הילדון אסף אל חיקו את הבובה הקטנה והחדשה,
מהמדף הנמוך בחנות הצעצועים.
היא היתה יפהפיה, והוא היה מוקסם,
משיערה הבלונדיני, ומעיניה הירוקות,
הנעצמות ונפתחות לפי הוראה.
הוא טיפל בה, וטיפחה,
העניק לה כל כך הרבה אהבה, שלא ידעה מימיה...
כה רגילה ליחס המכני והמכוון מידי מכונות הייצור.
כה רגילה להשפט על ידי ילדות יפות המביטות בניקור,
שלא חושבות שהיא מספיק מושלמת,
שמעדיפות דובי או בובה אחרת
והוא בחר בה, מכולן... ואהבה...
בביתו החם והנינוח,
רצתה הבובה לבכות, לצרוח!
הרגישה מחנק, הרגישה לבד,
רצתה לרוץ לכיוון האחד
אך רגליה כושלות, והיא איננה מסוגלת לקום, נכה.
רק עיניה הירוקות נסגרות ונפתחות לרווחה.
והוא נהג בה ברוך, ושחררה לחופשי,
אמר לה "לכי בובה לכל מקום שתבקשי".
והיא למדה להשיג את שלה,
עברה ממקום למקום בקריצה.
מבלי כל יכולת לקום או לנוע
היא התארחה בבית אחר, כל שבוע.
וכך עברה, ושברה לבבות
של ילדים חמודים וילדות יפות.
ומידי חודש באה לבקר
את אותו הילדון, האוהב, האחר...
ובכל תקופת הזוהר, היו גם לילות ריקים
בהם נאלצה לנום בין פרחים לקוצים.
ובלילה אחד של סופה לבנה, שהבהירה הכל
מצאה עצמה שבורה, בעולמה הכחול
שורטת, נלחמת, בכל משב של רוח ומטר
מנסה להרגיש, אם איתו עוד אפשר...
בבוקר מצאה, דהויה וקרועה
מול דלת ביתו, במים ספוגה.
הן נזלו מרגליה, מידיה, ומעיניה הירוקות,
שאורן מכבר, החל להיכבות.
ביקשה לחיות על מדף, בחדרו לעד
ולהפסיק לנדוד במסעה לבד.
ונערתו לצדו, עוזרת לרטובה
מניחה לידה תנור, ומכסה בשמיכה...
וכמו בבובת חוטים, בהצגת ילדים למבוגרים בלבד,
איש לא הבין אותה באמת....
שיחקו כולם בנפשה, רצו שתחייך,
שתצחק תמיד ושתהיה המאושרת בעולם
ואני שיחקתי בה, כנראה יותר מכולם... כואב להיות בן אדם... |