לפני חודש נפרדנו, וזו לא הייתה פרידה יפה, ישבנו במרפסת, בשקט
על הספה והבנתי שאין לי כבר מה להפסיד - הפעם אני מוכרחה
להתמודד ולהודות, שכבר נגמרה לי התחושה. אז אמרתי לו. באמת
שאמרתי את זה בעדינות "תשמע זה לא אתה, פשוט הרגשתי שמיציתי את
מה שהיה". הוא לא קיבל את זה ממש בהבנה והתחיל להתעצבן "אני
השקעתי בך, תמכתי בך, נשארתי שם כשכבר לא נשאר לך אף אחד...
זוכרת הייתי לך השמש וגם כל הכוכבים - בניתי אותך למה שאת
היום... שלוש שנים את זורקת כאן, את זה את מבינה?!" המשכתי
להביט בו בשתיקה. האמת, לא היה לי ממש מה לענות לו, סך-הכל הוא
צדק. ברגעים שכבר לא יכולתי יותר לסחוב, הוא היה שם כל הזמן.
הוא דאג לי, וטיפל בי והחליט בשבילי מה לעשות - ואני אהבתי
אותו. באמת. חייתי סביבו 24 שעות ביממה, הייתי כמו הבנות האלו
שגם כשהחבר שלהן לא שם הן מתנהגות כאילו הוא בסביבה. כזה הוא
היה בשביל. אבל הרגשתי שזה כבר לא מספיק לי, הרגשתי שהגעתי
למקום שבו כל הקשר הזה כבר בכלל לא מתאים לי.

הוא אהב אותי. אין לי ספק בזה. אני חייתי סביבו והוא חי
בשבילי. את הירח הוא היה מוריד לי אם רק הייתי מבקשת. ברגעים
שלא מצאתי את הכוחות לעמוד הוא היה זה שהעמיד אותי, כשלא היה
לי אף אחד בעולם המסובך הזה הוא היה איתי. פרטנר מושלם לשתייה
לתוך הלילה ושיחות ברומו של עולם. הוא דאג לי, תמך בי, בנה
אותי אבל בו בזמן גם אכל אותי מבפנים. ככה זה כשאוהבים, לא?
לטוב ולרע.
היו פעמים שהייתי יוצאת עם אנשים אחרים - הייתי מבלה, רוקדת
וצוחקת, ממש בעננים. ברגעים כאלה הייתי שוכחת ממנו. זה לא קרה
הרבה, ולפעמים הייתי עושה את עצמי, כדי לבדוק אותו. ואז הוא
היה מתעצבן, לא רק מתעצבן, הוא היה רותח מזעם ומטיח בי האשמות
"את לא באמת מבינה, ואת בכלל לא מעריכה אותי, את מה שיש לנו...
את לא יכולה לחיות בלעדיי" ואני, אני האמנתי לו, אולי בעיקר כי
רציתי להאמין לו, רציתי לדעת שהוא צודק ויודע יותר טוב ממני.
בגלל זה גם קיבלתי את העונשים שהוא היה מטיל עליי. הוא היה
נועל אותי בבית ואוסר עליי להיפגש עם אנשים - ובתמימותי האמנתי
שזה מגיע לי באמת.
אבל כבר תקופה ארוכה שזה בדעיכה. בהתחלה התעלמתי, חשבתי שזה
יחלוף, שזה ירידה בעניין שהיא טבעית לקשר ארוך. אבל הרגשות שלי
לא חזרו להיות כמו פעם, אלא להיפך, הן המשיכו לדעוך.
כשזה נגמר מרגישים את זה בבטן, זה גוש שהולך וגדל ומפריע לזוז
ולחשוב. והגוש שלי הלך וגדל, אז החלטתי שזהו. הגיע הזמן לגמור
את זה. אין כבר סיבה להמשיך את זה.

הוא בכלל לא הרגיש את זה מגיע. ישבתי על הספה ונתתי לו להוציא
את הכל, ואחרי שהוא צרח עליי את נשמתו והשכנים כמעט הזמינו
משטרה, נכנסתי חזרה לחדר. ידעתי מה אני צריכה לעשות, אז התחלתי
במלאכת האריזה. ארזתי את כל היחסים שלנו בקופסאות קטנות. כל
הזיכרונות, הרגשות, השאיפות, המלחמות, הרגעים האינטימיים שלנו
- הכל לתוך קופסאות. על כל אחת כתבתי בטוש עבה בדיוק מה היא
מכילה וסגרתי אותן עם מסקינטייפ, מאלה העבים החומים שנשארו
מהמלחמה שלא קרתה. אחר-כך נכנסתי לשירותים והשלכתי אותו ואת כל
הקופסאות לאסלה. הורדתי את המים.

לפני חודש נפרדנו, וזו לא הייתה פרידה יפה. לפני חודש אני
והדיכאון שלי נפרדנו - ואת הכדורים הורדתי באסלה.