אף פעם לא הבנתי בדיוק מהו מסך עשן. ידעתי שהוא לא בדיוק מסך,
ושהוא מכיל הרבה עשן; ידעתי שמכור לסיגריות בטח מכיר אותו כמו
את עצמו, ובכל זאת - הרי זה לא מסך, ועשן גם חצי שקוף.

היום נכנסה שמש.
החלון היה פתוח בקושי, תריסים חצי-סגורים, למרות - ואולי בזכות
זאת - הקרניים היו בולטות בצורה שאף פעם לא ראיתי. ובדומה לכל
מראה מיוחד בחיים ורגע של פעירת-פה, כן, שאפתי ונשפתי עשן כמו
מכונה באותו רגע.
הקרניים היו מופרדות, כאילו שהטבע עשה זאת דווקא כדי להדהים
ככה.

ראיתי עשן מסונן.
בקרניים המופרדות שמולי, שלא כמו בימי שישי בהם רואים רק
גרגרי-אבק דרך שמש, ראיתי עשן מתפתל ומתחבר בצורות אלוהיות -
כאלה שרואים רק כששוכבים. ולא, לא סתם שוכבים. שוכבים מאהבה.
בזמן שבהיתי בסיבובים שהעשן עשה סביב עצמו וסביב האחר כמו
מערכת השמש, עלה לי הדימוי 'מסך-עשן' לראש.
חשבתי לעצמי, 'או, הנה - אז עכשיו את יודעת מה זה מסך עשן!'
וחייכתי בסיפוק.

הסיגריה נגמרה וכמו ילדה טובה את האפר העלמתי.
אל תוקסמו יותר מדי, אין דבר כזה 'מסך עשן'. זו בסך הכל תערובת
של שמש וכימיקלים רעילים מסוננים דרך תריס.