[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מוקדש לאלון

זה קרה כשהייתי בגיל 7, שאלתי את אבא שלי בפעם הראשונה: "אבא,
למה אנחנו חיים?". באותו ערב מצאתי את אבא שלי מת בחדר האמבטיה
כשהאקדח שלו בידו. אמא שאלה אותי איפה האקדח. גם המשטרה. אמרתי
שאני לא יודע, אבל האמת היא שהחבאתי אותו אצלי. אהבתי את אבא
שלי. לכן שמרתי את האקדח מתחת לכרית. תשובה לשאלה שלי- לא
קיבלתי. את התשובה לשאלה הזו קיבלתי רק בחתונה שלי עם אסנת. זה
היה היום המאושר בחיי. לפחות עד שתומר, בני הבכור נולד. הוא
ואסנת גרמו לי לשכוח כל בעיה, להעלים את הכאב מחיי. אהבתי את
שניהם יותר משאהבתי את חיי שלי. אבל עדיין, אסנת לא הבינה למה
אני עדיין מחזיק את האקדח של אבא שלי מתחת לכרית. היא לא הבינה
שאבא שלי ואני היינו כאדם אחד. אבל היא לא שאלה יותר מדי
שאלות. היא לא רצתה להעלות בחזרה את הכאב, את התמונות של אבא
שלי שוכב מת על רצפת חדר האמבטיה, התמונות שנאבקתי כל-כך קשה
להדחיק במשך השנים. חיי היו חלום, לפחות עד אותו בוקר. קיבלתי
טלפון לעבודה- אסנת נפגעה על-ידי מכונית, אמרו לי. עזבתי את
הכל ורצתי לחדר המיון. ושם היא שכבה- עורה הצחור לבן מתמיד, עם
כתמים כחולים ושחורים. הרופא יצא מחדר המיון. הוא הביט בעיני.
לא הייתי צריך שהוא יגיד מילה. נסעתי הביתה ובדרך אספתי את
תומר מבית-הספר, הוא בדיוק התחיל את כתה א'. הגענו הביתה,
והושבתי אותו על הספה. "ת...תומר..." אמרתי לו. "מה קרה, אבא?"
הוא שאל אותי, באותו קול חמוד ודואג. דמעות עלו בעיני. איך,
איך למען השם אני מספר לו שאמא שלו... "תומר, אמא... אמא עם
אלוהים עכשיו." אמרתי לו. "מה, היא מתה?" הוא שאל, והביט בי
בעיניו הגדולות. חיבקתי אותו. תומר תמיד היה ילד נבון, ידעתי
שהוא יבין את המצב מהר. "תגיד, אבא" הוא פנה אליי פתאום. "למה
אנחנו חיים בכלל?" הוא שאל. כל  מה שנאבקתי בו כל כך הרבה שנים
צף ועלה במוחי מחדש. אבא שלי- אבא שלי- שוכב על רצפת
האמבטיה, דם ניגר מראשו... אמא שלי לא מפסיקה למרר בבכי...
סבא... וסבתא! סבתא לקחה את זה כל-כך קשה... היא לא הייתה עד
יום מותה אותו הדבר. לא... לא!!! ואסנת-- אסנתי שלי- אשתי,
היחידה שאי פעם עשתה אותי מאושר- בחדר המיון... ידעתי מה אני
צריך לעשות. "תומרקה, תישאר פה שניה" אמרתי לו, נעמדתי על
רגליי וליטפתי את ראשו. הוא הביט בי נעלם על תוך המזדרון.
הלכתי ישר לחדר השינה. לקחתי את האקדח של אבא שלי ממתחת לכרית.
משם הלכתי ישר לחדר האמבטיה. כיוונתי את האקדח לרקתי והנחתי את
אצבעי על ההדק. "למה באמת אנחנו חיים...?" שאלתי את עצמי.
"תומר.. אני אוהב אותך" מלמלתי,  ולחצתי על ההדק.

דקות מעטות לאחר מכן, נכנס תומר לחדר האמבטיה.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תודה לאל!








בני סלע, מודה
לאל בנדי, שהיה
שם כשאיש לא
היה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/01 9:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכאל בורנשטיין

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה