"אני לא רוצה !" צעקתי פעמיים ועליתי מיד לחדר שכעת נראה יותר
חמים מאשר קודם לכן. החדר הלבן שעד כמה שהוא לבן, נקי הוא לא
יהיה לעולם והוא "המקום שלי". נקודת המסתור שלי מהעולם שבכל
יום נראה קצת יותר אכזר, קצת יותר מדוכא והרבה יותר נגדי.
העולם הזה לא אוהב אותי וכן אני לא אוהב אותו, הוא נגדי בכל
דבר שאני עושה אם זה ליצור או לשנות דברים, הוא תמיד משנה
חזרה. העולם לא אוהב להשתנות ובמיוחד כשאני משנה אותו, זה
מזכיר לי איזו אמרה שאמרו לי פעם אך איני בטוח מי, בכל מקרה
אני סבור שמי שאמר אמרה זאת ידע במה מדובר. הרהרתי בזיכרוני
לכמה שניות אך איני מצליח להיזכר באמרה עצמה, כנראה שצודקת
האמרה האחרת האומרת שכל דבר בא בזוגות לטוב ולרע. קר היום
והקור לא נשאר בחוץ למרות שביקשתי ממנו פעמיים קודם לכן, אך
אינו ממושמע, ככה זה בחיים העולם אינו ממושמע לא לי ולא לאף
אחד ולמרות זאת הקור נכנס לחדרי הלבן והלא מסודר אך אין זה
אומר שאין מה לעשות בדבר. תמיד אפשר לסגור את החלון שהיה מבריק
ונוצץ רק בזמנים טובים. החלון אשר חוצץ ביני לבין האוויר
המחניק שנשאר מהחמסין של הבוקר. וכעת החלון אינו מבריק, הוא
מלא באבק, אך למרות זאת הוא היחידי המאפשר לי להציץ לתוך
האכזריות והרוע בכל פעם שאני נהיה שמח מידי, כדי שאני אוכל
לזכור שאסור לי לשמוח יתר על המידה. ככה קורים דברים רעים,
כמובן שאני מדבר מניסיון שכן איני נוהג להאמין שלא חוויתי על
דמי ועל בשרי.
הגשם החל לרדת והשמיים נהיו קודרים, כנראה שהקור השפיע עליהם.
בדיוק עכשיו החלון נפתח לפתע, ממש טיפוסי לחלון להיפתח בדיוק
כאשר מתחיל לרדת גשם, ולרגע הרגשתי ברע, מעיי התהפכו והרגשתי
חולה. היה זה האוויר מבחוץ שלא אפשר לי לנשום ואפילו בשנייה
האחת שבה החלון נפתח כבר הרגשתי זאת. במהירות רבה. הלכתי לחלון
ולסגור אותו לפני שארגיש ברע ברמה אחרת לגמרי. ההרגשה מתחילה
מבחוץ ונכנסת פנימה וזאת למרות מה שאומרים שהכל מתחיל מבפנים.
הרגש הרע והטוב מתחיל מבחוץ בהתחלה כובש את החיצוניות וכן תמיד
אפשר לדעת אם אדם מרגיש בטוב או ברע רק על פי הבעותיו
החיצוניות כמובן שבסופו של דבר הרגש נכנס פנימה וכובש את הלב
ואת הנשמה אך זה קורה בהדרגתיות. וכן על פי הדעה הזאת שאינה
רווחת בין כל האנשים רצתי אל החלון כדי לסגור אותו. הפעם נעלתי
אותו ואף בדקתי בשנית שהוא נעול כדי שלא יפתח שוב את מעבר
הרגשות הזה. הרגשתי חזרה אליי, חזרתי להרגיש כאילו אני נמצא על
דשא ירוק באמצע שום מקום ובעודי מסתכל על הקירות הלבנים שלי
אני חושב לעצמי ומדמיין שאילו הייתי רב חובל לא היה כל הסיפור
הזה מלכתחילה. הייתי יכול לשוט לי בשקט בים הפתוח, בלי אדם
שיציק לי ובלי שני הורים. כן, שני הורי היו הגורם המעיק עליי
שגרם לי לצעוק מרוב רוגז.
