"כל זה", היא אמרה, מדליקה את החדר באור לבן.
"לא נכון", אמרתי בהשתאות.
הסטודיו שנגלה מולי היה מלא בציורים יפהפיים. קרן אור חדרה
מבין התריסים המוגפים, ומלי ניגשה ופתחה אותם. האור הלבן של
הניאון התערבב עם אור שמש של אחר צהרים.
עברתי עליהם, ציור ציור. היו שם משהו כמו 56, אם אני מחשבת
נכון.
הכל היה מדויק כל כך, בפרטי פרטים, פורטרטים, נופים, חלומות,
אגדות, אמונות...הכל היה מדוייק כל כך, וצבוע בגווני שחור
ולבן.
"למה, מלי?" שאלתי, כשהגעתי לציור האחרון, ציור של ילדה
מחייכת.
"למה מה?" היא שאלה, שוטפת כמו מכחולים.
"למה הכל... שחור כל כך?" שאלתי, מביטה בקונטרסט החד בין
הציורים השחורים לבין הסטודיו הלבן.
"אה". היא אמרה, מגחכת. "זה כי אני מציירת בעיניים עצומות".
"את מה?" שאלתי, כמעט בצעקה, חוזרת בעיניי לציור מימיני, הכל
היה מדויק כל כך. כל סדק וסדק בשפתיה של הילדה, המחייכות, כל
שערה בראשה. עיניה היו חדות והעבירו מבט חד מאוד של בלבול
אולי, אי אפשר היה להגיד שהיא לגמרי מאושרת.
"בעיניים עצומות?" שאלתי שוב.
"א-הא". היא אמרה, לא מסיטה את עיניה מהמכחולים.
למרות התהייה שלי, האמנתי לה. מלי לא אחת שמשקרת. כמו שהציורים
שלה לא משקרים.
"אבל... למה?" שאלתי, עדיין מרוכזת בציור האחרון.
"ככה זה כשהכל שחור". היא ענתה בחיוך ספק קל ספק מריר.
"אבל מלי", עניתי, "אם את מציירת בעיניים עצומות, את מציירת
מהדמיון. ושם את יכולה לצבוע הכל באיזה צבעים שאת רוצה!"
"לא". היא ענתה. "את מבינה? אני לא המצאתי כאן שום דבר. לא
דמיינתי שום דבר. זה פשוט...כשהעולם שלך נצבע בשחור, את מעדיפה
לא להסתכל".
מאחורי הציור האחרון, של הילדה, עמד קיר לבן וגדול מכוסה כולו
בוילון.
"עוד חלון גדול?" החלפתי נושא, מסיטה את הוילון הלבן במהירות.
לפני שמלי הספיקה לענות, התגלה בפני קיר לבן, צבוע חציו בצבעים
ורודים ותכולים וירוקים וצהובים, ציור של שדה פרחים רחב, שנקטע
באמצע.
"וזה, מלי?" שאלתי.
"את זה ציירת בעיניים פקוחות". היא ענתה, מרימה עיניים. "שני,
כשהעולם שם לך מכחול עם צבע ורוד ביד, תצבעי איתו, לא משנה מה,
ואל תפסיקי".
"אז למה את הפסקת?"
"אני לא אוהבת את הציור הזה," היא אמרה, מסיטה את הוילון
בחזרה.
"האמת שאני הכי אוהבת את זה". אמרתי, ופניתי חזרה לציור של
הילדה. למרות שעדיין רציתי להסיט את הוילון חזרה. הציור הורוד
היה מטושטש יותר, כמעט מופשט. וזה היה חד וברור. אולי יפה
יותר, אני לא יודעת.
"רציתי להמשיך לצייר בעיניים פקוחות, שני, באמת שרציתי. אבל
כשהעולם מניח לך מכחול עם צבע שחור ביד... את כבר רגילה לצבוע,
את מבינה? וכבר אין לך ברירה, אז את צובעת, אבל לפעמים מעדיפה
לא להסתכל. ואחר כך, כשהמכחול הורוד שוב ביד שלך, את כבר מפחדת
להסתכל, שזה לא יאכזב אותך. כי גם כשאת מציירת בצבע שחור,
הדמיון שלך רואה דברים אחרים, גם אם העולם נותן לך רק גוונים
אפורים. אבל זה בסדר, את יודעת? תראי את הציור ההוא לעומת
הציור הזה. הכאב, בסופו של דבר, הוא הכי יפה. ובכל זאת אני
עוצמת עיניים".