חלק ראשון - ציפייה

"המוות הוא אמת עצומה, אונברסאלית" (צ'ארלס דיקנס)

ירד גשם והעיר התכסתה באפור ערפילי, איזו דמות תצוץ משם?
מביט דרך חלון מסורג. ממתין, מצפה.
רופאיי אומרים שזה סימן טוב, הניתוח בהחלט הצליח אבל החולה מת,
הוא מת כבר מזמן, אתם שומעים? הוא התפגר כבר מזמן. אני
צוחק...
אחות ניגשת אליי, אבל אני צוחק, את הצחוק לא יצליחו לשלול
ממני, תנו לצחוק.
אני צוחק בלי לשמוע את אותם קולות מקוטעים שידעתי להפיק, אותם
צלילים שיוכלו להעיד על כך שאני חי.
אבל היום היא תבוא לבקר... מה יש לה לבוא לבקר אותי?
אולי לצחוק לאיד, להביט במעשי ידייה, לחכוך ידים כמו איזו דמות
נבל של צ'ארלס דיקנס. אני צוחק.
אחות תופסת בידי ומושכת לכיוון השולחן במה שאנו מכנים פה
"טרקלין חוסר השפיות" כי איזה שפוי יבוא מיוזמתו לבקר אותנו?
עוד שניה היא תבוא, אני שומע את האחות לוחשת באוזני.
יכולתי לזהות בקלות מבין ההמון, להבדיל ממני היא לא שינתה את
לבושה, חלוק תכלת מעולם לא הלם אותה למרות המראה החיוור שלה.
לבושה בבראט כחול, שיער גולש שחור, מעיל גשם חום בהיר והמבט
שלה... המבט התוהה... היא מתיישבת מולי. אומרת כל מיני הברות
שאני לא מבין, שלום, מה שלומך, איך אתה מרגיש, אתה צריך משהו,
נורא התגעגעתי, אתה בכלל שומע אותי? אני שותק.
הבאתי לך מכתב, אני מקווה שתמצא אותו, זה המכתב השמיני שאני
שולחת אליך, הרופאים אומרים שיש סיכוי שתצא מכאן ואז... שוב
הברות ומילים שאני לא מבין. אחות, אני יכולה לקחת אותו
לקפיטריה?
ודאי, עונה האחות, הוא אחד החולים הנחמדים, אמנם לא מדבר ואני
לא בטוחה שהוא מבין אבל הוא לא עושה צרות.
צרות, אני חושב לעצמי, צרות שייכות רק למי שחי ואני כבר מזמן
הנחתי מכתב התפטרות. היא מקימה אותי בעדינות,לעזאזל, איך
התגעגעתי לריח השמפו שבשערה. חולים מסתובבים במסדרון, מנסים
לצחוק, מתכנסים בפינה, מפחדים, מפוחדים, מביטים בי כמוצא
להורג. תפסיקו עם המבטים, אני משלכם. מנידים ראשם לעברי,
מהנהנים. היא שותה מיץ תפוזים, עצבנית, משחקת עם הכפית, לו רק
יכולתי להדליק סיגריה.
אלוהים, היא נראית אותו דבר, לא השתנתה בכלום, אותם גבות
חינניות, חיוך מבויש והקרח שבליבה.
ראיתי שלשום את החבר שלך טל, חזר מלונדון, הצליח יפה בחיים,
הציע לי לצאת איתו, היית מאמין לחוצפה שלו? להציע לאישה נשואה
דייט? הוא והצחוק הצרוד שלו.
טל היה חבר שלי בצבא, לא היו לי הרבה חברים, אז היה לי את טל.
אני זוכר כיצד הייתי מביט בו בקנאה כשסיפר על הבנות שיצא איתן,
איך הן כרוכות אחריו, אינן מסוגלות לחיות בלעדיו וכן... היה לו
צחוק צרוד. אני לא יודע אם הוא ידע לאהוב, אני חושב שהוא היה
בן אדם עצוב. ברור, אהבו אותו... מי לא אהב אותו? ההורים,
החיילים, הסגל, הבנות, אבל הוא מעולם לא חווה את כאב האהבה,
עזב אחת וישר דילג אל השניה ואיך קינאתי בו, אפילו ניסיתי
לחקות אותו ופגשתי אותך. אז הוא אמר לי, בעל זה לא קיר ואם הוא
קיר אני פטיש אוויר, היית מאמין? כן. אני מאמין. זה מה שהוא
אמר לי בפעם הראשונה שדיברתי איתך. גם אז ירד גשם.
עמדה מזופתת, מלאת בוץ, קור אימים, מפזר חום צה"לי המשתעל
למוות ואת עלית בקשר, זוכרת?
בוודאי שאת זוכרת רק חבל שהבעל שלך אינו זוכר ויודע. מסכן.
הכיר אותי ואני לא הכרתי אותו.
אני צריכה לזוז עכשיו אור, אני מבטיחה לבוא לבקר.
ושוב אני גרור אחרייך כמו כלב ברצועה, זוחלים במסדרונות
הלבנים, מושיטה אותי לאחות, מנשקת קלות את לחיי, אחח... ריח
השמפו שבשיערך.
הגשם פסק.
מביט בסורגי החלון, רואה איך טיפת מים משתדלת ליפול מהאדן...
נופלת. מתרסקת.