הלכתי למיטה שלי וסידרתי אותה, היא נראתה לי מבולגנת כל כך
וזאת מפני שלא סידרתי אותה כשקמתי הבוקר, אני איני אדם של סדר
וניקיון אך החלטתי לסדר את המצעים, עד כמה זה יכול להכאיב לי.
כשסיימתי החדר נראה עדיין מלוכלך מטינופת ואי סדר טוטאלי.
החלטתי לקחת את החדר בידיים למרות שזה דבר קשה לקחת חדר בידיים
משום שאין לו ידיים אך לא צריך להתחכם באימרות מטופשות. התחלתי
לסדר. ראשית שמתי את כל העצמים השונים על המיטה שלי, חבל היה
לי להרוס את הדרך בה הקיפולים של הסדינים היו מסודרים אך אני
חייב למיין את העצמים לפני שאני מחזיר אותם למקומם, וכן תמיד
אפשר לסדר שוב את המיטה. בדרך כלל אני לא סובל לעשות עבודת
כפיים מהסוג הזה, הסוג הנקי. אני נהנה לחיות בבלגן שאני קורא
לו חדרי, אך היום לא היה אכפת לי, והמשכתי לסדר. כשפיניתי את
כל הדיירים של חדרי אל מיטתי גיליתי שיש לי רצפה בחדר, והיא
נראית כל כך שוממה ללא כל העצמים עליה, היא נראית כאילו היא
שלווה כעת שלא מופעל עליה משקל. באותו הרגע הייתי נחוש בדעתי
להשאיר את הרצפה במצב זה, לתת לה ליהנות, הרי אם אני לא אשמור
על ריצפתי מי ישמור עליה ?! שנייה חלפה ולפתע משהו קרא לי
להפסיק ולהסתכל מבעד לחלוני שכעת היה פשוט רטוב מהגשם. לא
יכלתי לראות כלום אך הייתי חייב להמשיך להביט, משהו קרא לי
לעשות זאת ולא יכלתי להסיר את מבטי מהכלום. זו הייתה אחת
מההרגשות היותר טובות שהרגשתי בחיי, ההתרכזות בכלום, אי ראייה,
עיוורון לאכזריות. המשכתי להביט במשך דקות אחדות מבלי להביט
בכלום פשוט עמדתי שם ליד החלון הרטוב והמטושטש בתוך חדרי הלבן
והחצי נקי. שעות הייתי יכול לעמוד שם וכנראה שהייתי עושה בדיוק
זאת לולא היה טלפון מפריע את מחשבתי הטהורה. הטלפון צלצל שני
צלצולים ואז, שקט נפל על כל הבית. הטלפון לא היה בשבילי, ידעתי
זאת מהרגע שבו שמעתי אותו אך ידעתי זאת לבטח כאשר לא שמעתי את
שמי נצעק על ידי אחד מהורי. המשכתי לסדר את חדרי החצי נקי
וידעתי שלא לחזור להביט בחלון עד שהחדר יהיה נקי כדי לא להסיח
את דעתי מהניקיון. ניקיון כעת היה הדבר היחידי שעליו חשבתי,
ניקיון, ניקיון, ניקיון !. חייב לנקות את החדר. התחלתי את שלב
הניקיון הראלי, כלומר את ההחזרה של הדברים למקומם. בקושי זכרתי
מה מקומם מרוב הזמן שעבר מאז הוצאתי אותם. נראה היה שהם שהו על
ריצפתי במשך כל חיי ואיני זוכר יום אחד שלא חזרתי לביתי אחר
יום ארוך אבל קצר ולא ראיתי אותם על הרצפה שלי. אפילו אחרי ימי
הניקיון של אמא שהייתה מטורפת על ניקיון, תמיד היה נשאר משהו
על הרצפה ואם לא אז הייתי מוציא משהו ומשאיר אותו שם. הרצפה
עירומה, היא לא הייתה נקייה שכן הייתה יותר מאובקת מהחלון לפני
הגשם אך היא הייתה פעם ראשונה בחייה עירומה כביום בנייתה.
