבנתי שאלו לא הצבעים
של הקשת. הייתי  מאוכזבת וכעסתי על יוני שהציע את הרעיון.
מאותו יום, אני ויוני הפסקנו לדבר. אני כי כעסתי על הרעיון
שהסתבר כטיפשי והוא כעס בגלל שכעסתי עליו. הוא אפילו לא רצה
לצייר לי ציור על הגבס שעשו לי ביד. כל הילדים ציירו חוץ ממנו.
הם עמדו בטור ורק הוא ישב בשקט בשולחן שלו.
מאז עברו להם השנים, אבל אני עדיין מאמינה שיש מאחורי הקשת
חדר. אני יודעת שזה לא יכול להיות, אבל אני גם יודעת שזה שם.
ויום אחד אני יהיה שם, רק שאני לא אגיע לשם דרך מקפצה.
אני ויוני לא דברנו יותר מדי מאז, ואחרי היסודי נפרדנו לבתי
ספר שונים, והתראנו רק לעיתים רחוקות. ידעתי שיש לו חברה,
שאותה אני דווקא הכרתי ואפילו היינו חברות. וגם לי היה מישהו
כבר הרבה זמן. אבל רק לפני כמה ימים ספרתי לו על החדר. הוא לא
צחק עליי, אבל גם לא נראה לי שהוא האמין במיוחד. זה היה בסדר
כי גם לא ציפתי שהוא יאמין.
החורף התחיל, ושוב השרה עליי את אותה תחושת השמחה המוכרת. יום
אחד כשאני ושחר הלכנו הביתה, הבחנו שיש קשת. אני כהרגלי רציתי
ללכת למקום שבה יראו אותה הכי טוב. שחר ישר קלט אותי, והלכנו
לגבעה קרובה. מרחוק הבחנתי שכבר יש שם איזה זוג שעומד ומסתכל
על הקשת.
אלו היו יוני והחברה שלו. יוני חייך אליי ואני הבנתי מהחיוך
שהוא עדיין מאמין, וגם הוא כנראה העביר את זה הלאה לחברה שלו.
וככה עמדנו לנו בשתיקה ארבעתנו. שחר והחברה של יוני מתוך רצון
להיות שם איתנו, ואני ויוני עוד חושבים איך להגיע לקשת.