עד אתמול לא עלה על דעתי שיש מקום שכזה בשמיים. תמיד חלמתי על
אותו פרדס, אבל מי היה מאמין שקיים במציאות אחד שכזה. אולי לא
במציאות היומיומית, אבל ללא ספק במציאות השמימית. מצד אחד גן
פורח, באמצע ים גדול שמפריד בין תפרחת לקרחת יער, ואחרי קרחת
היער הזו, בית קברות, גם של אהבה.
אתמול הייתי שם. זה היה ביקור מטעם הקורס של הקופדונים שעברתי,
מין השתלמות שכזו. כרגיל, למעלה, מעל העננים, ממש ממש קר,
ואהבה לחימום נחוצה! אין להם תנורים, או מזגן לחימום, כי האהבה
ממלאת כל פינה קרה וחשוכה. זה מאוד מגיב ויפה, אבל לאנשים
פשוטים שכמוני, קפוא מלהסתדר שם.
בכל אופן, המקום מרהיב ביופיו, מלא בצבעים, סוגים שונים של
פרחים ועצים, קשת זורחת שם תמיד, פשוט מראה מרהיב להפליא. אבל
מעברו השני של אותו פרדס, אחרי הנהר (בשבילי נהר כזה זה ים),
ואחרי קרחת היער, יש בית קברות, אפור, מוזנח ועלוב למדי. שם לא
זורחת השמש לעולם. זה היה מוזר, כמו מוות אינסופי של אהבה,
למול חיים שוקקים מלאים בצבע ובתוכן של אותה האחת.
טיילתי בבית הקברות ההוא, מצאתי את פיסת האדמה שלי. כל אותם
אהבות קטנות, גדולות שקברתי. ראיתי את אוסף הנרות שהיה לי,
שבלי לשאול אותי, כי הייתי בצבא, עברנו דירה ונתנו את כל האוסף
לבת דודה שלי. מצאתי שם קבר גם של הבובה הכי מרופטת בעולם,
ששמה היה ליכלוכית, והתרגשות היתה לי כשנזכרתי בה. ראיתי את כל
אותם בתים ישנים שאהבתי. את אותה נעל ישנה שקשה היה לי להיפרד
ממנה, את הגננת הכי הכי בעולם, ואת המורה אסתי שלימדה אותי
בכיתה א. ראיתי גם אהבות זוגיות שהתנסתי בהן. בבת אחת הלב נצבת
ואינסופ רגשות הציפו אותי. נעשה לי עצוב, רציתי ללכת משם.
הגעתי למזח, במעבורת נסענו לעברו השני של ה"נהר". התחושה של
העצב אט אט נעלמה לי, תוך הגעתי לאותו פרדס ענק ונפלא של אהבה.
הצבעים, המראות, הציפורים, הקשת בענן, החיים השוקקים כאילו
לנצח, מילאו אותי בחדווה ענוגה שכזו. חייכתי לכל עבר, וכבר
שהגעתי שכחתי מכל אותם אהבות ישנות שהיו לי.
עברתי בשער הפרדס, לא הצטרפתי לסיור שבדיוק יצא, וניגשתי לחפ
את חלקת האדמה שלי, של כל אותן האהבות שלי. עברו להן כמה שעות,
ולבסוף התייאשתי. כל הספסלים היו תפוסים, ישבתי לי לנוח על אבן
בצד הדרך. המקום היה ענק מידי בשבילי, ונראה כאילו לעולם לא
אצליח להגיע לחלקת האדמה הפרטית שלי. מעניין לדעת מה אני מגדלת
שם, חשבתי לעצמי. עם ההלך המחשבהה זה, לפתע התמונה שמולי
השתנתה.
מוזיקה שאני אוהבת לפתע מילאה את החלל, ומולי ראיתי מחזה נפלא.
שער מיוחד וקסום נפתח בפניי,  אור חזק נגע בפנים, ופתאום הייתי
שם בפנים, פרדס האהבה שלי.  טיפות רכות של גשם, תחושה של
חיבוקים חמים מכל אלו שבליבי אני אוהבת.. אפילו ממני לעצמי.
עצים בכל מיני גדלים, אחד של בטחון עצמי, אחד של כתיבה, אחד של
חלומות, אחד של קריאה..... פרחים פורחים בשלל צבעים, נגנים על
כינור מנגנים. לרגע נזכרתי כמה אני אוהבת לשמוע את רחש המיים
וכינור ברקע מתבל את האוירה. תענוג אמיתי זה היה. ראיתי את עצי
המשפחה, האמיתית והוירטואלית. ראיתי כל פיסה של אהבה, גם לכובע
הכתום שלי שאני אוהבת כל כך. התמלאתי באהבה ללא סוף, הייתי על
סף שיכרון חושים, התחלתי לשיר, לרקוד, לקפוץ, לחלק לכל עבר
נשיקות.
פתאום הרגשתי שאני שם לבד. אין עם מי לחלוק את פירותיו של הגן.
חשבתי לעצמי, מה זה בעצם שווה כשאין עם מי... הגן נסגר בפניי,
ומצאתי את עצמי שוב על אותה אבן צדדית. הבטתי בעיניים דומעות
בשאר הגן, הרגשתי שכעת חוויתי משהו נפלא. הבנתי שהבדידות לא
תוביל אותי לשום מקום. אני יכולה להיסגר ללא סוף בפני כלום,
בלי שאף אחד ידע מי אני באמת בפנים, אבל כך למעשה אני קוברת את
האהבה של עצמי.  
גשם חזק ניסה לפרוץ את חלוני, שינתי פסקה, התעוררתי מחלומי.
מחשבות הציפו אותי, הבטתי במראה, ראיתי את עצמי. ברוחי הרגשתי
איך אני מובילה את אהבתי למקומות הרצויים, חולקת בהאהבה הזו
ביחד עם כולם, אמרתי לעצמי, לא עוד לבד. חייכתי, והתחלתי את
היום נפלא.