איבדתי את תחושת הזמן.
נפלתי למרחב האין-סופי של חוסר שיווי משקל.
חוסר היגיון.
וכלם מבולבלים, לא יודעים מה קרה,
רק אני יודעת. רק אני מרגישה.
כבר שעות, אולי ימים, אולי שנים,
אני יושבת כאן ומחכה לך.
מתחת לעץ שלנו. שגילינו. ביחד.
כשבאנו לכאן באביב לא האמנתי שכך נגמור, שכך תאבד לי לעד.
כי אז הכל פרח, הכל נצץ באור בוהק ונדיר ביופיו,
כי אז אהבתנו הייתה בשיא פריחתה...
עד שהכל נבל. אבל אני אסירת תודה לך,
על כל הדברים שלמדתי בזכותך, שגרמת לי לראות...

ושוב אני במחרב האין-סופי הזה. החסר גבולות.
ושוב איבדתי את תחושת הזמן,
ושוב כולם מבולבלים,
כי בלעדייך, העולם הוא לא טבעי,
וצירו מוטה וכיוונו משתנה.
האם זו רק אני שמרגישה בכך?