חלק שני - זכרון

"המוות הוא מנוחה ממרירות, מן הטרדות המגרות עצבים, מעמל
המחשבה התמידית, מהעבדות לצרכי בשר." (מרקוס אורליוס)

אור שלי.
אני כותבת לך ממרפסת ביתי בין צמחי השרך הגדלים על הקירות.
כנראה הדבקת אותי בשעות המוזרות של הלילה, עובדה, השעה כעת
שלוש לפנות בוקר ופרפרי הליל רוקדים לצלילי חום המנורה, ירח
נשקף מבין צמרות העצים, מוזר, אני לא שומעת רעש צרצרים, הרעש
שלצלילו היית נרדם.
זוכר איך היינו מדברים בטלפון עד השעות הקטנות של הלילה
ובזריחה מניחים את האפרכסת למספר שניות כדי לחזות בה ואז
ממשיכים את השיחה עד שאחד מאיתנו היה מתמוטט, לרוב אני.
הייתי יכולה להקשיב לך שעות על גבי שעות על כל נושא שבעולם
מדת, פילוסופיה ומין. אתה בין היחידים שהבנת אבל אני לא הבנתי
שזה בלתי אפשרי, היה לי חבר וכיום בעל.
אתה עם הביטחון העצמי שלך, הקול שלך רועם באוזני..." אז מה אם
יש לך חבר, אני לא רואה שום טבעת על האצבע" ועכשיו?
עכשיו אתה לא רואה כלום כי אתה לא רוצה לראות. אתה מעצבן.
הענשת את עצמך כמו אדיפוס, עיוורת את עינייך הכחולות, ירוקות,
אפורות, יצאת לגלות בבית חולים לחולי נפש ואתה בריא אור, אתה
האדם הכי בריא שהכרתי. אני לא יודעת למה אני כותבת אליך, הרי
בכל מקרה לא תקרא, סגרת את עצמך מהעולם, ניתקת מגע מהכול.
ואולי?
אולי יום אחד תחליט לקום מהקרשים, תנער את האבק ממכנסיך, תקפל
שרוולים, תעלה חיוך מתנשא על שפתייך, תצית לאקי סטרייק ותצא
מהבית חולים. האמן לי אור, אני מחכה ליום הזה ומתגעגעת לדבר
איתך אבל אף פעם לא האמנת לי. אני לא יכולה להאשים אותך, יכולה
רק להעריך.
לא האמנת לי בדברים הטובים וברעים - כשאמרתי אני אוהבת אותך
וכששיקרתי שאיני רוצה לראות אותך יותר.
זוכר את הפגישה הראשונה? איך הדלקת את הסיגריה הפוך? זה הדבר
הכי חמוד שמישהו עשה למעני... והבית קפה בירושלים? איך לא סתמת
את הפה כל הדרך לעיר העתיקה, מדבר בהתלהבות על תקופות ישנות
בעיר ואני אומרת לך להיות בשקט, שזה לא מענין אותי ובוא נהנה
מיופיה של העיר. זה היה חמוד לראות את תגובתך, מביט בי לשניה,
מחייך חיוך קטן ושותק.
אני נזכרת בקור, אתה עם חולצה קצרה לוקח ממני את המעיל בלי שום
בושה, שוכבים על הגב בגדר אבנים מאחורי מנזר הדורמציון, מביטים
לשמי הלילה, אתה מדמיין כוכב שמתחלק לשלוש, הולכים משם לרובע
היהודי, אתה נעלם למספר דקות וחוזר עם קנקן תה חם ושני ספלים,
יושבים, שותים ומדברים.
זוכר את הזריחה בגגות גליציה?
שם אמרת לי את המשפט הכי רומנטי על אדמות..." אני רוצה אותך".
ירושלים מעולם לא נראתה בעיני כה יפה, כה שלווה, פוקחת את
עיניה מתנומה עמוקה, מביטה בשנינו באהבה כאם על בניה ובנותיה.
נישקת אותי. כל כך רציתי שתנשק אותי בזריחה אבל אתה פועל על פי
הקצב שלך. נישקת אותי מספר שניות לפני שעליתי לאוטובוס. נשיקה
חטופה, מהירה, מהססת.
ואני עולה לאוטובוס, שקועה במחשבותי, איזו חוצפה יש לך ואיך לא
בא לי לנסוע. הבטתי בחלון לראות אם אתה מחכה לי, ונעלמת.
אור... אני כל כך מצטערת. כתבת לי מכתבים.
אתה טוב במילים כתובות, אתה לא מתגעגע לכך?
לכתוב את אשר אינך יכול להעלות בפה כשאצבעותיייך העדינות
חורטות ברכות מילים הנטמעות בלב.
כתבת שזו אני מכיוון שזו חייבת להיות אני ואני תוהה על מזלי
הטוב, כייצד הגורל גרם לי שאפגוש אותך.
סדרי בראשית התבלבלו בעולמי מאז שנישקת אותי.
שלך
נועה.


חלק שלישי - שכחה

"כל אדם זקוק למקום אליו יוכל לצאת מדעתו בשלווה" (אדוארד
אביי)

