בוקר  אחד בשלהי ספטמבר, מצאתי עצמי עומדת מול המראה ממלמלת
בעיניים מופתעות ועל קיבה עצבנית: "לא, זה לא, זה לא, זה לא
אני". אחרי דקות ארוכות של מנטרה א-לה-גורו דה- שלוותה התחלתי
לקלוט ש"זה כן, זה כן, זה כן". אי אפשר להלחם בעובדות: "אני
היום בת 29".  

הרמתי ראשי ושאלתי את אלוהים היקר: "ככה לעשות לילדה בת 18?
בלי תכנונים, ללא כל הודעה מראש, להפוך אותה לבת 29?
תשובה לא קיבלתי, רק טלפון מאמא שלי שכבדרך אגב למזל טוב
הזכירה לי במתק שפתיים שיש לי עוד שנה לממש הבטחתי להתחתן לפני
30.

כולם מדברים על משבר גיל 30, אף אחד לא הכין אותנו, בוגרי שנות
ה-20 לשנה שלפני. בגיל כ"ט, אנחנו פתאום מעכלים שלפי צווי
החברה יש לנו עוד כמליון משימות להשלים בטרם נגיע ל-30 ושאם
לא, תוך זמן קצר נשאר מאחור עם ג'ינסים בגזרה גבוהה ומילים כמו
"דיסקוטק" או "פצצות לגבות" בלקסיקון.
כך, בבוקר היום הראשון להיותי 365 ימים לפני קו הסיום החלטתי
שאין ברירה! השנה אקבל החלטות חשובות אסגור את העשור הזה בגאון
ואביא כבוד לאומה (ולהורי המאשימים אותי בזירוז יום מותם ).

בעשור הראשון לחיי, ההחלטות החשובות ביותר נסובו על "מה אלבש
כדי שהגננת תבחר בי להיות אמא שבת" או בהמשך "למי אגלגל את
'החבילה עוברת'?" .
בעשור השני מוחנו התאמץ להחליט  "איפה לתקוע את השליף?" ו"איך
להתחמק הביתה אחרי שתיים עשרה בלילה מבלי לחטוף ריתוק". ואז
עולים על מדים, חוטפים שוק מהמסגרת ומקבלים בעיטה בתוסיק הישר
לדילמות של העשור השלישי. בשנות העשרים לחיינו, אנחנו חיים עם
האמונה שהכל יסתדר מעצמו. ההחלטה היחידה המשמעותית היא "ללכת
עכשיו ולכבוש את העולם". תוך כדי, אנחנו חיים חיי כלב
כסטודנטים, מתאהבים, נפרדים, נופלים קמים והעיקר - לא עוצרים
לרגע בתוך המרוץ המטורף הזה כדי  לשאול "לאן?".
כך, עם הלשון בחוץ, מגיעים ל"שנה שלפני" רק בכדי להבין שמלכת
יופי כבר אי אפשר להיות (מותר רק עד 25), שלאודישינים של
פרויקט Y3 נוכל ללכת רק בתור הורים מלווים ושלהודו נגיע לכל
היותר בטיולים מאורגנים.  אז על מה בכל זאת עוד נותר לנו
להחליט? קבלו רשימת מכולת של ארבע החלטות קונבנציונאליות
לדוגמא של בחורה שהגיעה לפרקה:

החלטה 1:  LOCATION. LOCATION LOCATION - במילים אחרות: משנה
מקום משנה מזל.
אז החלטתי לעבור דירה, להזיז את הגבינה שלי, לחיות לבד ולעשות
סדר בחיי. בפועל, מצאתי את עצמי מסורבלת, עם מיטה מפורקת באוטו
שלי שדפקתי על הדרך לדירה במיקום ללא מוצא ובעלות  שגם רוטשילד
לא יכול היה להרשות לעצמו.
החלטה 2: בעקבות ג'יין פונדה- לשפר את איכות החיים:
אז החלטתי להקפיד על תזונה נכונה ופעילות גופנית מוגברת כדי
שתהיה לי נפש בריאה בגוף בריא. קניתי ויטמינים, ירקות ונעלי
ספורט ויצאתי במרץ לדרך. אחרי יומיים רצופים בחדר כושר חזרתי
הביתה בצליעה קלה גוררת את גופי הסובל מחוסר שוקלד ומפעילות
מאזוכיסטית תוך כדי זלילת קרמבו עסיסי- המשלים התזונתי שלי
לחורף הזה.
החלטה 3: בהשראת "קוסמופוליטן": לערוך שיחת "יחסינו לאן" עם בן
הזוג - אז החלטתי להגיע לגיל  30 עם כוונות מיסוד 2 ילדים
וכלב. נשבעת שתכננתי להושיב את בן זוגי לשיחת סלון על זוגיות
מתקדמת אבל בדיוק באותו הרגע שידרו את כל הפרקים של "חברים"
ברצף. אני בטוחה שנמצא לזה עוד זמן. מתישהוא. מחר. השנה....  
החלטה 4: "מי רוצה להיות מליונר" -  להתעשר השנה!
צ'רציל אמר פעם שחסכון ראוי לכל שבח במיוחד אם הורינו עשו זאת
למעננו. מאחר ובמקרה שלי - אם אין אני לי מי לי, אז החלטתי
לחסוך.
לא היה כ.א.ל! יכול היה להיות הרבה יותר פשוט אם הייתי מצטרפת
לקהילת הדלהאי-למה במקום לשאול שוב ושוב "למה למה לעזאזל
המסעדה המעולה הזו כל כך יקרה". באמת שרציתי לחסוך, זאת לא
אשמתי שפתאום יש SALE בקניונים (חולצה של NO NAME ב-100 ש"ח?
חוצפה לא לקחת.). כנראה שגיתה צדק כשאמר: "רצון אינו מספיק, יש
להוציאו אל הפועל..."

המסקנה חברים, היא דיי קלישאית (לחצו על הלינק למטה לרכישת
שקיות הקאה); גיל הוא לא מספר, ובטח לא זרז החלטות. עזבו אתכם
מכללים ולכו בדרכו של המחזאי ברנרד שאו שהאמין שכלל הברזל
היחיד הוא שאין טעם לקיים כללי ברזל. לכן, בגיל 29 החלטתי שלא
להחליט אלא פשוט לחיות את החיים. ההחלטות הכי טובות מתקבלות
דווקא כשלא מחליטים כי אין דבר יותר אקטיבי מהפסיביות עצמה...