אני כבר התרגלתי לחוסר הידיעה. יש איזה כמה דברים שאני יודע
עליה דרך ציטוטים מביכים שמישהו היה צריך מאד לרצות כדי לרצות
לא להבין שאני מקשיב או שאני בעצם רק מתחזה לדייר שהתבלבל
בתיבת דואר.
לי זה לא מפריע החטטנות הזאת שלי, הייתי מת שהיא תבלוש לי על
החיים מאחורי הגב, בכלל, שמישהו יתעניין כבר ישפר את המצב שלי.
"תשמע, עשיתי עליך איזה מחקר קטן וגיליתי שאתה פשוט מושלם. אני
לא יודעת מה אחד כמוך יחפש אצל עכבר משופם כמוני," כאילו אם
היו לי עוד הרבה אופציות אני לא יודע כמה היא הייתה ממש בתוך
הרשימה, אבל להתפלש בבוץ זה הרבה יותר ממותרות כשאתה
בערב-הסעודית ,במדבר, בלי מים ויש לך רק חולצה אחת שכתוב
עליה-" I LOVE ISRAEL " או "DETH TO THE P.L.O. " או
" MY GRANDFATHER KILLED MUHAMAD & I AM
WITH THE MOSAD." או בעצם בלי הקטע על המוסד זה לא
כל-כך משרת את המטרה שלי או אולי פשוט "PEACE" היה מספיק.
בעקרון התמונה לא כל-כך עגומה, כאילו, יש לי לאן ללכת
זה פשוט קרוב ומכוער מדי. יש לי תחושה שלהשאיר לי
משהו בידיים לא יהייה רעיון כל-כך טוב בשביל האנושות או
לפחות לאיזה כמה אנשים.

אני מרוויח מההתעלמות הבוטה והמוגזמת הזאת שעולה לי על
העצבים כל פעם קצת יותר, ואפילו שההתנהגות שלי די קבועה
אני מרגיש שהצבירה רק מבשלת משהו יותר ויותר גדול, כל פעם
שאני עוצר את עצמי מלצעוק "דחיל רבאק תסגרי ת'טלפון
המחורבן הזה", כי כשהיא עסוקה בלבהות ולהתענין בהכל חוץ
מהכיוון של העיניים שלי, יש לי הזדמנות להסתכל על התחת
העגלגל והמתוק שלה.
כשהעומס עובר מצד לצד והזווית משתנה, זה ממש כמו תצוגה מסתובבת
כזאת של פסל של תחת ,או בעצם תערוכה של
תחתים בתנוחות שונות תוך כדי אני משווה פרופורציות בין
השדיים לתחת ומנסה לנחש את הצורה והצבע של הפטמות.
פטמות זה נורא חשוב. כל הפנטזיות שלי מתחילות בגודל ובצבע
של הפטמות. אפילו כשהשחקנית עם הגב אלי וכל מיני דברים
אחרים אלי ורואים את השדיים העצומים מציצים מהצדדים, אני
יודע באיזה צבע הפטמות, איזה גודל העיגול החיצוני, איזה אורך
הפטמה עצמה, איזה קוטר, איך היא מכווצת למרות שבדרך כלל
אני משאיר אותה רפויה, ואם בא לי לכווץ אז כוויץ.