יש לנו שאיפה לא מודעת לא לדעת את האמת. במיוחד בנקודות בהן זה
מתנגש, או בדימוי העצמי שלנו או בציפיות הוורודות שלנו מן
העתיד.
ברגע שהאמת תשדר לנו שאנו לא כל כך מוצלחים כמו שחשבנו, או
שהעתיד צופן לנו פחות חדווה, מיד אנו דוחים את האמת הזו.
עכשיו, דחייה זו עושה שני דברים:
א. היא בולמת את האמת.
ב. היא קוטעת אותה.
במעשה הראשון אנו מקפיאים את האמת, ובמעשה השני אנו קוטעים
אותה.
במעשה הראשון בלמת את הזרימה הדינמית שלה כלפיך. ובמעשה השני
עיוותת את המורפולוגיה שלה. כי שני דברים חשובים לגבי האמת:
האחד שתהא לה זרימה דינאמית בלתי מופרעת, והשנייה שהיא תובא
בשלמותה.
כדי שהאמת תוכל להגיע אלינו, אנו צריכים לא לבלום ולהקפיא אותה
- מחד, ולא לחלק ולקטוע אותה - מאידך.
ואלה בדיוק שתי הפעולות שאנו עושים ברגע שהאמת אודות משהו
מתנגשת בדימוי העצמי שלנו, או מורידה את היכולת שלנו לחוות
אושר. וכך, אנחנו כל הזמן בולמים ומקפיאים את האמת וקוטעים
ממנה את החלקים שלא מתאימים לנו. וכך היא מגיעה אלינו חסרת
דינאמיקה מחד, וקרועה ומקוטעת מאידך. מה שמביא לכך שהיכולת
שלנו להבין מה באמת קורה - תמיד מחמיצה את הדינאמיות
התת-קרקעית ואת האחדות והשלמות של התמונה כולה. כי תמיד האמת
תתנגש בסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות חיינו.

אנו כה חרדים שמא לא נרגיש טוב לגבי חיינו, שאנו עסוקים יותר
בלעצב את תמונת העולם שתתאים להרגשתנו הטובה ביחס לעצמנו
וחיינו, מאשר בלקבל את המציאות כמות שהיא ואז או לעשות משהו
לגביה, או לקבל אותה.
וכך רוב ימינו אנו עסוקים בהתרחקות מאנשים ואירועים שמסכנים את
הדימוי העצמי שלנו ו/או את תחושת האושר שאנו חשים שהיינו רוצים
שתהיה לנו.
וכך אנו חיים (באופן בלתי מודע) בצנזורה חזקה מאוד לגבי החיים
ואנשים. והכול נופל תחת הקריטריון של  'האם זה גורם לי להרגשה
טובה או לא'. וההרגשה הטובה היא בעיקר פועל יוצא של הדימוי
העצמי שלנו. כולנו שואפים לדימוי עצמי כמה שיותר גבוה, וברגע
שחל פיחות בדימוי העצמי שלנו (כי פגשנו אמת כלשהי) מיד חרב
עלינו עולמנו. אין בנו חוסן פנימי אמיתי. רק מגננות מפני אמת
שתפחית לנו את הדימוי העצמי.

אדם יכול להקדיש אפילו את כל חייו לחיפוש אחר האמת, רוחנית או
אחרת. אך ברגע שהוא באמת פוגש אותה, לגבי עצמו, הוא בדרך כלל
עושה 'אחורה פנה', ובורח ממנה כמה שיותר מהר.
ולא זו בלבד, אנו גם מקיפים עצמנו באנשים שיחזקו את הסיפור
שאנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו והחיים.
המין האנושי מתרחק מן האמת, וכך האמת חיה בגלות. וזאת כי היא
בדרך כלל לא מחמיאה.
אך עם זאת, אי אפשר להגיד שאנו שונאים את האמת, אך אפשר בהחלט
להגיד שאנו אלרגיים אליה. היא גורמת לנו לפריחה קשה, ועל כן
לרוב אנו כבר לא פוגשים אותה, בעיקר כי למדנו להחביא אותה
במפגשינו עם האנשים הקרובים לנו. וכך מפגש בין אנשים קרובים
הופך לאמנות החבאת האמת אודות הזולת. ('לא, אתה לא נראה מבוגר;
לא, אין בך שום גסות רוח; לא, זאת לא אימפולסיביות, אתה פשוט
נישא בגלי ההתלהבות של עצמך').
וכך אנו בורחים ממנה כשרואים אותה מרחוק, מקפיאים אותה כשהיא
מתקרבת, אם זה לא עוזר אנו תולשים את החלקים הקשים שבה, ואז אם
זה בכל זאת נכנס פנימה - אנו מנסים להדחיק אותה כמה שאפשר, ואם
זה לא עוזר - אנחנו נכנסים למשבר נפשי עמוק.

גבי רעם
30.11.2004