צללים על הקירות, רוחות יוצאות לטייל, לחגוג, להתהולל. מכשפות
בעלי כובעים מחודדים חגים מסביב  למדורת אש, עשן צורב את עין
הירח, צריחות מהדהדות במסדרון, אחות... אחות... אחות... אח...
מנורת פלורסנט שולחנית מאירה בדלפק הקבלה, מכאיבה לעיניים,
הצעקות מפריעות לריכוז, אני עוד אשתגע כאן.
מצחיק. להשתגע בבית משוגעים.
"אחות סמדר לחדר מספר 8, אחות סמדר לחדר מספר 8"
בסדר... למה הם תמיד צריכם לחזור על ההודעות פעמיים, חוששים
שלא אקלוט? אני סוגרת את ירחון הנשים, ניגשת לחדר מספר 8. ריח
תרופות מר משולב עם אקונומיקה סטרילית מחליאה עולה באפי. חדר
עם 2 מיטות, לכאורה אולם רק לכאורה ישנים שם בני אדם.
אחות, ראיתי אותו.
את מי ראית אני פונה לחולה שהתעורר, הגיע הזמן שיתנו להם מינון
גבוה יותר של כדורים.
"צלם כמו אביך חמוש מכף רגל ועד ראשו, לפניהם נגלה ובפסיעות
מלכות אט עבר בהוד" ממשיך החולה לצעוק.
כן, אני יודעת, היה לך חלום רע, תשתה את הכדור ותרגיש יותר
טוב.
"פנים של צער יותר משל חיוורון" אחות, ראיתי אותו.
ראית את מי, רובי? שאלתי בתקווה שהכדור יעשה את ההשפעה והוא
יירדם ולא יענה.
המלט, נשמע קול מהמיטה השניה.
מה אמרת, אור, שאלתי.
"רוח אבי חמוש, אין הכול כשורה. יגורתי מעל, לו כבר בא הלילה"
המשיך רובי לצעוק.
תסתום שניה, אני צועקת עליו, מה אמרת אור?
המלט, הוא ענה.
יצאתי מהחדר בכדי להזעיק את הרופא הראשי, זוהי הפעם הראשונה
שאור דיבר קרה משהו סמדר, עצר אותי במסדרון הרופא הראשי ד"ר
יואל פיקס.
כן, ד"ר החולה מחדר מספר 8 דיבר.
יופי הוא אמר, רובי יודע לדבר.
לא רובי, ד"ר, אור.
אור?
כן ד"ר.
מה הוא אמר?
המלט.
וחוץ מזה?
כלום.
ובשביל זה רצת עכשיו במסדרון?
חשבתי שאתה רוצה לדעת על כל התפתחות אצל חולייך.
כן, תסלחי לי, את יודעת איך זה משמרת לחוצה... את בטוחה שזה מה
שהוא אמר ולא דמיינת את זה?
אתה רוצה לאשפז אותי ד"ר יואל פיקס?
טוב, בואי נעזוב את זה, תתפסי לך איזה תנומה, נדבר מחר בבוקר.
ד"ר פיקס חלף על פני בדרך ללא איזשוהי דרך, העבודה כנראה
מתחילה להטריף אותי, חזרתי לדלפק הקבלה, חזרה לירחון נשים
טיפשי.


חלק רביעי - נוכח האדס

"שלום עולם גאה. הולך אני הביתה, אתה אינך רעי, ואני איני
רעך." (מארק טווין)

אור, שב בבקשה.
ד"ר יואל פיקס, הפסיכיאטר הנודע של מקום משכני הזמין אותי
לחדרו, זכיתי להיכנס "לפני ולפנים", לחזות בשכינה, באל המתיימר
לרפא את נפשי ולתחייתי לעולם בני האנוש.
המשכתי לעמוד.
ד"ר פיקס החווה לאחות שתקרבני לכסא, המשרתת עשתה כרצון אדוניה
ועזבה את החדר.
אור, הייתי רוצה לדבר איתך יש לי תחושה שאתה מבין את אשר אני
אומר.
מה חושב לעצמו הד"ר, אני אמנם מטורף אבל שפוי לחלוטין.
ד"ר פיקס הביט בי. הבטתי בו בעינים חלולות, הוא לא יצליח לשבור
אותי, זה שהוא לובש חלוק לבן לא אומר שהוא מלאך.
אור, האחות סמדר סיפרה לי שאתמול דיברת, ליתר דיוק חזרת על
מילה אחת. אור, אני יודע שאתה מבין, ענה לי בבקשה על השאלה.
אני שותק.
ד"ר פיקס רשם לעצמו משהו בתיק הטיפולים, האמת היא שזה לא ענין
אותי מה הוא משרבט, את נפשי לא יצליח לחדור ולא יבין. מי יחדור
ויבין את המיוסר הנצחי, את האדם אשר קולל לרצות ולא להשיגו
לעולמים.
ד"ר פיקס המשיך לרשום. שתיקה מילאה את החדר. הסטתי את עיני בלא
להזיז את ראשי, מבחין בתמונה רגועה של יערות הכרמל על הקיר, על
שולחן הכתיבה מונחות תמונות משפחת פיקס, אשתו הבלונדינית ושני
ילדיו הנסיכים. אוי ד"ר פיקס, מה לך לנבור בנפשם של אחרים,
האושר שרוי אצלך, מונח על מפתן דלתך כמו מנוי של עיתון ואתה
מתענין באומללים?
ד"ר פיקס הפסיק לרשום, הרים את עיניו לכיווני, השתעל קלות ובכך
הפר את הדממה המבורכת.
אור, הרשיתי לעצמי לקרוא את המכתבים שאתה מקבל, המכתבים שאחות
סמדר מקריאה לך, זה יכול להועיל לטיפול שלנו בך.
איני זוכר הרבה ממה שקרה בהמשך, ידיי חנקו את גרונו, זעקותיו
ויבבותיו מצאו חן בעיני, הבטתי בעיניו, רואה איך כל סרט חייו
חולפים, זה גרם לי להרגיש חי, חי בנטילת חיים.
האחות המשרתת נכנסה לחדר, מנסה להפריד, אחריה באו שני אחים
גורילות, מפרידים ביני לבין קורבני, בועטים בי בצלעות, אבל לא
צעקתי, לא הוצאתי הגה, הייתי ילד גיבור.
חשיכה.
התעוררתי בצינוק של הבית חולים או מה שנקרא בז'ארגון הרפואי "
חדר טיפול מיוחד לחולים היפראקטיביים", תודו שזה שם נחמד. לכל
הפחות הם תפרו לי חליפה מיוחדת, חליפת משוגעים, ידיים משולבות
ממש כמו ביסודי כשהמורה הייתה מפלצת דיקטאטורית. לא היו אצלי
תלונות על החדר, ריפוד על הקירות משרה בי שלווה.
דמעות החלו לנטוף מעיני..
אלוהים, צעקתי.
אלוהים, אלוהים, אלוהים, אלוהים, אלוהים, אלוהים...
שתיקה בחדר.
אלוהים, למה?
למה נתת לי גורל כזה?
האם אני לא בנך?
אני אמור לכפר על משהו?
דמעות צרבו את עיני. הצמדתי את ראשי לרצפה, תמונות הזויות עלו
בראשי.
ילד קטן משחק לבד בחצר ביתו, חושב שהוא רובין הוד הנלחם בשריף
מנוטינגהם למען העניים. ילדים מהשכונה מביטים בו נלחם עם מקל
באוויר, הם משחקים ביניהם וצוחקים, אינם קוראים לו שיבוא לשחק
איתם, שיצחק איתם, שידבר איתם את השפה הילדותית, שיפליג עימם
למחוזות דמיון רחוקים, הם פשוט מסתכלים בילד המוזר הנלחם
באוויר.
הילד עולה לביתו, מנסה כמייטב יכולתו לנקות את מכנסיו
המלוכלכים, מכנסים שיצאו מהאופנה, ירושה מאחיו הגדולים. אמו
גוערת בו על הלכלוך, הוא הולך לחדרו, נכנס למיטה עם חבריו,
וינאטו ויד הנפץ, דוהר בארץ לא מוכרת לעלילות נשגבות, הילד
נרדם.
                             