את הבגדים החזרתי לארון שהיה ריק משום מה, ואת הספרים שלא
קראתי החזרתי למדף. תכננתי כל לילה לקרוא ספר אך כשהתחלתי
לקרוא ראיתי שאני לא אוהב את הספר שאני קורא, וכך המשכתי עד
שהגעתי לסוף הספרים שעל המדף. אני מניח שלא את הספרים אני לא
אוהב אלא אני פשוט לא אוהב לקרוא, לא התרגשתי מקריאה כפי
שהתרגשתי מהבהייה מחוץ לחלוני או מבהייה בקירות הלבנים שבחדרי
ובכל זאת רציתי לנסות, אולי הייתי מגלה שאני כן אוהב לקרוא אך
זה לא קרה.
לאחר שהחזרתי את הספרים ואת הבגדים לא נותר כלום על מיטתי וכן
על ריצפתי. כעת ידעתי בדיוק מה לעשות כדי לסיים את התהליך. היו
עוד שני שלבים שהייתי צריך לעבור דרכם. ראשית רציתי לנקות את
הרצפה מכל האבק שעליה. הרגשתי צורך לראות את הרצפה נקייה לפחות
ליום אחד שכן בטוח מחר כבר לא יהיה המצב. הבאתי מטאטא והתחלתי
לטאטא. לא הבנתי את הפעולה שאותה עשיתי אך עשיתי בכל מקרה,
התחלתי לפקפק בכל מעשיי, האם עשיתי נכון שסידרתי את חדרי ?!
התחלתי לשאול את עצמי שאלות חוזרות ונשנות והייתי במחלוקת.
מוחי שיחק במשחק כנגד עצמו ולא ידעתי מי מנצח אך המשכתי לטאטא.
הצלחתי הריצפה הייתה נקייה וקצת מבריקה והכי חשוב היא הייתה
טהורה מכל הגורמים הרעים שהפכו אותה למלוכלכת. כעת ידעתי שיש
עוד דבר אחד שהייתי צריך לעשות אך לא רציתי לעשות זאת מיד.
חיכיתי זמן מה במחשבה מה אני אעשה הייתי בקונפליקט. לא סיימתי
את הסדר ולא רציתי לסיים אותו, הרגשתי הנאה בזמן התהליך אך
למרות זאת רציתי לשוב להביט מעבר לחלוני אך הבטחתי לעצמי שלא
אעשה את זה לפני שאסיים לסדר את החדר. לא יכלתי להתאפק
ונשברתי, הצצתי מבט אל עבר החלון והלכתי לקראתו. כשהגעתי לחלון
גיליתי שלא רק חדרי השתנה אלא גם המצב בחוץ. השמש יצאה והגשם
הפסיק, עכשיו נותר לחלון רק להתייבש ואף הוא יהיה נקי. עכשיו
ידעתי שאני אהיה חייב לסדר את המיטה במהירות. רציתי לסדרה לפני
שהחלון יתייבש ובמהירות רצתי למיטתי וסידרתי את הסדינים וכאשר
הסתכלתי על החלון חשבתי שאיחרתי את המועד. החלון כבר היה יבש
והוא היה מבריק כפי שהיה בזמנים הטובים ביותר. כך נראה המצב
מרחוק אך כשהתקרבתי לחלון ראיתי שישנן עוד שתי טיפות בצידו
השמאלי של החלון שעוד לא התייבשו. ליבי התמלא באושר. מי ידע
ששתי טיפות תגרומנה לי לכזה אושר. בהיתי בטיפות עד שהן נעלמו
לחלוטין והייתי מבסוט. ראיתי את השמש ואת החדר הלבן והנקי בפעם
הראשונה, את הרצפה המסודרת והכל היה פשוט מסודר. אמי עלתה
במדרגות ובאה לחדרי וכשפתחה את הדלת הודהמה, מיד כשראתה אותי
ואת חדרי המצוחצח נתנה לי חיבוק והצהירה שאני ילד טוב. שמחתי
לראות אותה שמחה למרות שכעסתי עליה שהיא סמכותית מידי. היא
יצאה מהחדר עם חיוך על פניה ולי נודע משהו חדש. ידעתי שאני
עכשיו חזק ושאני יכול להתמודד עם כל רגש פנימי או חיצוני
שיעבור בדרכי. וכן פתחתי את החלון המצוחצח ונשמתי שתי נשימות
לרווחה.