יורם היה בדרכו הביתה, השבוע המטורף בעבודה הסתיים סופסוף, כעת
הוא יוכל להקדיש את זמנו לדברים החשובים באמת בחייו, אישתו
היקרה ובנו הקטן ניצן.
בדרכו הביתה הוא החל לדמיין כיצד יבלה את סוף השבוע עם בנו.
הוא ילמד אותו לשחק כדורגל, הם יצפו בסרטים מצויירים כפי שהם
עושים בכול שבת, הם יכנו לאימא ארוחת בוקר ויתכרבלו מתחת
לשמיכה שלושתם יחד, הוא ציפה לכך בקוצר רוח.
יורם הדליק את הרדיו, ולמזלו השיר האוהב עליו ביותר הושמע כעת.
"אתמול" שבוצע ע"י פול מקרטני מלהקת "החיפושיות". יורם החל
לשיר בקול ובאותו רגע הוא הרגיש שהוא נמצא על הכביש לבדו, רק
הוא ופול מקרטני, אך הוא טעה. הוא נסע ברחוב המקביל לביתו
כשהוא צורח את פזמון השיר, הוא כמובן הסתכל לעבר הכביש אך לא
היה מרוכז במאת האחוזים, ולכן הוא לא הבחין בילד הקטן שקפץ
לעבר הכביש עד אשר היה מאוחר מידי. הוא דרס את הילד.
השיר הפסיק להתנגן בראשו של יורם, הוא שמע רק צליל, הצליל
שנגרם כאשר המכונית התנגשה בילד, הצליל הזה היה איום ונורא,
הוא היה חלש, משום שההתנגשות לא הייתה בעוצמה רבה, אך בראשו של
יורם לצליל הייתה עוצמה איומה, הצליל הזה נשמע כמו צלילו של
השטן יורד מטה ולוקח את הילד בחיקו.
יורם היה המום, הוא המשיך לנסוע, לא משום שרצה לברוח מעונש או
להעלם, אלא משום שלא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא ראה בחייו
אנשים מתים מוות טבעי ואנשים שנהרגו במלחמות, אך מעולם לא
הרגיש כפי שהרגיש באותו רגע. הוא לקח את חייו של ילד קטן, ילד
בגילו של בנו ניצן, וכשחשב על בנו גרונו בער, הוא הרגיש שהוא
חייב להקיא משום שנשמתו רוצה לצאת החוצה, מהגועל שחשה כלפי
הגוף שבו שהתה.
יורם יצא מהמכונית, וראה שלמרות התוצאה האיומה לרכב לא נגרם
נזק כבד, הוא החל לחשוב על מה עליו לעשות. הוא ידע שאינו מסוגל
לברוח משום שזהו פשע, הוא חייב לפנות למשטרה ולהודיע על המקרה.
למעשה הוא הבין שזאת לא הייתה אשמתו המלאה, הילד קפץ לעבר
הכביש וגם עם הוא היה מרוכז במאת האחוזים הוא היה מתנגש בו. אך
מה אם המשטרה לא תראה זאת כך, מה אם יקבעו שזאת אשמתו וישלחו
אותו לכלא. יורם לא רצה להפסיד שניה מתהליך גדילתו של בנו ניצן
ואם ישלח לכלא יראה את בנו פעם בשבוע או פעם בחודש, ואישתו
תצטרך לטפל בבנו לבד. היא לא תהיה מסוגלת להתמודד עם מצב זה,
הוא לא היה מסוגל להתמודד עם מצב זה. הוא חייב לשמור את מקרה
איום זה בסוד, לא למענו אלא למען משפחתו, למען בנו הקטן ניצן.
הוא חזר לביתו כחצי שעה לאחר המקרה ששכח את קיומו, הוא עמד
להיכנס לביתו כשראה את אישתו שרועה על המדרכה ממררת בבכי, הוא
סרב להאמין, מוחו כבר ידע, אך הוא סרב להאמין. הוא רץ לעבר
אישתו וראה את אשר עשה. בנו היה שרוע על המדרכה ללא רוח חיים.
הצליל ששמע כאשר התנגש בילד הקטן חזר, אבל הפעם עוצמתו הייתה
כפולה, משום שצליל זה היה של בנו, נשמת בנו היא שעלתה מעלה,
הצליל הזה היה של מות בנו על ידיו. יורם לא שמע דבר פרט לצליל
זה, הוא הבחין שפיו היה פעור, הוא זעק לעבר השמיים.
אחרי שעתיים שמע יורם את הצליל האחרון בחייו, הפעם הצליל היה
קולה האיום של ירייה אחת