                     
חלק חמישי - יקיצה

"המוות כשלעצמו אינו רע. הרע, שהוא עלול לפגוע בנו שעה שעדין
לא עשינו דבר שישאיר רושם בזכרון האנשים" (פול אליאר)

אור עמד בפינה הקבועה, מול החלון, מסומם מכדורי הרגעה. נגעתי
בעדינות בכתפו, הוא לא זז.
אור, בוא איתי בבקשה. הוא לא זז.
לו רק היה מכיר אותי בעודו שפוי, הייתי מתאהבת בו ונסחפת.
משכתי אותו בעדינות לעבר השולחן כמו מריונטה, מאכילה אותו
בדייסה, מנגבת את השאריות משפתייו, עיניו נעוצות בחלל כמו קדוש
עתיק בטראנס. סידרתי את שיערות ראשו שנפלו על עיניו והבחנתי
שהוא חוזר להכרה, יוצא מהדימדומים. ידו נעה בעדינות, אוחזת את
ידי.
השארתי אותה בידו.
נועה, הוא לחש.
לא אור, זו אני, סמדר, האחות.
הוא חייך ולחש, נועה.
אור, זו אני, סמדר.
נועה, הוא המשיך ותפס את ידי בחוזקה, התאפקתי לא לצעוק.
יבבה חלושה בקעה מפי.
הוא הרפה במהירות והחזיר את ידו אליו.
אור, לא הגיע היום שום מכתב, שיקרתי.
הוא הביט בי בעיניו, מבחין שאני משקרת, עיניו חדרו אותי,
גורמות לצמרמורת, הוא יודע.
הוא יודע שאני יודעת שהוא יודע שאף אחד לא יודע שהוא יודע.
אור הוציא מכיסו פיסת נייר מקומטת, מגיש אותה לי כמנחה,
כקורבן.
תקריאי, הוא לחש.
לקחתי את הפיסת נייר והקראתי.

איך זה שנגמר חלום
והשמים עדיין עומדים?
איך זה שאין מקום
ללב שימשיך לפעום?
איך זה שאני לבד
והשעון ממשיך לזוז?
איך זה שאת לא פה
בלי אותו קסם מיוחד?
ערפל באמצע תמוז,
עצב.

זה יפה, אור. אור חייך.
פעם ראשונה שראיתי אותו מחייך. לא חיוך רגיל, לא חיוך של שמחה,
חיוך של תום, של ילד קטן.
ילד ששיערותיו השחורות גדלות פרא, עיניו הכחולות, ירוקות,
אפורות יוקדות, גופו כחוש, מיוסר ובעל מראה בהלות, אבל חיוך
קטן של ילד.
את לא תאמרי כלום, נכון?
לא, אור, אני לא אומר כלום.
לקחתי את אור לחדרו, הוא התיישב על המיטה, כתפיו שחוחות, מסע
כבד עליו, הוא מתנשף.
סמדר, הייתי רוצה שתפסיקי לתת לי את הכדורים והזריקות, הם
מטשטשים אותי.
אור, אני לא יכולה, אתה יודע שאני לא יכולה.
סמדר, התיישבי לידי בבקשה, אני לא רוצה שידעו שאני מדבר,
התיישבתי לידו.
אור שלף מציפית הכרית דפי נייר קטנים. תראי סמדר, תראי, אני לא
מסוגל לכתוב עם התרופות.
אור, אני לא יכולה.
מבטו התקשח. עיניו אינן אומרות מאום, לא כעס, לא תרעומת, הן
אפורות כמת.
אני מתרוממת מהמיטה ויוצאת מהחדר.


חלק שישי - שינה

"המוות הוא כמו שינה עמוקה, כלומר חידלון ושלווה, למה אפוא
לא ירצה האדם למות?" (ג'ק לונדון)

אתה ישן.
זוכר את הפעם הראשונה שישנו ביחד?
זה היה במדבר יהודה ליד מצדה מול ים המוות הנם את מותו הנצחי.
כל כך רציתי לחבק אותך ואתה עם הג'נטלמניות המעצבנת שלך לא
רצית להתקרב אלי כדי שתמימותי לא תיפגע ואני חשקתי בגופך,
בשתיקתך, בהצצה משותפת בכוכבים.
חיים של סרט סטודנטים שנה א' כינית אותי.
אתה ישן עכשיו, חצי שמיכה על גופך, מחבק את הכרית, על מה אתה
חולם אור? האחות סמדר הסכימה שאבקר אותך בחדר, הגניבה אותי
בשקט, ממש כמו היחסים שלנו אור.
למה אתה קשה עם עצמך?
למה עוד אכפת לי? אכפת לי, אור.
אתה מתהפך בשנתך, ישן לא רגוע.
משום מה יש לי הרגשה שאתה יודע שאני פה לידך אבל לא איתך.
כמו תמיד אור, כמו תמיד.
האחות שאלה אותי אם שמי הוא נועה?
עניתי שכן ושאלתי אותה מהיכן היא יודעת?
היא ענתה לי שאתה כותב את שמי לפעמים ולרגע קיוויתי שחזרת
לעצמך והתחלת לפלרטט, הרי עשית זאת בעבר וכמה רציתי לשנוא
אותך.
מה המשפט שציטטת לי אז?
"פלירט הוא סיפור אהבה קצר לגבר וסיפור חיים לאישה"
הסיפור לא נגמר אור מבחינתי, הוא יגמר אי פעם?
אני מתקרבת למיטתך, יושבת ליד רגלייך המכווצות לתנוחת עובר.
אתה כועס בשנתך, מי מציק לך?
ספר לי. אתה ישן... זה מצחיק.
אתה ושינה הם שני דברים אשר לא מסתדרים. יותר מתאים לך חדר
מעופש, דפים זרוקים על הריצפה, אוויר מחניק מסיגריות ולכתוב
אלי בשלוש לפנות בוקר, להתייעץ איתי איך שהזריחה מופיעה.
החדר שלך פה נקי ומסודר, בגדייך מקופלים בארון, אפילו קנית סוף
כל סוף מכונת גילוח, אור, את מי אתה צריך לנשק כאן? הייתי רוצה
שתדליק סיגריה, שתסתכל עלי, שתאמר לי דברים קשים, שתהיה אתה.
תגיד מטומטמת, צבועה, תגיד שאתה לא רוצה לראות אותי יותר, תגיד
אור, פשוט תגיד.
איך אמרת לי פעם? אהבתינו קשה, בלתי צודקת אולם נכונה. אתה
עדיין חושב כך?
אנחנו מככבים בטרגדיה מודרנית. רומיאו ויוליה של סוף המאה
ה-20, אתה אנטוניוס ואני קליאופטרה, דויד ובת שבע, אוריה מחכה
לי בביתי.
לך קל, אור, תמיד היה לך קל.
החלטת שאתה רוצה בי ושום דבר לא יעמוד בדרכך בכדי להשיג את
המטרה. אתה תפגע ותרמוס אבל תשיג את המטרה.
איך אתה חושב שאני מרגישה? מעין פרס למנצח, זר לראשך?
נכנסת למצב שינה, התעלמת מהעולם שאינו מתאים לך, סתם כך
התנתקת, ומה איתי?
אני שצריכה לחיות כל יום עם ההרגשה שאולי פיספסתי אותך, שהיה
יכול להיות לי יותר טוב איתך, שלווה נוכח סערה, רגיעה, הרפתקאה
תמידית, אור...
נועה?
הסתובבתי וראיתי שהאחות סמדר נכנסה לחדר.
אז את האהובה שבגללה הוא נכנס למצב הכחשה, הלם קרב של אהבה אנו
מכנים זאת.
שתקתי.
היא הביטה בי בשנאה מוסתרת ולא מובנת.
הוא מתעורר לפעמים, שאלתי?
לא, היא ענתה, הוא אף פעם לא ער, מה עוד שהוא מקבל תרופות.
זה לא מתאים לו לאבד שליטה, מילמלתי לעברה. אני מכירה אותו
הייטב, אפילו כשהשתכר והוא ידע להשתכר הוא לא היה מאבד את
השליטה על מוחו, היית צריכה לראות אותו, מצטט את רוב הספרים
שקרא, לוחש את מילות האהבה המרגשות ביותר, מנער אותך חזרה
למציאות, אומר מילים קשות ופוגעות... את אומרת שהוא לא מדבר,
לא מזכיר את שמי?
לא. שום מילה, אבל הוא כותב.
אמרת כותב?
כן, בין תרופה לתרופה, בין ניתוק לניתוק, בשניות שהלילה נעשה
יום הוא משרבט בעט מוסתר ודף מוחבא. אני מעלימה עין אבל אני
חושבת שזה יעניין אותך.
הייתי רוצה לקרוא, סמדר.
בואי ניצא מכאן, ניתן לו לנוח.
יצאתם מהחדר.
פתחתי את עיני, מחייך חיוך קטן וממזרי.
לא איבדת את הטאצ' אור, יש לך את זה.
ועדין... "למות-לישון, - לא יותר. ולדעת כי בשינה נשבית כאב
הלב, אלפי פגעי הטבע, מוות כל בשר - הן זאת היא נעלה נישא
נפשינו לה...
למות, לישון."
                           
                         
חלק שביעי - כמיהה

"המוות עלול להיעשות נושא להרהורים מעניינים מאוד, עד אשר
בהיעדרם יתקוף את האדם רגש שעמום" (מוריס מטרלניק)

סמדר הכינה לי תה ונתנה לי לקרוא את המכתב האחרון שאור כתב.
לגמתי מהתה והתחלתי לקרוא.
נועה.
הנה אני כותב לך ואיני יודע מה לכתוב.
טוב לי, רע לי, מה זה משנה?
אני שרוי בדמדומים, לא שייך כאן שום טוב או רע.
שלווה.
במילה הזאת ניתן להגדיר את מצבי, שלווה של חיה המקבלת את מזונה
בזמן ושום דבר לא מענין אותה. האנשים פה שלווים למרות טירופם
מהחיים. שלווים, מקבלים את גורלם ואני ביניהם מבין אותם, חש את
שתיקתם.
אני רואה אותך כשאת מגיעה, שומע את מה שאת אומרת, רוצה לענות,
להגיב, אבל אני לא יכול. לא הצלחתי לפתור את חידתך, את התשובה
שאני מצפה לשמוע, התשובה שתוציא אותי מכאן, התשובה שאין לי את
הזכות או היכולת לדרוש ממך. את יודעת, לו רק ידענו לאהוב, איך
העולם היה נראה יפה יותר. הייתי מחזיק אותך בזרועותי, מאמצך
לליבי, מקשיב לנשימותיך, מריח את שיערות ראשך, נאחז בך כדי לא
לפול, כוכב הייתי לוחש באוזנך, כוכב שלי.
לו ביקשת את הירח הייתי מוריד אותו בשבילך.
את צוחקת כעת (מהיכן הוא יודע?)
שוב אני נקלע לפנטזיות, איך אפשר להוריד את הירח?
אפשר נועה, זה אפשרי.
הייתי קונה לך שרשרת עם מדליה בצורת ירח ובכל לילה לפני שאת
הולכת לישון היתי מבקש שתשימי את המדליה מול הירח וכך הירח
שרוי בידך ובבקשת עני בפתח הייתי מבקש ממך שתחזירי את הירח
למקומו, שיהיה לאוהבים במה להתנחם.
אבל את לא הסכמת, שועל כינית אותי. ידעת שאצליח ואדרוש את הפרס
הגדול, אותך.
נועה, עייפתי.
עייפתי מלנוע בדרכים, מהלילות השיכורים. עייפתי מהחיוכים,
עייפתי מהרע והכעס אולם לדבר אחד אתעורר, אתעורר למשמע שמי
מפיך. אין לי כוח לים וגליו, נגעלתי מהשמש ורחו קרירה אולם
לדבר אחד כמהה נפשי, לשמוע את עצמי אומר נועה. אמרי לי, האם את
מאושרת, טוב לך?
נסי לדמיין לשניה אחת אותי ואותך, הרי זו הרפתקאה תמידית, חוסר
שיגרה, עליה, ירידה, עליה ושוב ירידה לטובת עליה.
נעצום את העיניים ולפתע התבגרנו יחד ב-20 שנה. הילדים מחוץ
לבית, שנינו יושבים בסלון. הזדקנת וגם אני לא נשארתי צעיר.
נועה, אלחש לך, התקרבי אלי...
את תשאלי אותי מה אני רוצה?
בחיוך אגער בך, אישה, תעשי מה שהבעל שלך אומר.
את תתקרבי ובלי שתשימי לב אנשק אותך.
אור, באמת, את תאמרי.
ממה את חוששת, אשאל אותך, אין אף אחד בבית.
טוב לשגות בחלומות, טוב מאוד.
המציאות שבה להיראות מולי, ההכרה, ההבחה, ההכחשה.
חושך.
את אינך איתי, את איתו, עצוב ורע לי, את ממשיכה
אני נעצרתי
שלך
אור.

הכול בסדר, שמעתי את סמדר שואלת.
ניגבתי את דמעותי. כן, אני אחת מאותם נשים אשר אינם מתביישות
לבכות, להוריד דמעות, לשחרר החוצה את מה שמעיק, לנקות את הגוף
מהרעלים, לשטוף בנוזלי את פני.
לא, שום דבר לא בסדר.
את רוצה אולי עוד כוס תה? שאל סמדר.
לא עניתי לה.
אני יודעת מה הוא כתב, אמרה סמדר.
הבטתי בה בזעם, איך היא מעיזה לעצמה, זה נכתב אלי, רק אלי,
רציתי לצעוק עליה ובמקום לצעוק הדמעות המשיכו לרדת.
אל תדאגי נועה, בזכותי אור קרא או ליתר דיוק הקשיב למכתביך,
אני הייתי מקריאה לו.
נרגעתי מעט. לא סירבתי לטישו שהציעה וממש כמו בסרטים.
סמדר, אכפת לך שתחבקי אותי?
סמדר עטפה אותי בזרועותיה, ריח הבושם שלה דיגדג באפי, היא
ליטפה את ראשי באותה עדינות  גלית שאור היה מלטף. אצבעותיי
תפסו בחוזקה את ידיה, זה בסדר נועה, זה בסדר, הכול יהיה טוב,
אנחנו נשרוד, שמעתי אותה לוחשת באוזני, אותם מילים השגורות
בפיך אור.
תסמכי עלי נועה, יהיה בסדר כוכב, המשיכה סמדר, נטשתי את
חיבוקה, נבעתת מהקול, מבוהלת מהמראה.
זה אתה.
לא ייתכן, אני חולמת, אבל זה אתה אור.
הכל בסדר? שמעתי את אור או את סמדר שואלים.
עצמתי את עיני למספר שניות ופתחתי אותן. המראה לא השתנה, זה
אתה.
חשתי את שפתיך מנשקות אותי, ממלאות את גופי בחשמל, גורמות
לשיערותי לסמור. חושיי הסתממו, מאבדת שליטה על המקום והזמן
שאני נמצאת.
לשלוח לכאן רופא.
אלו המילים האחרונות ששמעתי לפני שמתתי.


חלק שמיני - האדם כחיה

"לעיתים קרובות חשבתי על המוות ומצאתי שהוא הפחות שברעות"
(פרנסיס בייקון)

ד"ר פיקס הגיע במהירות לטפל בנועה, קורע את חולצתה, מביט בחזה,
יכולתי להשבע שהוא נהנה מכך, מה יש לגברים משדיים?
מה הדופק שלה ? שאל אותי.
יותר מהיר ממרוץ ממכוניות של גראנד פרי, עניתי.
אין זמן להומור סמדר, תביאי לי במהירות עירוי, הבחורה יבשה.
אין פלא חשבתי לעצמי, מספיק לראות את המצב של אור ולהבין שכל
הנוזלים שבה קפאו ורק עכשיו התחילו להפשיר.
חייכתי.
מה את מחייכת צעק עלי ד"ר פיקס. רוצי ותבדקי למה האמבולנס
והחובשים לא פה. הלכתי במהירות לבדוק היכן הם. בדרך נעצרתי.
נכנסתי לחדר צילום והצתתי סיגריה, שהיא תמות, שתיעלם מהעולם,
אני כל כך שונאת אותה, מי היא בכלל? אור, זאת התשובה, אור
ועיניו הכבויות, בגללה.
אני לא אשמה, אני חפה מפשע, אם היא תמות זה יהיה בגללו. רק
בגללו, לי אין שום חלק בכך, לא אלך לכלא בשבילו, יש עוד עולם
בחוץ אור, כן, לא אכנס לכלא בגללך, אני כבר שבויה בכלאך
הפנימי.
אבל מה יהיה אז?
איך אזכה באהבתו?
היא חייבת לחיות, רק כשהיא בחיים הוא אוהב ואולי יתעשת, יתכן
שיאהב אותי.
יצאתי מחדר הצילום חזרה לד"ר פיקס ונועה, הם לא היו שם. ניגשתי
לדוחן, רועדת. ד"ר פיקס הניח את ידו על כתפי. הכול בסדר, סמדר?
הצתתי לי עוד סיגריה, ידי רעדה אבל הצלחתי להדליק את הסיגריה.
מה שלום נועה? שאלתי.
היא מתה, ענה.
שתקתי.
סמדר, מה קורה איתך בזמן האחרון?
לא עניתי. המשכתי להביט בחלון, צופה בדמויות דהויות צועדות
בחצר בית החולים, חושבת שראיתי את דמותי לבושה בשמלה לבנה
שקופה כמו איזו רוח רפאים, מבחינה בכל הפגמים שבגיזרתי, אני
חייבת להיכנס לדיאטה רצחנית.
סמדר, את לא עונה לי.
אני לא אחת מהחולים המשוגעים שלך, אני צריכה שירדו ממני.
את רוצה חופשה?
אני רוצה חופשה מהחיים.
סמדר, בואי איתי לחדרי, נדבר על זה.
ידו נעה באיטיות מתוחה על גבי, מנסה לשדר שהיא תומכת, מבינה,
מעודדת, מוזר... חשתי את ידו כציפורנים של חיה הבודקת את טרפה
לפני שהיא אוכלת אותו.
אני בסדר, ד"ר פיקס.
את יכולה לקרוא לי יואל.
צחקתי בליבי. אפילו אשתו קוראת לו ד"ר פיקס, בוודאי גם מאמו
זכה לכינוי הזה.
סמדר, בואי, ידו כביכול נפלה וליטפה את ידי.
אני לא חושבת שאני צריכה ד"ר...
אהה... מה אמרנו... את יכולה וצריכה לקרוא לי יואל.
טוב, אני לא חושבת שאני צריכה, יואל.
זה נשמע כל כך יפה, סמדר.
מה נשמע כל כך יפה?
איך שאת מבטאת את שמי, במעין רוך פנימי, עדינות.
חשתי יותר שביטאתי את שמו כאדם שמוצא להורג בגיליוטינה.
בואי.
הוא תפס את זרועי, מוביל אותי לחדרו.
בוודאי ירצה לדבר, רק לדבר, הוא רופא, מרפא, פסיכולוג,
פסיכיאטר, רק לא פסיכי.
יואל נכנס ראשון לחדר, משאיר לי רווח צר בשביל להיכנס, התחככתי
בו. לא ידעתי אם יש לו אקדח בכיס או שהוא שמח לדבר איתי.
הוא סגר את הדלת במהירות, מצמיד אותי לדלת, אוחז בחוזקה בפרקי
ידיי, מביט בעיניי, הבטתי בו בחזרה.
אמרו לך שאת בחורה יפה, סמדר, אמר כשפיו קרוב אל פי. יכולתי
לנחש את מה שהוא אכל לארוחת צהריים.
יואל, מה אתה עושה?
תעני לי, אמרו לך פעם שאת בחורה יפה?
יואל, אתה מכאיב לי.
זה כאב התשוקה. תחשבי מה עובר עלי כשאני רואה אותך כל יום,
רואה את שפתייך, עינייך, שדייך, גזרתך הסקסית.
הוא נישק אותי בשתלטנות, ניסיתי להתחמק, להיאבק, להתנתק, אבל
הוא חזק מדי, שניים החזיקו בי, יואל והחיה שבו.
די יואל, אני לא רוצה, לא מעונינת, ניסיתי לומר לו ובאותו זמן
להעלות דמעות בעיני, אולם הן לא צצו.
יואל משך אותי במהירות לספה, משכיב אותי, אוחז בפרקי ידי ביד
אחת ובשניה פתח את חולצתי.
אני לא יודעת למה לא צעקתי... למה אחרות לא צעקו?
אולי רציתי בכך, ייתכן שזו אשמתי, שידרתי משהו.
רק פסיכולוג יוכל לעזור לי במענה לתשובות, אבל הפסיכולוג
היחידי שאני מכירה נמצא מעלי, אוחז בידי, מפשיט אותי מבגדי,
מנשק את שדיי, את בטני, ממלמל משהו לא מובן כמו שמי, אהבתו
ותשוקתו.
אני מביטה לעבר התיקרה, חשה כמתה.
סליחה, לא חשה, אני מתה.
הוא חודר אלי. אני חשה את הזין שלו, את חיכוכו כמו חריקת בלמים
על כביש יבש, מרגישה ניצוצות בתוכי, כאב של ברזל מלובן.
עיני מופנות לתפאורת החדר, אשתו וילדיו מביטים בי, מחייכים.
כדאי לך, אומרת אשתו, אני נהניתי, תראי איך אני מחייכת בתמונה,
האמיני לי שהוא חייתי במיטה, את לא מאמינה? תשאלי את ילדיי.
ילדיו מהנהנים לעברי בציות מושלם. אם הוא לא היה חייתי במיטה,
הם אומרים, לא היינו מסתכלים עלייך עכשיו.
ההתנשפויות של יואל הולכות וגוברות כמו ריחשוש של טראנזיסטור,
מענין מתי יבואו הצפצופים של לפני החדשות? חכה יואל, אני אומרת
לו, אל תגמור עדין.
הוא נעצר.
אני גם רוצה להינות, תוריד את כל הבגדים.
הוא פושט את חולצתו, אני מוציאה את שרוכי נעליו, קושרת את ידיו
למסעדי הספה, את רגליו קשרתי בסטטוסקופ.
אני מלקקת אותו באוזן, נושכת את עורפו כמו ערפד, עוברת עם
הלשון על פטמותיו, מתיישבת עליו, מחייכת כלפיו, עכשיו יואל, מי
אונס את מי?
גוהרת עליו במהירות, מתחילה לזהות פחד בעיניו, הזין שלו מתחיל
להתכווץ.
לא יואל, אני אומרת לו, עדין לא.
אני מתרוממת ממנו, תופסת את הזין, מכניסה אותו לפי, גורמת לו
שיגדל חזרה, הוא גדל. אני מחככת את שיני בזין בכוונה, הוא גונח
מכאב.
תהיה בשקט, אני אומרת, זה כאב התשוקה, אתה רוצה להזעיק עזרה,
יואל חמודי?
הוא מסתכל בי במבט המבקש רחמים, מבט של נער המבטיח שיתנהג בפעם
הבאה בסדר.
אני מתיישבת שוב על הזין שלו, נהנית מהמעמד, חשה שאני גומרת,
אני לוקחת את דמו וישותו של טרפי, קורבני לאלים, לפני שאני
גומרת ובזמן הגמירה אני נושכת בחוזקה את פטמתו, סותמת את פיו
כדי שלא יצעק, הוא התעלף.
מה... לא גמרת יואל יקירי?
הוא שוכב כמו מת, כמו צלוב, כמה זה מפתה לחנוק אותו כעת.
אני מתלבשת, משחררת אותו מהקשירה, מותירה לו פתק קטן, פתק
אזהרה שאם הוא יעשה לי משהו רע בעתיד נאמר כמו לפטר אותי
מהעבודה אלך לאשתו ואספר הכול ונראה אותך מוכיח שאין לך אחות.
יצאתי מהחדר עם בגדיו, זורקת אותם בפח האשפה הקרוב, הולכת
לחדרו של אור, הוא היה ער.
סמדר, מה קרה לך? שאל ועיניו חקרו
נפלתי לידיו המחבקות
נועה... אני... התחלתי לומר
זה בסדר סמדר, זה בסדר, אמר ונראה לי שהוא ידע.
 
                                  - סוף -

חלק אחרון - מאחורי הקלעים

את הסיפור הזה כתבתי לחברי הטוב רם בן חורין ששירת איתי
בהיאחזות נח"ל נגוהות דרום הר חברון.
רם היה לוחם בצנחנים שראה בצבא דברים שהוא לא היה צריך לראות
והחליט החלטה שאין ממנה חזרה. בין הדברים האחרונים שהוא כתב
היה תרגום של שיר הנושא מהסרט מ.א.ש. - לזכרך חבר..

מבעד ערפל הבוקר אני רואה
חיזיון שעוד יהיה
הכאבים שנמנעו ממני
אני מבין ואני מסוגל לראות
ש
התאבדות איננה מכאיבה
מביאה הרבה שינויים בצידה
ואני יכול לבחור בה
או לא
אם בא לי

קשה לשחק במשחק החיים
בכל מקרה אני בין המפסידים
את הקלף המפסיד יום אחד אשלוף
אז רק זה מה שיש לי לומר
ש
התאבדות איננה מכאיבה
מביאה הרבה שינוים בצידה
ואני יכול לבחור בה
או לא
אם בא לי

הדרך היחידה לנצח היא לרמות
ולשלוף אותו לפני התבוסה
לתת למישהו אחר את כסאי
משום שזו הדרך היחידה ללא כאב
כי
התאבדות היא ללא כאבים
מביאה הרבה שינוים
ואני יכול לבחור בה או לא
אם בא לי

חרב הזמן נוקבת את עורי
זה לא כואב כשזה מתחיל
אבל ככל שהיא חודרת בפנים
הכאב גודל תראו אותו מחייך
אבל
התאבדות איננה מכאיבה
מביאה הרבה שינוים בצידה
ואני יכול לבחור בה
או לא
אם בא לי

אדם אמיץ פעם ביקש ממני
לענות לשאלת השאלות
האם להיות או לא להיות
ואני עניתי
למה אתה שואל אותי?